מאבק הלולנים בחיתוך מקורים
בכתבה זו: 1950-1949: הניקור בעידן המודרני | 1955-1950: חינוך או חיתוך
1950-1949: הניקור בעידן המודרני
"מחלה על בסיס סוציאלי-פסיכולוגי"
ביות התרנגולים החל לפני למעלה מ-5,000 שנה. במהלך תקופה זו, לא התעורר מעולם צורך לחתוך את מקורי העופות – עד לפני כשישים שנה. בעבר חיו התרנגולות בלהקות קבועות וקטנות לאורך שנים, כשהן בריאות וחופשיות באופן יחסי. בתנאים אלה שררה ביניהן היררכייה יציבה, שמנעה מאבקים מיותרים. התרנגולות יכלו לממש את הדחף שלהן לנקר ולחטט באדמה, בצמחייה ובמזונות מגוונים – ולא נאלצו לפרוק דחף זה על הנוצות והבשר של שכנותיהן. כל זאת עד למאה ה-20, אז אולצו להתקיים בצפיפות רבה ובמספרים גדולים, ועד מהרה נכלאו בכלובים זעירים וחשופים. העלייה בתדירות הניקור ההדדי בין התרנוגולות ניכרה מיד.
הלולנים הוותיקים (והנשים הלולניות – שדחיקתן מהמקצוע הושלמה במקביל לתיעוש הלול) לא התקשו להבחין בגורמים ל"מגיפה" החדשה של ניקור התרנגולות זו בזו: הצפיפות, ומניעת האפשרות לבצע פעולות טבעיות. הבעיה הייתה, כמובן, שאלה הם שניים מהמאפיינים המהותיים למשק-החי התעשייתי. הלולנים הוותיקים לא היססו להסיק מסקנות שתאמו את ערכיהם המסורתיים:
"ברוב המקרים נגרמת ההופעה של ניקור בתוך להקה מפאת צפיפות יתירה של העופות על פני השטח המצומצם של הלול. על אף כל ההוראות של מדריכים ומורים עדיין מצויים הרבה חוטאים [בציפוף-יתר], ובמיוחד – במושב." (רטה, 1949, עמ' 143-142)
מדוע דווקא במושב? משום שבמושבי העולים שוכנו עולים רבים ללא רקע חקלאי, ששאבו את כל הידע וההכשרה בעיסוקם ממדריכי משרד החקלאות, ולכן ביטאו במובהק את מגמות התיעוש ה"חדישות". הלולנים המסורתיים כינו את מצופפי-העופות החדשים "חוטאים", ומדריכי משרד החקלאות השיבו להם שהקיטום הוא – "מצווה".
הצפיפות כסיבה לאלימות
הלולן הוותיק התלונן על הלולנים מהדור החדש, "המאמינים כנראה כי לקביעת שטח המינימום, למשל 1 מ' רבוע ל-5-4 תרנגולות מטילות, אין כל חשיבות." שטח המינימום שהוקצב לתרנגולות בלול המסורתי על סף התיעוש היה, כמסתבר, גדול במקצת מהשטח ב"לולי החופש" של ימינו, אך הלולן הוותיק ידע מניסיונו כי הגדלת הצפיפות מעל לרמה זו, תוליד בהכרח נזק:
נגד עצבנות ושעמום
הלולן הוותיק ביטא גישה מסורתית כלפי החיות שבמשק. לפי גישה זו, האנלוגיה בין תרנגולות לבני-אדם וההתייחסות לתרנגולות במושגים נפשיים וחברתיים, אינם טאבו. לפני צמיחת "מדע החקלאות" המנוכר, איפשרה גישה אינטואיטיבית זו לזהות את הקשר הפשוט שבין תנאי מחיה גרועים לבין התפתחות בעיות התנהגות ובריאות:
"המיון הזואולוגי של התרנגולות, המונה אותן בקהל הציפורים המחטטות, מעיד כבר, כי פעולת החיטוט היא אופיינית לה. אם לוקחים מהתרנגולת את התוכן העיקרי של חייה, מעצבנים אותה באמת. זו היא הרעה הנעשית לתרנגולת המוחזקת בלולים סגורים על רצפת רשת וטפחות בלי חצר. אין לתרנגולות שום אפשרות לחטט ולנקר. [...] אם בספרות המקצועית הישנה היה מדובר על 'שעמום' של העופות כסיבת הניקור, היה בזה מידה של אמת. לעומת זאת, נותן הרֶפֶד הגבוה לתרנגולת, אפשרות רבה מאוד לפעולה האהובה עליה, ואנו רואים אותה עסוקה כל היום ב'עיבוד' הרפד [...] כמו-כן נותן הרפד העמוק לתרנגולת הזדמנות טובה ל'אמבטיית אבק'." (שם)
הניקור כסימפטום של לול "חולה"
העניין שהפגין הלולן הוותיק בהתנהגות התרנגולת ובצרכיה, הוביל להבנה שניקור התרנגולות זו את זו הוא סימפטום של מניעת האפשרות להתנהג בטבעיות; הבנה כזו לא יכלה להתפתח בקרב העולים, שהפכו בין-לילה לבעלי לולים ולעתים בקושי הכירו תרנגולות מחוץ לכלובים. ומה חשב הלולן הוותיק על חיתוך המקור כפתרון לניקור ההדדי?
