הכלב של הפילוסוף
הערות על ספרו של ריימונד גייטה
פילוסופיה בתרגום מפתיע
ריימונד גייטה מכהן כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות בלונדון ובאוסטרליה. ב-1998 הוא פרסם ביוגרפיה של אביו, "אבי, רומולוס", שזכתה להצלחה רבה ואף עובדה לסרט. תהילתו של "אבי, רומולוס" ודאי תרמה לכך שספרו של גייטה מ-2002, "הכלב של הפילוסוף", יצא לאור בעברית (2010). קיימים עשרות ספרים חשובים יותר על מעמדם המוסרי של בעלי-חיים, אולם מאחר שדווקא "הכלב של הפילוסוף" הצטרף לקומץ הספרים בעברית בנושא זה, הוא ראוי לסקירה מדוקדקת.
לאוהדי "אבי, רומולוס" ולמי שעלעלו בדפים הראשונים של "הכלב של הפילוסוף" ראוי להבהיר, שלא מדובר בסיפורת אלא בחיבור פילוסופי לכל דבר. אמנם גייטה מרחיב יותר מפילוסופים אחרים בסיפורים על חיות שהכיר, אך אלה הם סיפורים קצרצרים ומקוטעים, וכל עניינם לשמש כבסיס להתפלספות; אין בהם כוח סיפורי מהסוג שהפך את "אבי, רומולוס" לרב-מכר. כספר פילוסופיה מדובר בחיבור בלתי שיטתי יחסית, שחלקו הגדול עמום למדי.
אנטי-צמחוני
"הכלב של הפילוסוף" מתפקד, בין השאר, כחיבור נגד הצמחונות. אמנם דיון ישיר בצמחונות תופס רק כמה עמודים בספר, אך אכילת בשר היא הנושא המוסרי החשוב היחיד שהספר מתייחס אליו. לכן אם תהיה לספר השפעה – היא צפויה בתחום זה. יתכן שגייטה כלל לא התכוון לזה, אולם המסר האנטי-צמחוני מוגש בעטיפה מוליכת-שולל: ראשית, לכאורה מדובר בספר של "אוהב חיות" המספר בנוסטלגיה ובאהבה על "חיות המחמד" שלו ועל אביו הרחום. כך משווק הספר, לכך מרמזת הכריכה וכך גם עולה מן הפרקים הראשונים. המסר האנטי-צמחוני נבנה כמעט בחשאי, עד שהוא מתגלה במלואו רק בעמודים החותמים את הספר. שנית, גייטה אינו מציג טיעון אנטי-צמחוני ברור אלא מנהל דיון אסוציאטיבי ומבולבל, בעוד המסר האנטי-צמחוני עובר באופן לא ישיר, באמצעים רטוריים. שלישית, הוא דן בהרג חיות ובצמחונות כחלק מהדיון השוואתי על הרג בני-אדם (תוך היצמדות להשוואות שוליות כאלה שערכו תומכי צמחונות) אף-על-פי שהרג חיות עבור בשרן כלל אינו עומד מול חיי אדם אלא רק מול הרגלים, נהנתנות וכוחנות לשמה. ורביעית, שאלת הצמחונות מוצגת במנותק מן ההקשר הממשי של צריכת בשר (ומוצרים אחרים מן החי): הדיון מתמקד ברעיון ההרג, במנותק מהדרכים המקובלות להרג חיות ומחייהן של חיות במשקים תעשייתיים. מי שמתייחס ברצינות לספר עלול להסיק שהצמחונות עניינה בשאלה אם ראוי להרוג חיות אחדות במשק מסורתי בימי רעב.
ודאות בעניין הנפש
שתי תזות מרכזיות העוסקות במעמד המוסרי של חיות מוצגות ב"הכלב של הפילוסוף". הראשונה היא שאין כל ספק שלחיות יש נפש או תודעה. כלומר, שהן מרגישות, מצפות, חושבות וכו' – אם כי מחשבותיהן פשוטות ואין ספק שהן אינן חושבות על "בעיות הפילוסופיה" או על "מתימטיקה גבוהה". במובן זה, גייטה כותב לכאורה "בעד חיות". ספקנות כלפי עצם היכולת של חיות להרגיש עשויה להיראות כפלפול מיותר בעיני לא-פילוסופים, אך היא מעסיקה פילוסופים באובססיביות מאז דקארט לפחות. גייטה הצליח לתרום תרומה מקורית לשיח זה – וזהו הישג גם אם תרומתו אינה משכנעת. לשם כך הוא מציע פיתוח של רעיונות מאת הפילוסוף רב-ההשפעה, לודוויג ויטגנשטיין.
