חיות כקניין רוחני

המשביחים

בעלי-החיים העיקריים שבני-אדם מנצלים כיום בויתו לפני אלפי שנים. הביות הוא תהליך של שינוי בתכונות התורשתיות של החיות, אך במהלך רוב ההיסטוריה של החיות המבויתות, השינויים מדור לדור היו מצומצמים והחקלאים לאו דווקא גרמו להם במתכוון. במהלך המאה ה-18, התגבשו באנגליה שיטות מסודרות לברירה מלאכותית, במטרה להביא לעולם כבשים ובקר שניתן יהיה להפיק מגופם בשר רב יותר בהשקעה כלכלית מופחתת. ה"משביחים" (improvers) כפי שנקראו חקלאים אלה, עמלו על זיהוי התכונות הרווחיות בגוף החיות שהם מנצלים, כגון בשר רב ביחס למשקל האברים הפנימיים, או נטייה לגדול מהר, ואיפשרו רק לחיות בעלות גוף מעוות דיו להעמיד צאצאים. את שאר החיות, בעלות המבנה התקין יותר לזן שלהן, שלחו לשחיטה מבלי לאפשר להן להתרבות.

הברירה המלאכותית השיטתית חייבה השקעה ניכרת של עבודה וכסף. החזר ההשקעה התקבל מהשכרת זכרים חריגים להרבעה. ה"משביח" המפורסם ביותר במאה ה-18 והראשון שהפך פעילות זו לפרנסתו הבלעדית, רוברט בייקוול (1795-1725, בתמונה), השכיר כבשים זכרים לעונה, שבמהלכה חי הכבש בעדר הכבשים של השוכר; בייקוול אף גבה שכר על הזדווגויות חד-פעמיות של הפרים שלו. דרך אחרת להרוויח כסף מ"השבחה" הייתה מכירת החיות החריגות. ב-1791 נמכר לראשונה עדר שלם של בקר חריג כזה, והמחיר שהתקבל היה פי 10 בממוצע ממחיר חיות ממשקים מסחריים רגילים.

יזמים כדוגמת בייקוול לא הסתפקו ברווחים אלה. אם חיה שהם בררו הייתה מעמידה צאצאים מבלי שקיבלו על כך תשלום מיוחד – עבודתם הייתה מאבדת מייחודה ומערכה הכלכלי. ארתור יאנג, עיתונאי חקלאי שהכיר את בייקוול מקרוב, הסביר כיצד מנע בייקוול ניצול כזה של החיות שלו:

אחד מתוצרי ה"השבחה" של בייקוול: כבש הממהר לגדול ובעל גוף דמוי-חבית, רגליים קטנות ואברים פנימיים מצומצמים – עיוותים אנטומיים ופיסיולוגיים רווחיים. 

אגודות גזע

השיטה הקיצונית של בייקוול איפיינה יזם פרטי, המגן על השקעתו ורואה בחיות המעוותות שהרביע "יצירה" שלו – לפחות במובן הכלכלי. גישה זו לא הלמה גישות כלכליות-חברתיות, שהתפתחו במאה ה-19 והמשיכו במאה ה-20: שיתוף-פעולה בין חקלאים רבים בתחום הברירה המלאכותית; ברירה מלאכותית ניסיונית כפרויקט במימון ציבורי; ויוזמות ממשלתיות להפיץ את החיות המעוותות מלידה והרווחיות ביותר בין כלל החקלאים, כחלק מתוכנית כלכלית לאומית. כוחות אלה שאפו להפוך את החיות הנדונות לנחלת הכלל, אך במקביל לכך קידמו בדרכים אחרות את מעמדן בתור פרי של עבודת פיתוח, יצירה אנושית ייחודית.