הכותב אינו טוען שהקיטום מחטיא את מטרתו – אלא מבקר את המטרה עצמה. אנשי משרד החקלאות היו עשויים שלא להבין את ההבחנה בין "ריפוי" לבין "טיפול בסימפטומים", שכן מבחינתם הבעיה היא ה"סימפטומים" בלבד, כפי שהם באים לידי ביטוי בפגיעה ברווחים. הגישה המסורתית, לעומת זאת, מניחה כי מעבר לסימפטומים, יש בתיעוש משום הפרת "חוזה", שנכרת כביכול בין האדם לבין החיות שהוא מגדל, ולפיו מותר לנצל ולהרוג את את החיות – אך "בתמורה" יש לספק להן חיים טובים. בין דורות הלולנים התנהל ויכוח ערכי בשאלות יסודיות: האם חקלאות טובה נשפטת רק במבחן התוצאה הכלכלית, או שמא חקלאות טובה היא תהליך המשמר את ההרמוניה עם הטבע? האם התיעוש יגבה מחיר גם מבני-האדם? האם יש מקום להבחנות בין "טבעי" ו"מלאכותי"? ומי מהשניים עדיף?
"אנחנו עושים משגה"
תיעוש הלולים בישראל הואץ מאוד עם הקמת המדינה. התיעוש המואץ הוליד ביקורת מוגברת כלפי התיעוש, שעד אז לא נתפס כאיום קיומי על הלול המסורתי ועל התרנגולות. סוג הקרקע שעליה עומדים העופות, למשל, עמד במוקד של מחלוקת. הלולנים הוותיקים גינו את המעבר מגידול על האדמה לכליאה על רצפת טפחות – מוטות עץ דקים שביניהם רווחים צרים, המוגבהים מעל הקרקע כדי לאפשר את ניקוי ההפרשות לעתים רחוקות (זהו שלב מעבר בדרך אל כלובי הסוללה). העובדה שהשימוש ברצפת טפחות "חייב" לקטום את מקורי התרנגולות, היוותה הוכחה להיותו פסול:
"בלול עם רצפת טפחות אנו שוללים מהתרנגולות את תחושת הקרקע, שכן אנו מחזיקים אותה באוויר על שלבים. לא מעט הן התרנגולות אשר אנחנו צריכים להוציא מן הלול [כלומר, לשלוח לשחיטה] מפני שהן מקבלות יבלות מחמת דריכה מתמדת על שלבי העץ. הן אינן יכולות לחטט בזבל, והרי זהו אחד הדברים האהובים עליהן. על כן הן מתחילות להתקוטט ולנקר זו את זו [...] אין כל ספק כי רצפת הטפחות היא הגורם העיקרי בזה שמכת-הניקור הפכה אצלנו, בחינת מכת-מדינה [...] הרפד הגבוה, עם או בלי רצפת בטון, נותן לתרנגולת את האפשרות להתפלש, להיות עסוקה, לחטט ולמצוא שם בתוך הריפוד מינראלים וויטאמינים [...] כאן אין התרנגולות סובלות כל-כך בימי החום, כי הרפד והקרקע מצננים אותן, ואילו בחורף הן מתחממות בתוך הרפד." (הררי, 1950, עמ' 135)
גם כאן ניתן לראות בבירור כי הביקורת אינה מופנית כלפי יעילותה של שיטת הטפחות. נהפוך-הוא: הלולן הוותיק מדגיש כי השיטה נוחה לעובדים ולא רומז אפילו כי היא בעייתית מבחינה כלכלית. אולם לשיטתו אין די בכך: תחושת אי-הנוחות של התרנגולות, האלימות ביניהן, הפציעות והמוות, כמו גם החשיבות שבעצם סיפוק צרכיהן הטבעיים, הן סיבות בעלות משקל מכריע נגד הטפחות.
