חוסר הנוחות של אוכל הבשר

כאשר עורכי מגזין גורמה הטילו על וואלאס את מלאכת סיקור פסטיבל הלובסטרים הנערך מדי שנה ברוקלנד, מיין, בוודאי לא ציפו לטקסט המוביל את הקוראים אל דברי הסיכום הבאים:



יש להבהיר, כי למרות רוחו הביקורתית של המאמר וואלאס אינו כותב מתוך עמדה הדוגלת בזכויות בעלי-חיים: הוא עצמו אוכל-בשר, כמו מרבית נמעניו של חיבורו. פרסום המאמר באכסניה כגורמה נתפס בעיקר כפרובקציה, ופחות כניסיון להשפיע על עמדות לגבי אכילת בשר. למרות זאת, ואולי אפילו דווקא בשל כך, המסמך שהוא מחבר הוא נוקב ובעל עוצמה, אולי אף יותר ממאמרים רבים של פעילי זכויות בעלי חיים.

המסה מתחילה ככל "כתבת צבע" נינוחה אחרת, באופן מנומנם-משהו המפרק את הקוראים מכל התנגדות אפשרית: מעט עובדות על הפסטיבל, מיקומו, גודלו, הסביבה הציורית. סטטיסטיקות ושיאים למיניהם (אוהל אכילה שבו צורכים 12,000 קילו של לובסטרים שהוכנו על מתקן הכיריים הגדול בעולם, למי שהתעניין). תחרות מתכונים, חידונים משעשעים, בובות לובסטרים וכובעי לובסטר עם צבתות רוטטות על קפיצים.

פסטיבל הלובסטרים ברוקלנד, מיין, 2006. צילום: dgphilli 

אך סביר שאותם קוראים המחשיבים עצמם אניני טעם יגחכו בהתנשאות למקרא התיאורים של מאות התיירים המיוזעים הנדחקים לאוהל האכילה, עומדים בתורים ארוכים "ברמת דיסנילנד" כדי לזלול לובסטרים בכלים חד-פעמיים באוהלים מדיפי ניחוחות ונטולי תנאים סניטריים בסיסיים, תוך האזנה לחסויות של עסקים מקומיים. מי שרוצה להחשיב עצמו כסועד מתוחכם ודאי לא יתחבר לחוויה ולהמון ה"ווייט-טראשי" המגניב לאוהל ארגזי בירה שהביא מהבית.

באופן זה נבנים אצל הקורא תחושת עליונות מסוימת ונתק בינו לבין התיאור, וכך מושג קשב: הקורא אינו מעוניין עוד להפוך לחלק מהחוויה המתוארת והוא פנוי להרהר בה באופן ביקורתי.

כאן אפשר קודם כל להציג כמה עובדות מעניינות. למשל, שמעמדו של הלובסטר כמזון יוקרתי ונחשק הוא חדש יחסית, ועד המאה ה- 19 נחשב למאכל לעניים, מזון נחות שנצרך רק הודות להיותו מצוי בכמויות עצומות ועשיר בחלבון, מעין "דלק לעיס". אפילו נאסר להגיש אותו לאסירים יותר מפעם בשבוע כיוון שהדבר נחשב לאכזרי כלפיהם - "כמו להכריח אנשים לאכול עכברושים", בלשונו של הכותב.

וכך, כשמאחורי הקורא שליש מהמאמר והוא כבר מרוחק רגשית מחוויית הפסטיבל ועסוק בלמידת עובדות חדשות ומעוררות מחשבה, פונה וואלאס לעסוק בשאלה שמטרידה אותו: בישולו של הלובסטר כשהוא עדיין בחיים, והדיון המוסרי המתבקש מן הפרקטיקה האכזרית הזו:



כדי להשיב על רצף זה של שאלות פונה וואלאס לעיקרון העומד בלב החשיבה על זכויות בעלי חיים: העובדה שהם מסוגלים לסבול, ולפיכך להיות בעלי אינטרסים אמיתיים המכתיבים חובה מוסרית כלפיהם. המאמר מציג כמה עניינים בסיסיים הנוגעים ליכולתנו לזהות כאב וסבל אצל בעלי חיים אחרים, עניינים המוכרים היטב לכל מי שהתעניין מעט בתחום של זכויות בעלי החיים (אך מוכרים פחות לקוראי גורמה, יש להניח): הקריטריונים לקיומה של חוויית כאב אצל יצור אחר (כל שכן ממין ביולוגי אחר), הנוגעים למבנה מערכת העצבים ולהתנהגותו בעקבות גירויים מסוימים - התנהגויות שניתן לפרש כהעדפה של מצב אחד על פני מצב אחר וכניסיון להימנע מכאב.

מעמדם של הסרטנים עדיין נתפס כשונה מזה של עופות ויונקים, כיוון ששאלת יכולת החישה שלהם (ושל חסרי-חוליות בכלל) היא שנויה במחלוקת מבחינה מדעית. יתכן כי זה מה שמאפשר את המשך הפרקטיקה של בישולם בעודם בחיים, שרוב אוכלי הבשר לא היו מוכנים לאמץ ביחס לבעלי חוליות. וואלאס מודע להבחנה התרבותית הזו, וכדרכו לא מקבל אותה באופן אוטומטי.