מעמד חדש זה נוצר באמצעות רישום מדויק של אילנות יוחסין של החיות המעוותות והרווחיות ביותר, עם כמות גדלה והולכת של מידע על התכונות הרווחיות של כל חיה כזו (רשימות אלה נקראות "ספר העדר", והראשונה שבהן בתחום הבקר נוסדה ב-1822). במקביל לכך, הוקמו בהדרגה אגודות לכל אחד מהגזעים המסחריים. האגודות שולטות בהגדרה של הגזע ולכן גם בהפצה של החיות שנחשבות כ"טהורות גזע". ההשתתפות באגודה כזו, שמאפשרת לחברים לקנות חיות רווחיות העומדות בהגדרות הגזע, כרוכה בתשלום. במבוא לספר בן-זמננו, "זכויות קניין רוחני בהרבעת בעלי-חיים ובגנטיקה," מסוכמת השיטה:

מכלואים

היה זה רק עניין של זמן עד שיזמים פרטיים – "חברות טיפוח" – יחזירו לידיהם שליטה ריכוזית יותר בחיות ש"פיתחו". בסיס חשוב לכך היה ידע בגנטיקה, שנצבר בעשורים הראשונים של המאה ה-20 ואיפשר לצפות את הופעתן של תכונות בדורות הבאים על בסיס ביטוין ואי-ביטוין בדורות קיימים. השליטה הגנטית נשענת על ברירה של קווים גנטיים נפרדים לזכרים ולנקבות. כאשר מזווגים בין שני הקווים, נולדים בנות ובני כלאיים (מכלואים) בעלי תכונות אחרות, שעשויות להיות רווחיות במיוחד. תכונות אלה מופיעות באופן אחיד בקרב כל המכלואים בדור הראשון – ורק בהם. ניסיון לזווג בין המכלואים יביא לתפוצה לא אחידה של תכונות אלה באוכלוסיית הדור השני (למעשה, התהליך עשוי לכלול מספר דורות של הכלאות ב"חברת הטיפוח", כשהתכונות הרווחיות מגיעות לביטוין הסופי רק בדור שנשלח לחקלאים מן השורה). במילים אחרות: רק דור המכלואים הראשון רווחי – ולכן רק מי שמחזיק בחיות מדור ההורים, כשעדיין מדובר בקווים גנטיים נפרדים, יכול להרוויח. שיטה זו מחייבת את החברה ש"מפתחת" את הקווים הגנטיים של נקבות וזכרים לערוך הכלאות ניסיוניות בהיקף גדול, תוך השקעת ממון רב.

השיטה שלעיל השתלטה על תעשיית התירס האמריקנית בשנת ה-30 של המאה ה-20. בעקבות זאת, ב-1936, פתח בעליה של אחת מהחברות הגדולות למכלואי תירס, הנרי א. וולאס, תוכנית מקבילה למכלואים של תרנגולות מגזעים שבהם לוקות התרנגולות בהטלה מוגברת. ב-1942 הציגה החברה שלו מכלואי תרנגולות שמותגו תחת השם Hi-Line Chick, ובהמשך העשור הצטרפה חברה נוספת שהצליחה קודם לכן במכלואי תירס. יוזמות אלה כוננו לראשונה ריכוזיות בשוק התרנגולות האמריקני, החל משנות ה-50.

פרסומת של ארבור אייקרס מהשנים האחרונות, מציגה אידיאל של גוף מנופח, מחוץ להקשרו החולני במציאות. 

במקביל להתפשטות המכלואים בתעשיית הביצים, התפתחה תעשייה נפרדת של עופות לבשר. בראשית דרכה, התבססה התעשייה על שיווק קווים של עופות "טהורי גזע", שגדלו מהר יותר מעופות המתפתחים בטבעיות. המפנה חל ב-1959, כשחברת ארבור אייקרס (Arbor Acres) החלה לשווק מכלואים. תוך מספר שנים נבררו קווים שצאצאיהם המוכלאים הגיעו ל"תפוקה" גבוהה מאוד – שרירים מנופחים, גדילה מהירה וכו'. ההיסטוריון גלן בוגוס מסכם את המהלך:



ארבור אייקרס ודומותיה הצליחו אפוא לגרום לכך שהפרויקט החקלאי כולו יהיה תלוי ב"חומר הגנטי" שלהן. המכלואים הפכו להיות העופות הרווחיים ביותר, אך כל ניסיון לזווג בין החיות המעוותות האלה לבין עצמן, פיזר את תכונותיהן הרווחיות באופן לא צפוי: "מנקודת-המבט של הלולנים, השושלת תשמיד את עצמה מבחינה גנטית. הרבעה ישירה לאפרוחי מכלואים הייתה האמצעי לשמור עליהם מפני שכפול לא חוקי."