חינוך או חיתוך: 1955-1950
"כל מום הוא רע"
לולנים ותיקים שכתבו על בעיית הניקור ההדדי בין התרנגולות בלולים, גילו בדבריהם את חשיבותם של ערכים מסורתיים כמו מניעת סבל, רגישות אסתטית והעדפת התפתחות תקינה על פני ניוון וחולי. לולנים אלה נרתעו ממראן העלוב של התרנגולות המקוטמות, וחיתוך המקור נתפס בעיניהם כהשחתת גוף, המביאה תרנגולות להתפתח באופן "ננסי" או "מנוון":
פתרונות חינוכיים
בספרות החקלאית שנכתבה לפני שנות ה-50, תוארו התרנגולות פעמים רבות כילדות שובבות הנוטות "להתקוטט". בהתאם לגישה זו, הפתרונות שהוצעו לא היו אלימים. הלולנית, שהכירה היטב את מגוון הפעולות שהמקור השלם משמש להן, לא ביקשה לחתוך את האיבר המשמש לתרנגולות כידיים, כמסרק וכמעדר. כשהניקור תואר בדימויים של מריבות ילדים, נטו הכותבים להמליץ גם על פתרונות שעיקרם שיפור תנאי השיכון או ה"חינוך" של התרנגולים: "היציאה בין הפרגיים [כלומר, שליחה לשחיטה] תהיה קטנה יותר במידה שהבטחנו להם שיכון טוב ודאגנו למניעת מדנים וקטטות בין התרנגולים" (משק העופות, 1949, עמ' 231). בלול המסורתי נתפס הניקור כ"הרגל מגונה", שמקורו בחינוך ובתנאי מחיה לקויים. כך, גם הפתרון שנמצא לבעיה דומה לשיטה לגמילת ילדים מ"ההרגל המגונה" של מציצת אגודלם על-ידי מריחתה בחומר מר, או למתן צעצועים לפעוט כדי שיפרוק עליהם את מרצו ואת נטייתו ללעוס. כך, למשל, במאמר הבא:
"[...] אם בין האפרוחים קרה מקרה של ניקור באצבעות, יש למרוח מייד את מקום הפצע בזפת או במשהו אחר, כדי לכסות על הדם. [...] במקרה של ניקור ממשי יש לכן למרוח הרבה אפרוחים בתמרחת המרה הזאת, למען יטעמו מזה כל בני הלהקה ויגמלו מן הנקירה. כאשר מונעים את הניקור בגיל צעיר, ישפיע הדבר להמעטת הפגע אצל הפרגיות המבוגרות. [...] טוב גם לשים לפני העופות כמה ראשי לפת או סלק, והם ינקרו בזה כל היום." (פרידמן, 1950, עמ' 151)
חסידי חיתוך המקור
חסידי חיתוך המקור לא בחלו בהצגת האלימות בלול כנתון טבעי, שנובע מתוקפנות העופות ולא מתנאי הכליאה הקשים. תפיסה זו, משהוצגה לעולים שלא הכירו ברובם התנהגות של עופות בתנאים נורמליים, סייעה לקבלת הקיטום כלגיטימי. מדריך משרד החקלאות, דוד נפחא, חש עדיין צורך להתנצל כשהמליץ ב-1950 על הקיטום כאמצעי "היעיל ביותר" למניעת ניקור: "יעיל", הוא הבהיר, ולא "טוב" – "מפני שקשה להגיד הטוב ביותר, שכן הטוב ביותר הוא להשאיר את העופות במצבם הטבעי – שלא יהיו קאניבלים ביניהם." (ההדגשות במקור)
אך הבחנה זו בין הטוב לבין היעיל לא שימשה אלא כמס-שפתיים רטורי, המנותק מהקשר מעשי. את "ההעשרה הסביבתית" לתרנגולות כאמצעי להפחתת הניקור, מכנה נפחא בלגלוג "'ריפוי בעיסוק' כביכול". הוא מונה שלושה פתרונות אפשריים לבעיית הניקור – ו"להשאיר את העופות במצבם הטבעי" כבר אינו אחד מהם. פתרון זה הועלה על הכתב רק כדי לסמן את הגישה ה"ישנה" כמנוגדת לעצם קיומה של החקלאות המודרנית. מבין הפתרונות