מניפסט לטבעונות רוחנית

רוחניות עקבית

בדבריהם של כמה מורים רוחניים על צריכת מוצרים מן החי, בולטת ההונאה העצמית. אמנם, רבים מהם מכירים בחשיבות המוסרית של הימנעות מצריכת בשר, ויש היודעים שבמערב המודרני מקור המוצרים מן החי הוא משקים תעשייתיים. זהו הישג לא מבוטל, ולמרות זאת, בין המזהים עצמם עם פילוסופיה מזרחית, למשל, נפוצה ההתעקשות להמשיך לצרוך מוצרי חלב. זאת אף על-פי שתעשיית החלב משולבת בפועל בתעשיית הבשר, והיא אכזרית ביותר בפני עצמה. כשהדבקות במסורת קולינרית ודתית מסוימת היא התמריץ, כל תירוץ קלוש מתקבל: מהטענה שצריכת חלב עשויה "לרומם את הפרה" ועד להצהרה שללא שתיית חלב לא ניתן יהיה "לכבד את הפרה כאמא."

וויל טאטל, קליפורני יליד 1953, ד"ר לפילוסופיה של החינוך ודהרמה מאסטר במסורת הזן בודהיסטית, מזהה בקלות את הסתירה שבין עקרונות רוחניים לבין ניצול פרות וחיות אחרות. מבלי להתחייב על הגדרה מדויקת של "רוחניות," "דיאטת השלום העולמי: אכילה למען בריאות רוחנית והרמוניה חברתית" הוא אולי הטקסט הרוחני המפותח ביותר שנכתב על היחסים כיום בין בני-אדם לבין חיות ממינים אחרים. הספר יצא לאור בשנת 2005, והתרגום העברי התפרסם ב-2012 כמיזם של כמה מאוהדי הספר. אפשר לראות ב"דיאטת השלום העולמי" ספר חובה לכל אדם רוחני. קוראים אחרים עלולים להירתע מסגנון הכתיבה ומהעמימות המושגית שטיפוסיים לז'אנר זה, אולם גם בפניהם מציג הספר אתגרים חשובים, ובאלה אתמקד כאן.

המהות הנצלנית של החקלאות

טאטל, בניגוד למורים רוחניים שמצדדים באכילת מוצרים מן החי, למד ברצינות על ניצול תעשייתי של חיות וספרו כולל תיאורים מפורטים של הנעשה במתקנים חקלאיים. מעבר לכך, הוא מכיר בעובדה שכל קשר בין אדם לבין חיה מבויתת אינו מבטא מצב טבעי, אלא הוא תופעה מלאכותית וחדשה במונחים אבולוציוניים. בעקבות כותבים ביקורתיים כגון ג'ים מייסון וראיין אייזלר (שאף הם מתבססים על אחרים) טאטל מזהה את ביות החיות למאכל כמהפכה ביחסים הבין-מיניים. הביות הביא לעולם תרבות של נצלנות וכוחנות קיצונית, המתקיימות לצד אשמה מוסרית בלתי נמנעת. הכרה זו מאפשרת לטאטל להימנע מנוסטלגיה לימים רחוקים של הרמוניה-לכאורה בין אנשים לבין חיות מבויתות. בהתחשב בכך שהביות מראשיתו כרוך בכליאת חיות, בשליטה ברבייה שלהן ובניצול גופן, נוסטלגיה כזו מבטאת אידיאולוגיה חקלאית. ההרמוניה-לכאורה של ניצול פרות לחלב בימי קרישנה היא לא יותר מהונאה-עצמית של חברת רועים, כשם שהקשר ההרמוני-לכאורה שבין שבטים קדומים לטבע בעולם השמאני, נגוע באתוס של ציד ומרעה. במובן זה, טאטל מפוקח יותר מלא-טבעונים המזהים עצמם כרוחניים (ומרבים אחרים).