אם כן, מאז שנות ה-30 משקיעות "חברות הטיפוח" משאבים רבים במניפולציות גנטיות בעופות (ומאוחר יותר בחזירים), יותר מהמשאבים שהושקעו בתחום זה אי-פעם, ושיטת המכלואים מבטיחה את שמירת רווחיהן. זאת בנוסף לשיטות ניהוליות לשמירה על הרווחים – ריכוזיות של השוק, סודיות ו"פיתוח" מתמיד של חיות רווחיות עוד יותר.

תרנגול בית מתעשיית הבשר: כיום כל התרנגולים בתעשיית הבשר העולמית מוכלאים מקווים נפרדים, שמוחזקים רק בידי "חברות טיפוח". (צילום זה וצילום בראש הכתבה: Marji Beach) 

חיות כפטנטים

במהלך כל ההיסטוריה של הברירה המלאכותית השיטתית, החיות שנבררו כבעלות העיוותים הקיצוניים והרווחיים ביותר נחשבו בעולם החקלאי בתור יצירה אנושית במובנים רבים, יצירה אשר יש להגן על יוצרה מפני "שכפול" לא חוקי שלה. למרות זאת, ה"משביחים" ו"חברות הטיפוח" הסתפקו בשיטות שתוארו לעיל כדי למנוע מאחרים לאפשר לחיות הרווחיות להתרבות, מבלי לנסות לכלול חיות אלה תחת החקיקה הסטנדרטית להגנה על זכויות יוצרים. להגבלה זו היה רקע תחיקתי מפורש. חוק הפטנטים האמריקאי מ-1793 קבע שניתן לרשום פטנט (כלומר, איסור להשתמש בהמצאה במשך 20 שנה מבלי לשלם לממציא) על תהליכים ועצמים חדשים. ב-1889 דחה נציב הפטנטים האמריקני בקשה לרשום פטנט על סיבים שהתגלו במחטים של עצי אורן, והבהיר שלא ניתן לרשום פטנט על עצמים שהתגלו בטבע.

הברירה המלאכותית של חיות היא במובן מהותי לא יותר מגילוי של תכונות שנמצאות בחיות מטבען, ולכן לא ניתן לרשום כפטנטים את התוצרים של ברירה מלאכותית. גישה זו נותרה בעינה גם כאשר הברירה המלאכותית הפכה לתהליך מדויק ומלאכותי לא פחות מהליכי ייצור אחרים. אולם כניסתה של ההנדסה הגנטית לתמונה פתחה אפשרויות משפטיות חדשות, משום שמדובר בשינוי נקודתי, מעשה ידי אדם, של החומר הגנטי באורגניזם. אי-אפשר לומר על התוצר של הנדסה גנטית שהוא "גילוי" של חלק מהמגוון הטבעי – ולכן מדובר בהכרח ב"יצירה".