תמצית הטיעון של גייטה היא שהספקנות כלפי קיומה של נפש בחיות נסמכת על ההנחה השגויה, שהוודאות שלנו בעניין תודעתן של חיות תלויה בראיות (כגון ראיות מדעיות). לדבריו, מושגים שאנו משתמשים בהם לציון מצבים נפשיים (מחשבות, רגשות, רצונות וכו') נוצרו בתגובה לחיים במחיצת בני-אדם וחיות גם יחד. השימוש הטבעי במושגים המציינים מצבים נפשיים כולל בתוכו התייחסות לחיות כבעלות תודעה, והוודאות לגבי תודעתן טבועה אפוא בשימוש שלנו במושגים אלה. זו איננה הוכחה עובדתית לכך שהן חשות וחושבות; ודאות עובדתית לגבי נפשו של הזולת ממילא אין כל אפשרות לספק (גם ביחס לבני-אדם אחרים) והיא גם אינה נחוצה. אם כן, גייטה קובע שהוודאות לגבי התודעה של חיות היא בלתי נמנעת, כלומר איננו יכולים לפקפק ברצינות בכך שיש להן רגשות ומחשבות.
"אינדיבידואליות מופחתת"
התזה המרכזית השנייה בספר היא שלכל אדם באשר הוא אדם יש "אינדיבידואליות ייחודית וחסרת תחליף" המעניקה לו ורק לו ערך עצום. הייחוד והערך אינם תלויים בתכונותיו האישיות האובייקטיביות (כגון חוכמה יתרה או טוב-לב מיוחד) אלא בכך שלבני-אדם כאינדיבידואלים יש ערך עצום עבור אחרים. לדברי גייטה, לחיות יש "אינדיבידואליות מופחתת" או "מוחלשת" מסוג זה – אנו מזהים בהן בהכרח פחות "ייחודיות חסרת תחליף" מאשר בבני-אדם. גייטה מביא לכך מעין "ראיה": "איננו כותבים ביוגרפיות על-בעלי-חיים". לדבריו, סיפורים על חיות
ערך חיים נמוך
הרעיון של "אינדיבידואליות מופחתת" אינו זוכה להסבר ברור יותר מזה שצוטט לעיל. למרות זאת הרעיון הזה מוצג בספר בנקודות שונות כאילו גייטה כבר נימק ושכנע שערך החיים של חיות נמוך מהותית מערך החיים של בני-אדם, או כאילו אין צורך לנמק טענה זו (יש לציין שגם הפילוסופים הנחשבים ביותר בתנועה להגנה על בעלי-חיים רואים את ערך החיים של בני-אדם כגבוה בדרך-כלל מזה של כל חיה אחרת – אלא שהם מספקים לכך נימוקים ברורים). גייטה דן בערך החיים על רקע מספר שאלות: עד כמה צריך להתאמץ כדי להציל את חייו של כלב "מחמד"? איזו שיטה של המתת-חסד משפילה חתולה? מהי קבורה נאותה לכלב? ובעיקר בסוף הספר – עד כמה זה רע מבחינה מוסרית להרוג חיות? על כל השאלות האלה משיב גייטה שיש לחייהן של חיות ערך כלשהו, אך הוא מקפיד לטעון כך תוך הדגשת עמדתו הברורה יותר, שחייהם של בני-אדם שווים יותר.
בין המצוי לרצוי
התזות המרכזיות בספר, כמו גם השלכותיהן הדרמטיות, מבוססות על כשלים. סגנון הכתיבה המפוזר מקשה להבחין בכשלים, ולכן אציג אותם כאן בבירור. אפתח אפוא בטענתו של גייטה, שהערך המיוחד של בני-אדם לעומת כל שאר החיות מבוסס על סוג "אינדיבידואליות" המיוחד לבני-אדם. "אינדיבידואליות" זו מתבססת על אופי הקשרים המקובל בין אדם לאדם ובין אדם לחיות שונות (ולכאורה גם על היחסים שבין חיות שונות). במילים אחרות, התשובה לשאלה מהו ערכו של הזולת (ולכן כיצד ראוי להתייחס אליו) נקבעת לפי היחס המקובל אליו ממילא; מכיוון שמקובל להתייחס לבני-אדם בכבוד ראוי לנהוג בהם בכבוד, ומכיוון שלא נהוג לעשות זאת ביחס לחיות – אין זה ראוי להתייחס אליהן בכבוד דומה. זהו מקרה ברור של מה שמכונה בפילוסופיה "הכשל הנטורליסטי" – הפקת טענה ערכית מתוך טענה עובדתית.
