גנדי והתנועה לזכויות בעלי-חיים

היסוסים לגבי צמחונות

צמחונותו של גנדי מוצגת לעתים קרובות כתוצאה של החינוך המסורתי ההודי שקיבל, אך תפיסה זו אינה מדויקת; למעשה, גנדי הושפע מהתנועה מהמערבית לזכויות בעלי-חיים לא פחות, ואף יותר, מאשר מהמסורת ההודית. גנדי אמנם נולד למשפחה צמחונית, אבל במהלך התבגרותו עזב את הצמחונות והחל לאכול בשר, בעקבות לחץ חברתי מצד אחיו הבכור וחבריו, ששכנעו אותו להאמין בכך שיתרונם הצבאי של הבריטים על-פני ההודים נובע מכך שהם אוכלי-בשר.

על-אף שהרגיש מאוד לא בנוח עם אכילת בשר, גנדי התאמץ להרגיל את עצמו אליה, ולא בלבד שהצדיק אותה, אלא אף ראה כחובה מוסרית לעודד הודים נוספים לוותר על מסורת הצמחונות ולאכול בשר. עם זאת, לקראת נסיעתו לאנגליה, לצורך לימודי משפטים, אמו דרשה ממנו שיבטיח לה להימנע מבשר, ממשקאות אלכוהוליים, ומקשר עם נשים במהלך שהותו באנגליה. גנדי הקפיד בתקופה זו על תזונה צמחונית רק מתוך כיבוד-הורים, וללא הזדהות אידיאולוגית.

קיום הבטחתו לאימו התגלה כמשימה לא קלה: בניגוד למטבח ההודי, העשיר במנות צמחוניות טעימות ודשנות, ההיצע הצמחוני של המטבח האנגלי בתקופה ההיא נראה לגנדי תפל ובלתי מספק. הביישנות הטבעית שלו – בעיה איתה התמודד כל חייו – הקשתה עליו לבקר את האוכל שהוצע לו, ולעתים אפילו לא העז לברר אלו מהמנות בתפריט היו צמחוניות. בנוסף, הוא נאלץ להתמודד עם לחץ חברתי חזק מאי-פעם וניסיונות שכנוע לאכול בשר – בין השאר, הוא נתקל באנשים שטענו בתוקף כי באנגליה, בניגוד להודו, לא ניתן להתקיים ללא אכילת בשר. כך מתוארת באוטוביוגרפיה של גנדי חווייתו מבית ידידו, בו התאכסן בעת שהותו באנגליה:



בתקופת שהותו באנגליה, התאמץ גנדי ככל יכולתו להתאים את עצמו לתרבות המערבית ולטשטש את עקבות מוצאו: הוא הקפיד להתלבש כג'נטלמן אירופי וקיבל שיעורים בנגינה על כינור ובריקוד (על-אף שהיו חסרי תועלת עבורו). התעקשותו לדבוק בצמחונות סימנה אותו כחריג, והקשתה עליו באימוץ התדמית האירופית. הוא ניצב חסר אונים מול טיעונים פילוסופיים שהופנו נגד הצמחונות שלו, ולא היה מסוגל למצוא להם מענה:

היכרות עם התנועה לזכויות בעלי-חיים

לקשייו של גנדי להסתגל לתפריט שהוצע לו בבית מארחיו הייתה, בסופו של דבר, השפעה חיובית: הצורך למצוא מקומות שיוכלו להציע לו תפריט צמחוני סביר הוביל אותו להיחשף לתנועה לזכויות בעלי-חיים, ולכתביו של הנרי סולט – אחד מהוגי הדעות המערביים המוקדמים שכתב בעד זכויות בעלי-חיים וצמחונות. היו אלו כתביו של סולט שגרמו לגנדי להפוך לצמחוני אידיאולוגי, ולא רק לצמחוני מתוך הבטחה לאימו:



מאוחר יותר גנדי אף התיידד אישית עם סולט, ולידידות זו הייתה השפעה עצומה על דרכו הפוליטית העתידית: דרך קשריו עם סולט התוודע גנדי לראשונה לכתביו של הפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד תורו, שהיה ממפתחי רעיון אי-הציות האזרחי, בו נהג במסגרת המאבק בעבדות בארצות-הברית (בהברחת עבדים נמלטים מארצות-הברית לקנדה, ובסרבנות מחאתית לתשלום מס).²  רעיון אי-הציות האזרחי הפך, ברבות השנים, להיות הכלי המרכזי ששימש את גנדי בפעילותו הפוליטית.