הרלוונטיים, לדעתו, דוחה נפחא את השימוש ב"פחיות המתחברות מעל פי הטבעת של העוף" במטרה להגן מניקור על האזור המועד לתקיפה. הנימוקים לדחיית הפחיות הם דלקות שהתפתחו כתוצאה מהצמדת הפחית לבשר העוף בסיכה, והצטברות הפרשות בפחית. את הפתרון השני – "מסנוורים" הננעצים בנחיריים ומטשטשים את ראיית התרנגולת כך שתתקשה לנקר – דוחה נפחא בנימוק שהמסנוורים גורמים לקריעת קרום האף, זיבת דם, דלקת מוגלתית, סתימת נחיריים, קושי בנשימה והסתבכות עד מוות ברשת הלול. לאחר הצגה מגמתית זו של שני פתרונות גרועים, מוצג בהרחבה הפתרון המומלץ – קיטום המקור – תוך התעלמות מהאפשרות למנוע מראש את הדחף לנקר באלימות. נפחא מסביר שהטענות בדבר "ניוון" שחל בלהקות מקוטמות, אינן מבוססות. הוא מכנה את הקיטום "מצווה", ותולה את כל האשמה לסבל שגורם הקיטום במכונה מתוצרת הארץ, שהיא "פרימיטיבית":
נפחא מביע אפוא רחמים על התרנגולות, אך רק כל עוד סבלן נובע משיטה הגורמת נזקים כלכליים. רק במקרים כאלה ייוותרו הרחמים לגיטימיים מעתה והלאה.
ניצחון הקוטמים
נראה כי עד 1948 היה הקיטום נדיר, ואילו ב-1950 כבר היה "נפוץ בקנה מידה גדול", לפי נפחא. ב-1952 כתב משה הדרי מ"הוועדה הטכנית" בכתב-העת "משק העופות": "מאז שנתקבל הקיטום כשיטה המתאימה ביותר למניעת הניקור בין העופות, התחילו לחפש אחר מכונת קיטום משוכללת" (גם הוא, כמו נפחא, מודה כי לעופות המקוטמים על-ידי המכונה הישראלית "נגרמים שטפי דם וסבל מיותר"). מאמרים שהתפרסמו בספרות החקלאית מ-1952 ואילך, משקפים את ניצחונה המוחץ של אסכולת ה"קוטמים". א. יצחקי, אשר כותב בפשטות כי הקיטום הוא "האמצעי הטוב, הזול והיעיל ביותר למניעת הניקור [...] בלי לגרום נזק לבריאות העופות ולהתפתחותם," מצדיק זאת עדיין גם במונחים המיושנים של "טובת העופות":
יצחקי מודה כי הניקור קשור בצפיפות וכי הוא "אחת התופעות הצמודות להחזקת-עופות אינטנסיבית," אולם נראה כי כעת, שנתיים בלבד לאחר העימות הגדול בנושא, הפחתה משמעותית של הצפיפות או ויתור על חזון התיעוש כבר אינם נחשבים כפתרונות לגיטימיים. חיתוך המקור מאפשר את קיום הלול התעשייתי, ולכן נותר לטפל רק בנזקים הבולטים ביותר שהוא גורם. יצחקי מטיף לכך ש"השאיפה צריכה להיות למנוע שהניקור לא יופיע בלהקה כלל. לשם זה יש להניח מראש, שסכנת הניקור צפויה בכל להקה ויש לעשות למען מניעתה." לכאורה מדבר יצחקי בקולה של האסכולה הישנה, הדוגלת בפתרון "מניעתי". אולם למעשה, הוא מציג את הטיפול בסימפטומים גרידא בתור הפתרון ה"מניעתי" המוצלח ביותר! יצחקי עושה זאת על-ידי שימוש חדש במילה "ניקור": אם בחקלאות שלפני התיעוש תואר הניקור בתור "הדחף התוקפני לנקר" או כ"פעולות ניקור המתבצעות בין פרטים," במשמעות החדשה מדובר רק ב"נזק הכלכלי הנגרם מן הניקור." במובן זה, הניקור אכן "נמנע". כך סיפח סגנון המחשבה החדש את מושגי קודמו, תוך ריקונם מתוכן, והקיטום השגרתי תואר מעתה כ"התערבות מונעת" או "פעולת מנע".