בלב "דיאטת השלום העולמי" עומדת ההכרה בעובדה, שמוצרים מן החי הושגו בהכרח באלימות רבה, ושהאלימות אינה ניתנת לניתוק משום מוצר מן החי ומשום מקרה ספציפי של צריכת מוצר כזה. התרבות שלנו מפברקת בדרכים רבות נתק בין ייצור מוצרים לבין צריכתם, והיא עושה זאת באופן כה יסודי עד שרבים מאתנו נוטים לתפוס אכילת בשר, ביצים ומוצרי חלב בתור חוויה יומיומית תמימה, המתרחשת בינינו לבין עצמנו בלבד. על רקע זה, טאטל מצביע בחריפות על קשר סיבתי, הכרחי וישיר, בין מעשה הצריכה התמים-לכאורה לבין זוועות החקלאות: קנית/אכלת מוצר מן החי – גרמת עינויים והרג, באחריות מלאה. זוהי טענה אלמנטרית וחשובה, שנותרת תקפה גם אם נדחה טענות אחרות של המחבר על המשמעות של מזון בחיינו. בין אם נקבל את דבריו של טאטל על אכילה בתור "הפעילות האינטימית שבה אנו משיגים למעשה את האיחוד המורכב והמיוחל של העצמי עם האחר, הסובייקט והעולם" (עמ' 17) ובין אם נתייחס בספקנות לדבריו על הערך הסמלי של מזון ושל אכילתו – עדיין ניאלץ להודות בקיומו של קשר סיבתי בין אכילה ולבישה של מוצרים מן החי לבין עינוי חיות והריגתן.

ד"ר וויל טאטל במקלט לחיות משק של הארגון Farm sanctuary 

התזה: השחתת האישיות המוסרית

טאטל אינו מסתפק בהצבעה על כך שכל המוצרים מן החי מגלמים אלימות. לטענתו, האלימות מותירה במחולליה השפעה עמוקה ביותר. גם כאשר איננו חושבים כלל על קורבנות האלימות שלנו ונדמה כאילו הבעיה המוסרית נעלמה מעינינו – גם אז, לפי טאטל, האלימות הגלומה בארוחות של מוצרים מן החי מכוננת את מבנה האישיות שלנו כפרטים ומעצבת את היחסים החברתיים בינינו.

כאן הגענו ללב התזה של "דיאטת השלום העולמי," שאציג כאן בתמציתיות:

1. מי שצורך מוצרים מן החי באופן יומיומי, מעורב בהכרח באלימות על בסיס יומיומי. כלומר, עבור רובנו הגדול, הארוחות מהוות את המעורבות הסדירה והשכיחה ביותר שלנו במעשי אלימות;
2. כדי לאפשר מעורבות כזו, יש לנו צורך נפשי ותרבותי להדחיק את האלימות ולהסתירה, להתעלם מסבלו של הזולת, להצדיק את האלימות ולהתחמק מאחריות מוסרית;
3. פעילות כזו, כשהיא נערכת באופן יומיומי והרגלי, מתגבשת לכדי מבנה נפשי ודינאמיקה תרבותית, שבבסיסם הדחקת אלימות והסתרתה, התעלמות מסבלו של הזולת, הצדקת האלימות והתחמקות מאחריות מוסרית – בכל תחומי החיים.

זהו רק חלק מהתזה שמציג טאטל, אך כדאי לעצור כאן ולציין שחלק זה של התזה משכנע במיוחד ולו בזכות ההכרה בעובדה פשוטה, שמודחקת כליל בתרבות שלנו: באמצעות קניית מזון ואכילתו, רובנו הגדול מעורבים בתכיפות גדולה מאוד באלימות קיצונית, בעוד שבכל היבט אחר בחיינו האלימות המעורבות שלנו באלימות נדירה.

משכנעת גם הטענה, שלמעורבות באלימות חייבת להיות השפעה כלשהי על מחולליה. טאטל מניח שטבע האדם טוב במהותו ושנדרש אפוא מאמץ גדול כדי לרמוס את העניין המוסרי הטבעי שיש לנו בחיות ולייצר במקומו אדישות ואכזריות. הוא אינו מספק נימוק אמפירי לטענתו על טבעו הטוב של האדם, אולם גם אם טאטל טועה וצריך ללמוד להיות טובים לא פחות משצריך ללמוד להיות רעים, התזה אינה מתמוטטת. בין אם המידות הטובות מולדות ובין אם נרכשות בתהליך של למידה, נדרש מאמץ כדי לפעול נגד נטייה מוסרית קיימת. בין אם נולדנו אמפתיים כלפי זולתנו ובין אם עלינו ללמוד אמפתיה מהי, קשה להעלות על הדעת מצב שבו מעורבות יומיומית פעילה באלימות לא תתבע באופן כלשהו הדחקות, התעלמויות וכשלים מוסריים.