בהשפעת הצמחונות עשה גנדי את צעדיו הראשונים בפעילות ציבורית: הרבה לפני תחילת פעילותו הפוליטית לעצמאות הודו, החל גנדי את דרכו כפעיל של "החברה הצמחונית" בלונדון, ואף נבחר כחבר הוועד המנהל של העמותה. במסגרת פעילותו זו, החל לראשונה להתגבר על ביישנותו, והעז לדבר מול קהל, ואף לנקוט עמדות לא פופולאריות כשיצא נגד החלטת העמותה להדיח את אחד מחבריה.³ 

מזכויות בעלי-חיים לזכויות אדם

מפעילות לזכויות בעלי-חיים, המשיך גנדי גם לפעילות לזכויות אדם. ב-1893, לאחר שסיים את לימודי המשפטים שלו, עבר גנדי לדרום אפריקה, בה נשאר במשך 21 שנים. בעקבות גילויי הגזענות והאפליה בהם נתקל, החל לגלות דעות ביקורתיות יותר ויותר כלפי השלטון הקולוניאלי הבריטי, ולגלות מעורבות בפעילות נגדו. בין השאר, ייסד את העיתון "אינדיאן אופיניון", שפנה לאוכלוסיית המהגרים ההודים בדרום אפריקה, במטרה לרתום אותם לפעילות ציבורית.

פעילותו בעיתון הביאה את גנדי ליצור קשר עם פעיל צמחוני ידוע נוסף – הסופר הרוסי לב טולסטוי. גנדי פנה לטולסטוי במקור בבקשה לקבל אישור לתרגם ולפרסם טור שכתב הסופר בקריאה למאבק לא-אלים לשחרור הודו מהשלטון הבריטי. גנדי המשיך להתכתב עם טולסטוי גם לאחר פרסום הטור. לכבוד הסופר הרוסי גנדי אף העניק את השם "חוות טולסטוי" לקהילה השיתופית הצמחונית שייסד ב-1910 בדרום אפריקה, יחד עם ידידו, האדריכל היהודי הרמן קלנבך.

גנדי בתמונה קבוצתית יחד עם קבוצת המייסדים של "חוות טולסטוי", קהילה שיתופית צמחונית שהקים במהלך שהותו בדרום אפריקה, 1910 

במהלך שנותיו בדרום אפריקה, נטש גנדי את ניסיונותיו להתאים את עצמו לתרבות האירופית, וגילה הערכה מחודשת לתרבות ההודית. הוא הפסיק להתלבש בלבוש מערבי, ועבר ללבוש הודי מסורתי, צנוע ופשוט. את רעיונות אי-הציות האזרחי והמאבק הבלתי-אלים, ששאב מסולט, מתורו ומטולסטוי שילב עם מושגים מהמסורת הדתית ההודית: אהימסה (אי-אלימות) וסטיאגרהה (דבקות באמת).

למרות הערכתו המחודשת לתרבות ההודית, גנדי לא ביצע אידיאליזציה עיוורת שלה, ולא חשש לבקר גם את תרבותו שלו. באוטוביוגרפיה שלו הוא מותח ביקורת חריפה נגד מנהג נישואי-הילדים, ולצד מאבקו בבריטים הוא ניהל גם מאבק פנימי, בתוך החברה ההודית, כנגד האפליה לרעה של בני הקאסטות הנמוכות.

גם לגבי פגיעה בבעלי-חיים גילה גנדי ביקורתיות כלפי התרבות ההודית: אחד מהקטעים החריפים ביותר באוטוביוגרפיה שלו נגד פגיעה בבעלי-חיים, נכתב בעקבות ביקורו במקדש בכלכתא, בו חזה בטקס בו הוקרבו מספר עצום של כבשים.

