"הפרה שבחדר": ספרה החדש של מלאני ג'וי מעניק משמעות לקרניזם
ב-2015. בהרצאה המלאה ניתן לצפות כאן..
המושג "קרניזם" חדר לשימוש בעברית כבר לפני מספר שנים, אבל עד כה טרם זכה לדיון מעמיק בספרות העברית שיבהיר את חשיבותו. לעתים קרובות המילה נתפשת ככינוי-גנאי ריק מתוכן לאכילת בשר – אך הבנה זו של המושג רחוקה מהמציאות. למעשה, מדובר במושג מתוך השיח האקדמי, המבקש לזהות את הגורמים החברתיים שמאפשרים אכילת בשר. את המושג טבעה ב-2001 הפסיכולוגית החברתית ד"ר מלאני ג'וי, והיא השתמשה בו במספר מחקרים בנושא הפסיכולוגיה של אכילת בשר שפרסמה בכתבי-עת אקדמיים.
הספר "הפרה שבחדר" יצא לאור לאחרונה בתרגום לעברית (במקור באנגלית "Why We Love Dogs, Eat Pigs, and Wear Cows: An Introduction to Carnism", 2009). זהו ספרה השני של ד"ר ג'וי, והחיבור המקיף ביותר המנסה לאפיין את המושג.
כאשר משתמשים כיום במושגים "צמחונות" ו"טבעונות", כבר ברור שהמילים לא מתארות רק בחירות בענייני תזונה אלא מערכת של ערכים ותפישות העומדת מאחורי הבחירות הללו. לעומת זאת, לפני טביעת המושג "קרניזם" לא הייתה בשפה מילה המתארת את מערכת הערכים והתפישות המנוגדת לטבעונות – את האידיאולוגיה העומדת מאחורי הבחירה לאכול בעלי-חיים. למעשה, לא רק המילה לתיאור האידיאולוגיה הייתה חסרה, אלא במידה רבה גם עצם ההכרה בכך שמדובר במערכת אידיאולוגית. כך מסבירה ג'וי בפרק הפותח של הספר:
האי-נראות של הקרניזם מסבירה מדוע בחירות נראות כאילו אינן בחירות כלל. אבל למה בעצם הקרניזם נשאר בלתי נראה? למה לא נָתַנּוּ לו שם? יש לזה סיבה טובה מאוד. וזה מפני שקרניזם הוא מערכת אמונות מטיפוס מסוים -- אידיאולוגיה." (עמ' 30-31)
הזיהוי וההגדרה של קרניזם כאידיאולוגיה הם חשובים במיוחד, מכיוון שאחד ממנגנוני ההגנה של הקרניזם, המהווה חלק מרכזי באידיאולוגיה הקרניסטית, הוא התחושה שאכילת-בשר היא עניין מובן מאליו וטבעי בצורה שאינה דורשת כל הסבר. לכן אולי הביקורת הרדיקלית ביותר שניתן להציע נגד הקרניזם היא בעצם ההצבעה על קיומו.
אך ספרה של ג'וי לא מסתפק רק בהצבעה על קיומה של האידיאולוגיה הקרניסטית, אלא מנתח לעומק את האופן שבו היא באה לידי ביטוי בתרבות המודרנית. בנוסף מופיעים בספר שני פרקים אינפורמטיביים לגבי הפגיעה שעוברים בעלי-החיים בתעשיות המזון (במהדורה העברית, התיאורים הותאמו למציאות בישראל, כולל נתונים הלקוחים מתוך החקירות הסמויות שערכה עמותת אנונימוס בבתי-המטבחיים של "זוגלובק" ושל "תנובה") ולגבי נזקים נלווים של תעשיית המזון מהחי. נתונים אלו חיוניים לא פחות לדיון: כשם שהכחשת המנגנון האידיאולוגי המצדיק אכילת בעלי-חיים היא כלי חשוב לשימור האידיאולוגיה הזו, כך גם הסתרת המידע על האופן שבו מנוצלים בעלי-חיים היא כלי מרכזי בשימור הפגיעה בהם.
ג'וי מסכמת את הספר בנימה אופטימית. הפרק האחרון עוסק בשאלה כיצד ניתן לפעול באופן אפקטיבי כדי לערער את התפישות הקרניסטיות המושרשות בחברה שלנו, ולהציע להן חלופה:
"למרות תפוצתו הנרחבת של הקרניזם, יש יסוד להאמין שהשיטה תתערער, וזהו הרגע הנכון להפעיל לחץ לשינוי. יש כמה וכמה סיבות לחשוב שהגיע הזמן לערער על הקרניזם: התרחבות המודעות למשבר הסביבתי, הדאגה הגוברת לרווחתם של בעלי החיים, הגידול באמינות ובפופולאריות של הצמחונות והטבעונות, והזמינות חסרת התקדים של מידע -- הן על הקרניזם והן על צמחונות.
[...] נימוק אחרון לכך שבשלה העת לקרוא תיגר על הקרניזם הוא שההגנה העיקרית של השיטה, האי-נראות, נחלשת והולכת. תעשיות קרניסטיות מתקשות יותר ויותר להסתיר את סודותיהן מעין הציבור; תעשיות המזון מן החי, התלויות בכך ששליטתן במידע תוסיף לקיים את המיתוסים של הבשר, עומדות עכשיו מול אתגר חדש בדמותו של מקור מידע נטול פיקוח המצוי בכול: האינטרנט. הקרניזם הוא כמו הקוסם מארץ עוץ: מרגע שהוסר המסך שהסתיר את השיטה, כוחה נעלם כמעט לגמרי." (עמ' 127-129)