כאן המקום להעיר, שהתמקדות באישיות המוסרית של האדם היא הישג מיוחד של טאטל. מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת, דיונים על מוסר וטבעונות מתמקדים בעיקר בתוצאות המעשים שלנו (פיטר סינגר) ובזכויות בעלי-חיים וחובותינו המוסריות (טום רייגן). גישות אלה למוסר נוחות לאדם החילוני המודרני, אך אינן נותנות מענה לשאלות על התפתחות מוסרית, על מידות טובות/רעות ועל מוטיבציה לבחור בטוב על פני הרע. שאלות אלה היו פופולריות יותר בעבר, והן עדיין ראויות למענה גם בעולם החילוני כיום. קיימים ספרים טובים הרבה יותר מ"דיאטת השלום העולמי," גם בעברית (למשל: "שחרור בעלי-החיים"), אולם ההתעלמות של רוב הפילוסופים המערביים החילוניים מההשפעה של הרגלי תזונה על אישיותנו, מותירה את "דיאטת השלום העולמי" כספר חשוב גם עבור מי שמסתייג מרוחניות.

התזה: מהשחתת החברה לתיקון

עד כה דנו במנגנון הנפשי-תרבותי שמתאר טאטל. זהו רק חלק מהתזה שלו. הוא טוען עוד, שההדחקה, ההתעלמות וההתחמקות מאחריות מוסרית – עקב צריכת מוצרים מן החי – מעצבים את המבנה הנפשי שלנו כפרטים ואת מבנה החברה שלנו כולה. הם משפיעים עד כדי כך, שהם המקור לרוב הגדול של הרעות החולות שמאפיינות את החברה שלנו – דיכוי אנשים אחרים, מלחמות, רעב, הרס הסביבה ועוד.

מכאן מגיע טאטל לחזון שלו: כדי לרפא את החברה כולה, יש לטפל בשורשי המחלה, דהיינו להפסיק את האלימות ההמונית והגורפת שלנו כלפי חיות. הטבעונות תפטור אותנו מן הצורך להדחיק את המשמעות של מעשינו היומיומיים ולהתעלם מהסבל שנמצא ממש לנגד עינינו; הטבעונות תחזיר לנו את האינטואיציה הבריאה ביחס לקשרים הקיימים בין תופעות סביבנו ותאפשר לנו להתחבר לניצני טוב-הלב והאהבה שמודחקים בנו כיום. הטבעונות תכונן אפוא חברה טובה יותר בכל המובנים.

תזה חזקה, נימוקים חלשים

כדי להוכיח שצריכת מוצרים מן החי אחראית לרעות החולות העיקריות בחברה שלנו, טאטל חורג מהדיון המוסרי ומרחיב בדברים על השלכות חומריות של חקלאות בעלי-חיים, כגון ההרס הסביבתי הדרמטי והבזבזנות העצומה שכרוכים בייצור בשר, חלב, ביצים, או הנזקים הבריאותיים שנובעים מאכילתם. נתונים אלה, שמקורם בסיכומים שסיכמו אחרים, מבוססים היטב בדרך-כלל.

הטענות המקוריות של טאטל חלשות יותר. הוא מתעקש שהרגלי חשיבה מסוימים, שנובעים מצריכת מוצרים מן החי, הם שאחראים על התפתחויות היסטוריות ספציפיות. אלה הן טענות היסטוריות מובהקות שמחייבות ביסוס פרטני, אך הן מובאות עם עדויות קלושות – לכל היותר – לקיומם של קשרים היסטוריים כאלה. בין מעט הנתונים ההיסטוריים שמביא טאטל, ניתן למצוא את דבריו של ג'ים מייסון על הקשר שבין ראשית הביות לראשית העבדות, ואת ההתנסות האישית של המחבר עצמו בקהילות חברתיות מבודדות של מהפכנים טבעונים בארצות-הברית.