כמו כן, גילה גנדי ביקורתיות רבה גם כלפי תעשיית החלב ההודית. בניגוד לדימוי הרווח לגבי יחס הכבוד לו זוכות הפרות בהודו, גנדי הצביע על כך שבפועל מצבן של פרות רחוק מלהיות טוב. אמנם משק החלב ההודי בתקופתו של גנדי היה רחוק מלהיות גרוע כמו זה של פרות במשקים המתועשים המודרניים, אך גם במשק חלב מסורתי קיימות פגיעות רבות ברווחת בעלי-החיים. גנדי הצביע על כך כי פרים, המנוצלים בהודו כ"בהמות עבודה", מועבדים בפרך עד אפיסת כוחות. כמו כן, יצא נגד מנהג ה"פהוקה" – תהליך בו מנפחים באוויר את איבר המין של פרות או תאואים במטרה להגדיל את תנובת החלב שלהן.

פרות במשק חלב בבנגלור, הודו, 1927. בניגוד לתפיסה הרווחת בדבר היחס הטוב לו זוכות פרות בהודו, גנדי היה ביקורתי מאוד לגבי מצבן של הפרות בתעשיית החלב ההודית, ואף הפסיק לשתות חלב בעקבות עמדותיו בנושא 

בעקבות הפגיעה בבעלי-החיים בתעשיית החלב, החליט גנדי להימנע משתיית חלב, ולמשך תקופה בחייו הקפיד על תזונה טבעונית – דבר שהיה מאוד חריג בזמנו, אפילו בתוך התנועה לזכויות בעלי-חיים. על אף שצמחונות היא תופעה מאוד נפוצה בהודו (וכמו כן הימנעות מביצים), הימנעות משתיית חלב הייתה תופעה שכמעט לא נשמעה כמותה באותם ימים, והפכה את גנדי ליוצא דופן בתוך החברה ההודית כמעט באותה מידה כשם שההימנעות שלו מבשר הפכה אותו לחריג בתוך החברה האנגלית. מכיוון שהמודעות לבניית תזונה טבעונית בריאה באותם ימים הייתה נמוכה עד כמעט בלתי קיימת, גנדי לא הצליח להתמיד בהחלטתו להימנע משתיית חלב. בלחץ רופאו, הסכים לחזור ולשתות חלב, אם כי הוא עמד בהתנגדותו לשתיית חלב פרות, ושתה חלב עיזים בלבד. גם עם התפשרות זו חש מאוד לא בנוח, והמשיך להחזיק בעמדה ששתיית חלב אינה רצויה – גם אם במקרה זה, לא הצליח לעמוד בעצמו בעקרונות בהם דגל.

התנגדות אזרחית

בהתאם לעקרונותיו הפציפיסטיים של גנדי, הוא סירב לשתף פעילות עם פעולה אלימה לקידום מטרותיו (וקומם עליו בכך חלק מהפעילים במאבק העצמאות ההודי). לעומת זאת, לא הייתה לו כל הסתייגות מנטילת חלק בפעילות בה אלימות מופנית כלפיו. להפך – הוא שמח להשתתף בפעילות שתחשוף את אי-הצדק והשרירותיות של המוסדות השולטים, והרבה להיעצר (ולהשתחרר עד מהרה) במסגרת פעילויותיו. כך למשל, ב"צעדת המלח", אחת מפעילויותיו המפורסמות ביותר, בה הצהיר על כוונתו לצעוד לים במטרה להפיק מלח, בניגוד לחוק המשטר הבריטי. כמות המלח שהפיק הייתה קטנה וסמלית בלבד, אבל מטרת הפרת החוק (והמעצר שבא בעקבותיה) הייתה לחשוף את חוסר הצדק בו נוהג השלטון הבריטי. גישתו של גנדי התבססה על אמון בכך שטבע האדם הוא טוב בבסיסו, וחשיפה בפומבי של עוולות חברתיות היא כל מה שנחוץ על-מנת לעורר את ההתנגדות אליהן. שיטת פעולה זו שימשה מאז השראה ומודל לחיקוי לפעילים חברתיים רבים ושונים ברחבי העולם, כמו מרטין לותר קינג במאבק לשוויון זכויות בארצות-הברית.