הוא בוחן עובדות רבות לאור שני הקריטריונים לקיום חווית כאב והיכולת לסבול (מבנה מערכת העצבים והתנהגות הקשורה לכאב). בתיאור מערכת העצבים של הלובסטר הוא מסביר באיזה אופן יכולים נתונים מסוימים לתמוך בסברה שללובסטרים יש חוויית כאב, או בסברה ההפוכה. וכשלעובדה מסוימת יש שתי פרשנויות אפשריות הוא מביא את שתיהן. כך למשל, העובדה שלובסטרים לא מפרישים משככי-כאבים טבעיים (כמו אנדורפינים) יכולה לתמוך בסברה שאין להם תחושות כאב שחומרים כאלה ייטיבו עמן, או דווקא להוביל למסקנה ההפוכה, שהיעדר החומרים הופך אותם לפגיעים ורגישים יותר לכאב.

אך בסופו של דבר, פעם אחר פעם, מבטא הכותב מפורשות את ההכרה, שהראיות מתחום מערכת העצבים מהוות בפשטות ניסיונות להתחמק מהאמת הכואבת, תרתי משמע:



באופן מפורט ומכאני להחריד מתוארים אופני הבישול וההריגה השונים שנהוגים בהכנת הלובסטר והאופן שבו הוא מנסה להתנגד ולהיחלץ ממצבו. העיקרון שאליו שב הכותב בכל שלב הוא "טיעון האנלוגיה" – האנלוגיה לעצמנו ולהתנהגותנו במצב דומה כבסיס להכרה בסבלו של הזולת. כשהוא מתאר את היצמדות הלובסטר אל שפת הסיר בניסיון להימנע מנפילה, את הדפיקות והנקישות שלו על הסיר בזמן הבישול, פוסק וואלאס: "הלובסטר, במילים אחרות, מתנהג באופן דומה מאוד לאופן שבו את או אני היינו מתנהגים אם היו זורקים אותנו לתוך מים רותחים".

עם כל הדיונים, הראיות לכאן ולכאן והפרשנויות המנוגדות, מגיע הכותב להכרה:



המהלך של וואלאס חשוב ומעניין לא רק בזכות העובדות שהוא מביא בצורה נגישה ושווה לכל נפש, אלא בעיקר בזכות המהלך הנפשי שלו כאוכל-בשר, שהוא אינו מהסס לחשוף ולבקר: הוא מדחיק את העובדות ובו-זמנית מודע לפעולת ההדחקה, מודע להיותו מודע לכך, מודע לסיבות שבגינן הוא עושה זאת ולתגובות הרגשיות המנוגדות שלו בכל שלב, במין מעגל מסחרר של גילוי והכחשה שיש בו גם מידה של אירוניה עצמית. את הראיות התומכות בקיומה של חוויית כאב אצל הלובסטר הוא מכנה "חדשות עצובות", הוא "מזהה שיפור ניכר במצב הרוח" לנוכח נתון מסוים שאולי תומך בסברה ההפוכה, ושוב ושוב מצהיר על היותו אוכל בשר ועל חוסר הנוחות שלו ככזה:



בזכות האומץ להישיר מבט אל הפרקטיקה שבה הוא לוקח חלק מגיע וואלאס בסופו של דבר לניסוח לב לבה של הגישה הסוגנית, ולהבנה כי היא שרירותית וחסרת הצדקה מוסרית:



הוא אינו שוכח להוסיף כי מה שמוטל על כפות המאזניים אינו ערך חיי אדם מול ערך חייו של בעל חיים אחר, אלא ערך חייו של בעל החיים מול "הערך המיוחס לחיבתו של אדם אחד לחלבון מסוג מסוים. אפילו מעריץ הבשר העיקש ביותר יכיר בכך שאפשר לחיות ולאכול טוב גם בלי לצרוך בעלי חיים".

המחול העדין הזה של מודעות עצמית המתבטלת ע"י מודעות עצמית אחרת הוא תימה החוזרת על עצמה גם במסות וסיפורים נוספים בקובץ. שיאו של העניין מצוי בסיפור "ניאון ותיק וטוב", שהוא כולו מונולוג של מספר המחפש נואשות אחר ה"אותנטיות" שלו, תוך שהוא מודע לכך שכל ניתוח עצמי ואקט של מודעות הם מעצם הגדרתם מבעים נזילים שאינם מסוגלים ליצור חוויה של "אני" קבוע ואותנטי. כל תובנה הופכת בעצמה לאובייקט להתבוננות מצד שכבה אחרת של מודעות עצמית, החווה את המודעות העצמית הראשונה כמסיכה או קלישאה.

כך גם בשאלת אכילתם של בעלי חיים: עניינו המרכזי של "קחו בחשבון את הלובסטר" הוא המודעות העצמית של הכותב לכך שהוא מסתיר מעצמו את גורלם של בעלי החיים כדי שיוכל לאכול אותם; מודעותו לכך שזה בדיוק מה שהוא עושה; והמודעות לכך שזהו המבנה הנפשי (והתרבותי) המאפשר להמשיך ולאכול בעלי חיים. חשיפת המנגנון הזה והאופן שבו היא נעשית כאן הופכים את המאמר לבעל עוצמה רבה, וייתכן שבכוחו לעורר מחשבה בקרב הקוראים אוכלי הבשר אף יותר ממאמרים שמטרתם המוצהרת היא לשכנע.