גייטה מודע במידת-מה לכשל, והוא מנסה להתמודד איתו באמצעות ניסיונות להראות שלא סתם נהוג להתייחס לחיות כפי שנהוג, אלא אי-אפשר להתייחס אליהן אחרת ברצינות. גייטה כלל לא נחלץ אפוא מהכשל הנטורליסטי. יתירה מזאת, גם אילו קיבלנו את הלהטוטים האינטלקטואליים שבאמצעותם מנסה גייטה להפוך טענות על ההתייחסות המקובלת לחיות לטענות על ההתייחסות הראויה אליהן – מסתבר שהטענות העובדתיות שהוא מבסס עליהן את ערכיו סובלות מהטיה חמורה. תיאוריו בעניין היחס הרווח כלפי חיות, יחס שלכאורה אי-אפשר לחרוג ממנו, מבטאים תמימות או היתממות באשר ליחסי הכוח השוררים בחברה המנצלת חיות בהיקף עצום. למשל, אם אמנם לא נהוג לכתוב על חיות ביוגרפיות (ראיה-לכאורה לכך שיש להן "אינדיבידואליות מופחתת") הדבר אינו מעיד בהכרח שכתיבה כזו אינה אפשרית אלא הוא מעיד שכוחות חברתיים חזקים מונעים מסופרים להתייחס לחיות ברצינות הראויה לכתיבת ביוגרפיות.
לגיטימציה להרג
הכשל בטיעוניו של גייטה מתגלה בשיא בהירותו בדיון שלו על צמחונות. דיון זה מתעלם מרוב השיקולים הרווחים כיום בבחירה להיות צמחוני, ותחת זאת מתמקד בהרג חיות באופן תיאורטי. גייטה מגלה שהוא חש ודאות "שרציחתו של אדם נוראה יותר מהריגתו של כל בעל-חיים, וכי היא נוראה באופן שונה." ומהו הנימוק לכך?
לצורך הדיון, נניח שהתיאור החברתי הזה נכון. אם כך, על מה הוא מעיד? לכל היותר על כך שבמידה רבה צמחונים בחברה שלנו חולקים עם שאר החברה את הנורמות המאפשרות ניצול חיות ללא מצרים. הצמחונים כיום – לפחות ברובם – מעדיפים השתלבות נוחה בחברה על פני נידוי ועימות נגד כוחות חזקים יותר לאין ערוך. ערכיהם והתנהגותם אינם מסמנים את גבול הערכים וההתנהגות האפשריים (ובטח שלא את הערכים והההתנהגות הראויים); לכל היותר, הצפייה בצמחונים מלמדת על פשרות שאנשים בעלי כוונות טובות נוטים לעשות במסגרת יחסי כוחות קיצוניים.
כדי להשתחרר ממגבלות החשיבה הנהוגה בחברה הכוחנית והמוכרת יש לבחון כיצד הערכים הרווחים בחברה שלנו ביחס לחיות מבטאים את התופעה ההיסטורית של ביות וניצול חקלאי. במקביל לכך, מאחר שמדובר בתופעה היסטורית (ולא במצב "טבעי"), בחברה שאין בה ניצול חקלאי ייתכנו ערכים ומושגים אחרים. אם כן, מה היינו חושבים על תרנגולים, למשל, בחברה שאין בה חקלאות בעלי-חיים? ובחברה שאף אין בה ציד? שאלות כאלה לא עלו על דעת גייטה, ואילו היו עולות – קרוב לוודרי שהוא היה מבטל אותן תוך חזרה אוטומטית על דעותיו הקדומות. כך, בכמה נקודות הוא מזכיר אנשים שרואים בהרג חיות עוול נורא – ולפיכך אמורים, לפי שיטתו, להציב חלופה ממשית הן לאוכלי הבשר והן לצמחונים כפי שתיאר אותם. אולם גייטה מסרב להתייחס לאנשים אלה בתור מי שמכוננים ערכים ומושגים. את עמדתם הוא פשוט מבטל בהצהרה בלתי מנומקת שהם טועים מבחינה מוסרית, בלי להודות בכך שעצם קיומם מערער את כל הטיעון שלו. במילים אחרות: אם אתה צמחוני שלא קם מהשולחן כשמגישים בשר (ומאפשר לפילוסוף להמשיך לאכול בשקט...) אתה שותף נכבד לקביעה מהו היחס הראוי לחיות; ואם את מגיבה לבשר שעל השולחן כאל תוצר של רצח, עמדתך "מטופשת ואף פוגענית" (עמ' 212-209) ואינה מהווה חלק ממה שאנו יכולים לחשוב על מה שמתרחש במשחטות. זהו מקרה מובהק של הנחת המבוקש, עטוף ברטוריקה מתנשאת.