מדוע נעלמה החמלה?
מאמצע שנות ה-50 ועד היום, ממשיכה הספרות החקלאית לעסוק בניקור ההדדי, אולם התיעוש והצפיפות אינם מצוינים עוד בין הסיבות לתופעה. אלה הפכו למובנים מאליהם – ולכן לא ראויים לציון – ומאוחר יותר, בלתי נראים כלל. כך מצטייר הקיטום כמעט כאקט פילנטרופי, שנועד למנוע מהעופות סבל, פציעות ומוות. כאשר במסגרת הנחיות לביצוע הקיטום אין מנוס מאזכור הסבל שהוא גורם לעופות, מוגש מידע זה באמצעות מונחים מרחיקים ומקצועיים: "אכף", "הכבדה" או "עקה". הסבל אינו מוזכר עוד בהקשר שיש בו כדי לערער על שיטת הקיטום, אלא רק כדי לעודד מזעור נזקים שעלול הקיטום לגרום – קשיי אכילה, הקאות, דימומים וכדומה.
לפני תיעוש הלולים, שררה חפיפה ניכרת בין מצוקות התרנגולת לבין הפגיעה ב"יצרנותנה". כל עוד הייתה חפיפה זו נרחבת ומורכבת, היווה סבל התרנגולת אמת-מידה מצוינת להערכת בעיות, ותשומת-לב כלפי הסבל תוגמלה היטב מבחינה כלכלית. משעה שהצטמצם מאוד היקף החפיפה בין מצוקות לבין "יצרנות", הפך העניין של הלולנים בסבל ובהנאה למיותר מבחינה כלכלית. תפעול מיומן של מנגנוני-ענק אוטומטיים, שאינם תלויים עוד בהתנהגות של התרנגולות וברגשותיהן, איפשר להניח להן לסבול מצוקות מתמשכות מבלי שהדבר יפגע ברווחים. האמפתיה, שהייתה כלי עבודה יעיל כל עוד חיו התרנגולות בעצמאות יחסית במשך שנים רבות ובתנאים מגוונים – איבדה את יעילותה ואפילו את מובנה עם התיעוש. אם כן, תיעושן הרצחני של התרנגולות איננו תולדה של אידיאולוגיה חדשה, שהציעה לראות בתרנגולות "מכונות הטלה"; היה זה התיעוש שהצמיח את הצדקותיו לניצול חסר המעצורים וחסר התקדים של בעלי-חיים, כמו גם את ההתרחקות וההתעלמות מהעובדות הבלתי נעימות.
מקורות
1950-1949ד"ר ש' בורנשטיין, הלול, תשי"ח-1958, עמ' 299.
סנדר הררי, "היש צורך ברצפת טפחות?", משק העופות, 1950, חוברת ה', עמ' 135.
אבידן, "אל תרמה את העופות", משק העופות, 1950, חוברת א', עמ' 15.
ה. רטה, "בעיית הניקור בעופות", משק העופות, 1949, חוברת ה', עמ' 143-142.
"ה'גישה לעוף'" (מאמר המערכת), משק העופות, 1949, חוברת ד', עמ' 114.
1955-1950
עוזי ברלד, "החודש בלול", השדה, כרך ס"ב, אפריל-מאי 1982, עמ' 1272-1271.
משה הדרי, "מקטמה משוכללת", משק העופות, כרך ד' 1952, חוברת ז', עמ' 143.
א. יצחקי, "על נגע הניקור ואמצעים למניעתו", משק העופות, כרך ד' 1952, חוברת ח', עמ' 157-156.
מ. פרידמן, "לשאלת הרפד הגבוה והניקור", משק העופות, כרך ב' 1950, חוברת ו', עמ' 151.
אריה אפשטיין, "לא לקטם", משק העופות, כרך ב' 1950, חוברת ד', עמ' 109-108.
דוד נפחא, "לשאלת קיטום העופות", משק העופות, כרך ב' 1950, חוברת ד', עמ' 105-104.
סנדר הררי, "קיטום המקורים לאור הנסיון של שנה אחת במשקנו", משק העופות, כרך ב' 1950, חוברת א', עמ' 24.
"הטיפול בבני העופות", מאמר מערכת, משק העופות, כרך א' 1949, חוברת ח', עמ' 231.
