"כיוונתי ללב הציבור אך בטעות פגעתי בבטנו"
תעשיית הבשר האמריקנית לפי "הג'ונגל" של אפטון סינקלייר
סיפור תיעודי
ספרו של אפטון סינקלייר, "הג'ונגל", מתאר את תנאי התעסוקה והחיים של הפועלים בתעשיית הבשר בשיקגו של תחילת המאה העשרים. זהו סיפורם של יורגיס רודקוס ושל בני משפחתו וחבריו, כולם מהגרים מליטא שהגיעו לשיקגו כדי לחפש את מזלם ואת עושרם ומצאו את עצמם עבדים לתעשיית הבשר, מנוצלים ודועכים באלף דרכים, עד מוות. אף על-פי שהמשפחה עצמה דמיונית, הספר תיעודי למעשה ומבוסס על תחקיר שערך סינקלייר במכלאות (stockyards) של שיקגו, שהייתה אז מרכז בינלאומי חסר תקדים בגודלו ל"ייצור" בשר חזירים, בקר וצאן. בפאתי שיקגו היה מתחם עצום של מכלאות, משחטות ומפעלי עיבוד שהשתרעו מאופק לאופק והעסיקו רבבות עובדים. הבקר והחזירים הובלו לשם בעיקר מן המישורים הגדולים שממערב לשיקגו, והם נשחטו במנגנון מתועש ויעיל באופן חסר תקדים.
בהלת המזון המזוהם
פרסומו של "הג'ונגל" בשנת 1906 חולל סערה בארצות-הברית. מנהלי המשחטות פתחו מלחמת תעמולה נגד הספר, אך הנשיא רוזוולט שלח ועדות חקירה לשיקגו, אשר אישרו את הנתונים שהובאו בספר. כצפוי, גורלם של החזירים והבקר לא עניין איש.
לאכזבתו של סינקלייר, גם הניצול המחריד של הפועלים לא טרד במיוחד את מנוחת האמריקנים. "כיוונתי ללבו של הציבור אך בטעות פגעתי בבטנו", אמר הסופר הסוציאליסט והתכוון לבהלה שעוררו תיאורי התנאים הסניטריים של ייצור הבשר, אשר תופסים נפח זעיר מן הספר. חברות הבשר טחנו ושיווקו כ"בשר מובחר" כל דבר שנמצא במשחטה: חולדות מורעלות, חזירים שמתו מכולרה, בקר חולה שחפת, בשר רקוב – וכן אברי אדם שנקצצו בתאונות ואולי אף אנשים שנפלו לסירי הבישול האדירים. פחות מחצי שנה לאחר צאת "הג'ונגל" לאור נחקקו שני חוקים פדרליים: חוק טוהר המזון והתרופות וחוק הפיקוח על בשר. עד מהרה התאוששה תעשיית הבשר ושגשגה יותר מאי-פעם.
בעלי-החיים
עמודים אחדים בלבד מתארים את החזירים והבקר בעודם בחיים, במסגרת סיור שעורכים המהגרים החדשים במשחטה. הנושא כמעט שלא שב לעלות בספר. נראה שסינקלייר התכוון להציג את השחיטה כמטאפורה למצבם של הפועלים. אולם התוצאה היא אותנטית עד כדי כך שהיא מקבלת כוח עצמאי לחלוטין. אנו מביאים קטע מפורסם (עמ' 40-38), המדבר בעד עצמו ללא צורך בפרשנות:
זה היה אולם ארוך וצר, עם יציע למבקרים. בראש היה גלגל ברזל ענק, כעשרים רגל בהיקפו, עם טבעות פה ושם לאורך שפתו. משני צדי הגלגל היה חלל צר, שלתוכו הגיעו החזירים בסוף מסעם; [...] היו להם [לפועלים] שרשראות שהם הידקו סביב רגלו של החזיר הקרוב, ואת הצד השני של השרשרת הם תלו על אחת הטבעות שעל הגלגל. כך, כאשר הגלגל הסתובב, החזיר נזרק לפתע מרגליו והונף למעלה.