אבא שלי הוא הכי...
השיפוטים המוסריים של גייטה בעניין חיות מסתמכים במידה רבה על המופת של אביו. חשיבה מוסרית על בסיס תגובותיה הצפויות של דמות מופת אינה זרה לפילוסופיה; השאלה "מה סוקרטס היה עושה?" נשאלת שוב ושוב כבר קרוב ל-2,500 שנה. אך האם רומולוס גייטה אכן מתאים לשמש כדמות מופת שכזו? בנו, ריימונד, משוכנע שכן ומתאמץ לשכנע גם אותנו שאביו הצטיין בחמלה מופתית כלפי כל יצור חי. לכן, עבור ריימונד, שאלת הצמחונות היא קודם כל השאלה "מה אבא היה עושה?". רומולוס לא היה צמחוני. הוא החזיק משק עם חיות ולפעמים הרג אותן. הבן, כצפוי, קובע שלא ייתכן שאבא טעה, ולכן להרוג חיות כפי שהוא עשה זה בסדר, פחות או יותר.
מהלך זה צורם לא רק עקב היעדר יושרה מוסרית ואינטלקטואלית אלא גם בגלל רדידותו. נניח שאנו רואים באנשי מופת מקור לגיבוש הערכים שלנו, ונניח גם שהשתכנענו כי רומולוס אכן היה איש מופת. כדי לענות על השאלה "מה רומולוס היה עושה?" יש צורך להכיר בתנאים היסטוריים-חברתיים משתנים שריימונד גייטה מסרב להבינם. רומולוס נולד ב-1922 בסביבה חקלאית ענייה ברומניה, ולאחר מכן נאבק על קיומו כמהגר באוסטרליה. מה שעשה במשק הקטן שלו והרגלי התזונה שלו מבטאים את הרקע התרבותי שלו ולא רק את מעלותיו האישיות המיוחדות. אילו היה רומולוס נולד באוסטרליה ובתקופה מאוחרת יותר, קרוב לוודאי שהוא – בניגוד לבנו – היה מסתכל במבט ישר וכן במשקים התעשייתיים ומזהה בהם מוקד של רוע נורא. ולכן הוא היה חי כטבעוני, ואילו התנהג אחרת באוסטרליה של ימינו – ספק אם היה ראוי לשמש כמופת מוסרי.
סיכום
"הכלב של הפילוסוף" הוא ספר מעורר מחשבות. הוא מציע לחשוב על שאלות בלתי מוכרות יחסית, כמו חברות בין מינים ביולוגיים שונים, או קבורה מכובדת של חיות. יש בו דיון מאתגר בשאלה מהו מקומו של ידע עובדתי בהבנתנו את עצמנו וחיות אחרות, ויש בו גם לא מעט עניין שמקורו בסיפורים – מווידוייו של המחבר בעניין הזלזול שלו בחיות ועד לתיאורי החמלה הנדירה שהפגין אביו. יתרונות אלה נופלים מהחסרונות במבנה הטיעונים, בסגנון הכתיבה ובמסקנות המעשיות. על כל פנים, זהו אחד הטקסטים היחידים שיש בעברית בנושא המעמד המוסרי של חיות, ומי שמתעניין במיוחד בנושא זה, ימצא ב"הכלב של הפילוסוף" עניין רב.
_______________________________________________
פורסם לראשונה בזכויות בעלי-חיים השבוע, גיליון 491, 28.11.2010.