גישה זו להנדסה גנטית הועמדה למבחן ב-1980, כשחוקר שעבד עבור ג'נרל אלקטריק, אננדה צ'קרברטי, הגיש בקשה לרישום פטנט על יצור חי – חיידק שמסוגל לפרק נפט גולמי (ולמנוע נזקים של דליפות נפט). התביעה הגיעה לבית-המשפט העליון, שפסק לטובת צ'קרברטי וסלל בכך את הדרך לרישום פטנטים על אורגניזמים מורכבים יותר. זמן קצר לאחר מכן החלו פיליפ לדר וטימות'י סטיוארט מאוניברסיטת הרווארד בניסויים להחדרת גן זר ומחולל סרטן לעוברי עכברים. התוצאה הייתה מושבה של עכברים בעלי נטייה מולדת לחלות בסרטן. לדר וסטיוארט זיהו את הפוטנציאל הכלכלי של עכברים חולים כאלה בעסקי המחקר בסרטן, וב-1984 הם הגישו בקשה לרישום פטנט על החיות שנודעו בכינוי "עכבר הארוורד" או OncoMouse. ב-1988 אושר הפטנט בארצות-הברית, ולאחר-כך במדינות נוספות. רישום פטנטים על עכברים שעברו הנדסה גנטית הפך לאחר מכן להליך שגרתי בארצות-הברית; עד תחילת שנות ה-2000, אושרו שם מעל 100 פטנטים על עכברים שעברו הנדסה גנטית. רישום הפטנטים לא חדר עדיין לחקלאות, שם, כאמור יש עדיין מנגנונים יעילים אחרים של הגנה על "קניין רוחני" חי.

גורי עכברים טרנסגניים: לאחר החדרת הגנים הזרים לעוברים, העוברים הושתלו באמצעות ניתוח בגוף האם המאמצת. הליכים אלה נלווים להפיכת עכברים ל"קניין רוחני". (המכונים הלאומיים לבריאות, ארה"ב) 

סיכום

מראשית הביות לכודות החיות המבויתות במעמד של רכוש. הבעלות מתייחסת לגופן של החיות ולכל מה שאפשר להפיק מהן, ובכלל זה צאצאים. הברירה המלאכותית השיטתית יצרה קטגוריה של בעלות, שהייתה קיימת קודם לכן רק באופן מעומעם: בעלות על הפוטנציאל של החיה להוריש תכונות ספציפיות לדורות הבאים – ולא רק להולידם באופן ממשי. תפיסת בעלות זו מכוננת הפרדה בין החיה הממשית לבין פוטנציאל ההורשה שלה, שמעתה דנים בו כאילו מדובר באובייקט בפני עצמו.

במקביל לשינויים אלה, חל שינוי גם במעמדם של אנשים העוסקים במניפולציות תורשתיות בחיות. אם במאה ה-19 הם נחשבו כאנשי חזון, אמנים ויוצרים ייחודיים, הרי שבמהלך המאה ה-20 עבר התחום מיסוד במסגרת מכוני מחקר ציבוריים ופרטיים, וכעת מיוחסים לשיטה עצמה ערכים חיוביים שמיוחסים למדע – קידמה, תחכום ותרומה לחברה. המניפולציה בתכונות התורשתיות של חיות נתפסת כפעילות יצירתית, והחיות עצמן – או פוטנציאל ההורשה שלהן – הפכו ל"המצאה" שהיא "קניין רוחני".

אין במעמדן של חיות כ"המצאה" או כ"פוטנציאל הורשה" משום פגיעה ישירה בהן. לכאורה, מעמדן כרכוש כבר כונן ממילא את הפגיעות היסודיות ביותר. אולם המושגים מתחום המניפולציה התורשתית מסיטים את האופן שבו אנו תופסים חיות למחוזות של הפשטה, תוך ניתוק ממציאות חייהן. זהו נדבך נוסף בניכור החקלאי-מדעי. אפילו הוויכוחים הציבוריים הבולטים נגד בעלות על פוטנציאל ההורשה של חיות, מדגישים את הפרת סדרי העולם – הן הסדר האקולוגי והן הסדר הדתי – מבלי להתייחס לחיות עצמן. על רקע עולם המונחים הביו-טכנולוגי והמשפטי, קל לשכוח שהתכונות התורשתיות שמצטיינות בערך מסחרי רב כרוכות ברוב הגדול של המקרים במבנה גוף מעוות, בפיסיולוגיה חולנית ובנטייה למחלות.