באותו רגע הותקפה האוזן על-ידי הצרחה המבעיתה ביותר; המבקרים נעצו עיניים בחרדה, הנשים החווירו והתכווצו לאחור. לאחר הצרחה באה אחת נוספת, חזקה יותר ומיוסרת יותר – כי לאחר שהחל את מסעו, החזיר לא שב לעולם; בפסגת הגלגל הוא הוסט למסוע, ועבר לשוט על פני החדר. ובינתיים עוד אחד הונף למעלה, ואז עוד אחד, ועוד אחד, עד שהיו שתי שורות שלהם, כל אחד מהם תלוי ברגל ובועט בטירוף – וצווח. רעם הקולות היה דוחה, מסוכן לעור התוף; התעורר החשש שהרעש היה רב מכדי שיוכל החדר לשאתו – שהקירות יקרסו או שהתקרה תיסדק. היו צווחות גבוהות וצווחות נמוכות, אנקות ויבבות ייסורים; לרגע הייתה משתררת הפוגה, ואז הייתה התפרצות חדשה, עזה יותר מאי-פעם, מתפרצת ועולה עד לשיא מחריש אוזניים. זה היה יותר מדי עבור כמה מן המבקרים – הגברים היו מסתכלים זה בזה, צוחקים בעצבנות, והנשים היו עומדות בידיים קפוצות, הדם מתרוקן מפניהן ודמעות עולות בעיניהן.
בינתיים, מתעלמים מכל הדברים הללו, המשיכו הגברים שעל קרקע האולם במלאכתם. לא צווחות החזירים ולא דמעות המבקרים השפיעו עליהם; בזה אחר זה הם תלו את החזירים, ובזה אחר זה הם שיספו את גרונותיהם בתנועה מהירה. הייתה שורה ארוכה של חזירים, עם צווחות המשולבות בדם החיים אשר אוזל מתוכם, עד שלבסוף כל אחד התחיל מחדש, ונעלם בנתז לתוך סיר ענק של מים רותחים.
כל זה היה כל-כך ענייני עד שניתן היה להביט בזה מרותק. זו הייתה מכונה לייצור בשר חזיר, ייצור בשר לפי מתימטיקה שימושית. ובכל זאת אפילו האדם האדיש ביותר לא היה יכול שלא לחשוב על החזירים; הם היו כה תמימים, הם באו עם אמון כה רב, והם היו כה אנושיים במחאה שלהם – וכה צודקים לגבי זכויותיהם! הם לא עשו דבר שבעטיו זה הגיע להם, וזה הוסיף עלבון על הפגיעה, כפי שהדברים התבצעו כאן, מניפים אותם למעלה בדם קר, בדרך כה בלתי אישית, ללא העמדת-פנים של התנצלות וללא מחווה של דמעה. נכון, פה ושם היה מבקר שבכה; אבל מכונת השחיטה הזו המשיכה לפעול, מבקרים או לא מבקרים. זה היה כמו פשע נורא המתבצע במרתף, כולו בלתי נראה ומבלי שאיש שם לב, קבור הרחק מן העין ומהזיכרון.
אי-אפשר היה לעמוד ולצפות בזה זמן רב מבלי להיכנס להלך-רוח פילוסופי, מבלי להתחיל להתעסק בסמלים ובדימויים, ולשמוע את צווחת החזיר של היקום. האם מותר היה להאמין שאין מקום על האדמה, או מעל לפני האדמה, גן-עדן לחזירים, שבו הם יפוצו על כל הסבל הזה? כל אחד מהחזירים האלה היה יצור נפרד. חלק היו חזירים לבנים, חלק שחורים; חלק היו חומים, חלק היו מנוקדים; חלק היו מבוגרים וחלק היו צעירים; חלק היו ארוכים ודקים; חלק היו מפלצתיים. ולכל אחד מהם הייתה אינדיבידואליות משלו, ורצון משלו, תקווה ומשאלות-לב; כל אחד מהם היה מלא בביטחון-עצמי, בחשיבות-עצמית, ובתחושת כבוד. ובוטח וחזק באמונתו הוא עסק בענייניו, בשעה שצל שחור היה תלוי מעליו וגורל איום חיכה לו על אם הדרך. כעת זה צלל עליו פתאום, ותפס אותו ברגל. זה היה קשוח, ללא חרטה; כל מחאותיו, כל צרחותיו, לא השפיעו עליו – זה עשה את רצונו האכזרי בו, כאילו שאיפותיו, רגשותיו, לא היו קיימים כלל; זה חתך את גרונו וצפה בו בעודו מתנשם ופולט את חייו. וכעת האם ניתן היה להאמין שאין באף מקום בעולם אלוהים של חזירים, שעבורו אישיות-החזיר היא יקרה, שעבורו לצווחות-החזיר ולייסוריו יש משמעות? מי ייקח את החזיר הזה בזרועותיו וינחם אותו, יעניק לו את המגיע לו עבור עבודתו שנעשתה היטב, ויראה לו את המשמעות של הקורבן שהקריב? אולי מעט מכל זה היה במחשבתו של יורגיס הצנוע, כאשר הוא פנה להמשיך עם שאר החבורה ומלמל: 'אלוהים – אני שמח שאני לא חזיר!'"