גנדי מוביל את צעדת המלח, אחת מפעולות אי-הציות האזרחי הרבות שהנהיג במסגרת המחאה על השליטה הבריטית בהודו. 1930 

גם בפעילויות רבות של התנועה לזכויות בעלי-חיים ניתן למצוא הדים לגישתו של גנדי: כך, למשל, בפעולה של אנונימוס, בה הגישו מים לעגלי-חלב שהוחזקו מוצמאים במשק פיטום, באופן הממחיש את האבסורד בכך שעל-פי החוק השקיית העגלים הצמאים נחשבת כ"השחתת רכוש", או בפעילויות של "הצלה גלויה", בהם מחולצים ממשקים בעלי-חיים חולים ופצועים במטרה להעניק להם את הטיפול שהם זקוקים לו.

האמונה הבלתי-מתפשרת של גנדי בטוב הלב האנושי, וביכולת לחולל שינויים אך ורק בכוח הדבקות באמת, עלולות להתפרש כנאיביות בראיה מערבית מודרנית. יחד עם זאת, אין להתכחש לכך שגנדי הצליח לחולל שינויים כבירים, והטביע חותם לדורות על התנהלותם של מאבקים חברתיים – הן בתחום זכויות האדם והן בתחום זכויות בעלי-החיים.

אנדרטה לזכרו של גנדי בוושינגטון די. סי. צילום: Carole Waller 

[1] באופן אירוני, ג'רמי בנת'ם, הפילוסוף שכתביו גויסו כדי לשכנע את גנדי לאכול בשר, היה דווקא הפילוסוף המערבי הראשון שהתייחס ברצינות לזכויות בעלי-החיים, בהערת שוליים ארוכה בספרו "עקרונות המוסר והחקיקה". עם זאת, בנת'ם לא היה צמחוני: הוא פותח את דבריו בנושא בהסתייגות המבהירה כי על-אף שיש לבני-אדם חובות מוסריים כלפי בעלי-חיים, הדבר אינו אומר שיש להיות צמחוני, מתוך הנחה שהפגיעה בבעלי-חיים לצורך אכילת בשרם היא זניחה יחסית למידת התועלת שיש בכך לאדם. ההנחות העובדתיות של בנת'ם לוקות בחסר בכך שהן ממעיטות ממידת הסבל אותו עוברים בעלי-חיים בתעשיית הבשר, ובכך שהוא מניח שאכילת בשר מהווה צורך חיוני לאדם. הפילוסוף האוסטרלי פיטר סינגר, מפתח את תפיסתו התועלתנית של בנת'ם בספרו "שחרור בעלי-החיים", תוך התייחסות מעמיקה יותר לעובדות, וטוען כי יישום עקבי של עקרונותיו של בנת'ם לגבי בעלי-חיים צריך להוביל לצמחונות.

[2] הנרי דיוויד תורו היה גם הוא, בנוסף לפעילותו לזכויות אדם, תומך בצמחונות, והשתדל להימנע מאכילת בשר – אם כי מעולם לא התמיד בכך באופן עקבי.

[3] גנדי יצא נגד החלטת העמותה להדיח את ד"ר ט.ר. אלינסון, שבנוסף לפעילותו בתחום הצמחונות, היה גם פעיל לקידום השימוש באמצעי מניעה. פעילות זו עוררה התנגדות בקרב התורם הראשי של האגודה, ארנולד הילס, שהיה שמרן נוצרי, ועקב כך הוחלט להדיח את ד"ר אלינסון מהעמותה. גנדי, בעצמו שמרן דתי, לא תמך בעמדותיו של ד"ר אלינסון, אך יחד עם זאת, היו מוכן להיאבק על זכותו להביע אותן. בעקבות הדחתו של ד"ר אלינסון, עזב גנדי עצמו את "החברה הצמחונית" – אבל לא את פעילותו לקידום צמחונות. הייתה זו בין הפעמים הראשונות בהן גנדי העז לנקוט עמדה אנטי-ממסדית מובהקת חרף ביישנותו, אם כי גם במקרה זה, הוא לא העז להשמיע את דעתו בקול רם, וביקש מאחד החברים האחרים באגודה שיקריא את חוות הדעת שכתב בפני הקהל.