למרבה הצער, פרטים אלה אינם משכנעים. בעיות חברתיות שנוצרו ב-10,000 השנים בקירוב שחלפו מאז ראשית הביות, נובעות מגורמים כה רבים ומורכבים עד שהדיון בראשית הביות עלול להיות שולי או אף לא-רלוונטי להן; והמהפכנות החברתית בקהילות שראה טאטל נשענת אף היא על אינספור השפעות, שהטבעונות לאו דווקא משמעותית מביניהן. דומה שטאטל לא מבחין בין השערה כללית בדבר דינאמיקה נפשית ותרבותית שצפויה להופיע עם המעורבות באלימות, לבין טענה פרטנית על הגורמים שהניבו התפתחות היסטורית מסוימת. כדי לשכנע שצריכת מוצרים מן החי אחראית לאסונות חברתיים ספציפיים, יש צורך בעבודה היסטורית דקדקנית שתתאר את התפתחות האסונות האלה, תוך הערכה של משקל הרגלי האכילה מול משקלן של השפעות אחרות; וכדי לשכנע שהטבעונות מניבה תיקון חברתי מיוחד, יש להשוות בעבודה סוציולוגית/אנתרופולוגית דקדקנית בין קהילות טבעוניות לקהילות דומות של אוכלי-כל.

אין מקום לבוא בטענות לטאטל שלא ביצע עבודות כאלה, אך מטריד שהוא כלל לא הבחין בנחיצותן. תחת זאת הוא חוזר על התזה שלו עשרות פעמים(!) במילים שונות, ללא נימוק אמפירי.

סיכום: תזה ראויה לנימוק

רבים יאהבו את "דיאטת השלום העולמי" בזכות טוב-הלב והאופטימיות שקורנים מכל פרק ופרק בספר. קוראים אלה – כמו גם מי שמשוכנע מראש שצריכת מוצרים מן החי היא אם כל חטאת ושהטבעונות היא התרופה לכל תחלואינו – ודאי יסלחו לטאטל על חולשת נימוקיו.

סקירה זו, על כל פנים, כוונה בעיקרה למתעניינים ספקנים ולא-רוחניים. לקהל זה חשוב להבהיר, שכישלונו של טאטל בביסוס התזה שלו אינו תורם כהוא זה לערעור על התזה הזו. הרעיון, שצריכת מוצרים מן החי כרוכה בהשחתת מידותיהם המוסריות של הפרט ושל החברה, עולה בקנה אחד עם הנחות היסוד של המחשבה הפסיכולוגית והחינוכית. אם ביטוייו הספציפיים של רעיון זה טרם נחקרו היטב – הגיע הזמן לעשות את העבודה. טאטל אמנם לא עשה זאת, אבל לפחות הציג ברהיטות מסגרת לדיון נחוץ ביותר.

אסיים בהבעת הסתייגות זהירה מפרויקט "דיאטת השלום העולמי" כהצעה לתיקון כל בעיות העולם באמצעות תיקון המידות דרך טבעונות. ומה אם טאטל הגזים, ורוב הצרות שהאנושות סובלת מהן אינן נובעות מהאסון המוסרי, הנפשי, התרבותי, הכלכלי, האקולוגי, החברתי והבריאותי שגורמות תעשיות בעלי-החיים? מה אם השפעת התעשיות, נוראה ככל שתהיה, אינה אלא צרה גדולה אחת בין צרות רבות אחרות? מה אם טבעונות אינה מהווה תנאי הכרחי לשלום עולמי?

על כך יש להשיב קודם כל במונחי תפיסת המוסר של טאטל: גם אם צריכת מוצרים מן החי משחיתה רק היבטים מסוימים בנפש האדם ופוגעת רק בחלק מוגבל מהיחסים החברתיים, היא עדיין רעה מובהקת שיש לסלקה מן העולם.

בנקודה זו ראוי לחרוג מעולמו של טאטל ולהיזכר שהמחשבה המוסרית המודרנית-חילונית נוטה להתמקד בתוצאות מעשינו ובחובות המוסריות שלנו – ולא בשכלול מידותינו הטובות. בין אם הטבעונות תהפוך אותנו לאנשים טובים ותושיע אותנו ובין אם לאו, אנו מחויבים לטבעונות לפי עקרונות המוסר שרובנו מחזיקים בהם. די בכך שצריכת מוצרים מן החי הורגת המוני חיות וגורמת להן סבל עצום כדי לחייב אותנו, מבחינה מוסרית, לקיים אורח-חיים טבעוני.