דרידה נגד משקים תעשייתיים

בזכות השם

ז'אק דרידה הוא פילוסוף צרפתי, יהודי יליד אלג'יר (1930). כאבי השיטה הביקורתית המכונה "דקונסטרוקציה", הוא בעל השפעה עצומה בארצות-הברית, וגם בישראל. בדצמבר 2003 יצא לאור בעברית הספר "מה ילד יום...", הכולל תשע שיחות בין דרידה ובין היסטוריונית של הפסיכואנליזה בשם אליזבת רודינסקו. הפרק החמישי בספר, "אלימות כלפי בעלי-החיים", דן בנושא המעסיק את דרידה זה שנים. ההערצה שרוחשים לו בעולם האינטלקטואלי גדולה עד כדי כך שכל משפט שפרסם דרידה בנושא עשוי לעבור לימוד וניתוח על-ידי חסידיו (ומבקריו). כך הופך דרידה למבקר חשוב של יחס בני-האדם לבעלי-חיים אחרים – גם אם למעשה אינו מחדש כמעט בתחום זה. בזכות פרסומו עשויים רעיונות חשובים להגיע לקהל שבדרך-כלל אוטם את אוזניו לעניינם של בעלי-חיים המנוצלים באופן תעשייתי.

דרידה ההודף

בפרק "אלימות כלפי בעלי-חיים", הבנוי כראיון ולא כשיחה בגלל תרומתה המעטה במיוחד של רודינסקו, מצטיירת המראיינת כקריקטורה של אינטלקטואל/ית שוטה ואולי אף שוטה סתם, המבקשת למצוא בכל מחיר תירוצים לפגיעה בחיות ולהדרתן מהשיח המוסרי. דרידה משיב לה בסבלנות נעימה, ההופכת אותו – ואת הראיון כולו – למופת של הסברה מתונה (אמנם ללא הצלחה מול אטימותה של רודינסקו). הצד הקומי של הראיון הוא ההדיפות היעילות של דרידה מול טענות מביכות של רודינסקו – בדומה למתרחש בדוכן הסברה של אנונימוס. למשל, בקיצור נמרץ:

קריקטורת אוכלת-הבשר-האטומה מצטיירת בשיא בהירותה כשדרידה נוטל על עצמו לרגע את תפקיד השואל:

דרידה אינו מוותר ושואל שוב – ורודינסקו שבה ועונה שהייתה מחליפה מקום מגורים, ואף מוסיפה, ש"כדי להבין היטב מצב נתון... עדיף לא להיות עד-ראייה"!

"נראה שאיש לא יוכל לסבול עוד לאורך זמן, למעשה או להלכה, את האלימות התעשייתית, המדעית והטכנית הזאת" 

מחשבה דרידיאנית

רוב הראיון אינו משעשע עד כדי כך, וקשור יותר בפילוסופיה של דרידה. ראשית כל, דרידה מבקר את ההפרדה המקובלת בין המושגים "אדם" ו"חיות". אמנם הוא מוצא שיש לבני-אדם ייחוד ביחס לכל מין אחר, אך זהו רק סוג אחד של ייחוד. גם למינים אחרים יש ייחודים משלהם. הצגתו של "שבר" יחיד בין בני-אדם ובין כל שאר עולם החי היא ביטוי של אינטרסים ותו לא. את שורש הבעיה מוצא דרידה בחשיבות-יתר המיוחסת בתרבויות שונות לדיבור ולמחשבה המילולית והרציונלית, אשר מתפקדים כצורה של שליטה. מתוך ביקורתיות זו, המפורטת בפילוסופיה שלו במקומות אחרים, מגיע דרידה לעניין בקיום הלא-לשוני, ובהקשר זה הוא מצטט בהתלהבות את הבחנתו המפורסמת של ג'רמי בנת'ם: "השאלה איננה 'האם הם מסוגלים לחשוב בהיגיון?' או 'האם הם מסוגלים לדבּר?' אלא 'האם הם מסוגלים לסבול?'" על כל פנים, מכאן ועד ל"זכויות בעלי-חיים" הדרך ארוכה מדי, לפי דרידה. לדבריו, מושג ה"זכות" מניח בהכרח ישות מדברת, ו"נובע מכך שלהעניק זכויות ל'בעלי-החיים' או להכיר בהן, פירושו לאשרר, אם בהיחבא ואם במשתמע, פרשנות מסוימת של הסובייקט האנושי, פרשנות ששימשה מנוף לאלימות הקשה ביותר כלפי החי הלא-אנושי." (עמ' 83) לדבריו, חקיקה לזכויות בעלי-חיים היא "יותר טוב מכלום", אולם,

נגד משקים תעשייתיים

דרידה מדבר בנחרצות, ובמקומות רבים, נגד משקים תעשייתיים. למשל:

אנטי-צמחונות כחולשה אינטלקטואלית

למרות דרישתו שלעיל להבחין בין הקיים לבין הרצוי, אחת החולשות הגדולות אצל דרידה היא חוסר הבחנה בין תחזיתו ההיסטורית לגבי עתיד הפגיעה בחיות ובין עמדתו המוסרית בנושא זה. מבחינה היסטורית, דרידה צופה הפחתה משמעותית, איטית מאוד, ברמת האלימות התעשייתית, והוא צופה גם שבני-אדם ימשיכו תמיד לפגוע בחיות, ובכלל זה להורגן כדי לאכול אותן. תחזית עובדתית זו מתגלגלת כבדרך אגב לגינוי של הצמחונות כ"פשטנית" ולא רצויה. דרידה גם חשדן כלפי צמחונים ומניעיהם. לדעתו לא תיתכן צמחונות מוחלטת, כי באופן סמלי, בני-אדם – וגם הצמחונים – אוכלים תמיד את גופו של זולתם. תהא אשר תהא דעת הקורא/ת על עצם קיומה של "אכילת בשר" סמלית, ברור שדרידה קפץ שוב ללא נימוק ראוי בין שני תחומים זרים: הוא מציג אלימות מעשית כשוות-ערך לאלימות סמלית. כך נהפכו הצמחונים גרועים יותר לכאורה מאוכלי הבשר, כי הם אינם מבטאים את כהלכה את נטיותיהם האלימות.

צמחוני (בנשמתו)

קפיצות אלה, בין המצוי לרצוי ובין הסמלי למעשי, מעמידות את התנגדותו של דרידה לצמחונות באור מגוחך לא פחות מה"היטלר היה צמחוני" של רודינסקו. אמנם דרידה אינו בדיוק אנטי-צמחוני, והוא אף אמר פעם "אני צמחוני בנשמתי" – התבטאות שסיפקה למעריץ מאוכזב שלו, דייוויד ווד, רקע לכתיבת מאמר מלומד שנועד להבהיר כי המקום ההולם לצמחונות אינו בנשמה אלא בהרגלי האכילה, מכיוון שלצמחונות יש משמעות מעשית מאוד, החורגת כליל ממשחקי סמלים. אולם לא רק ההבחנות המוסריות של דרידה אלא גם הבחנותיו העובדתיות-לכאורה אינן מנומקות היטב, והן שטופות במטען עודף של פסיכואנליזה על חשבון עובדות היסטוריות וחברתיות. אלימות בלתי נמנעת לכאורה, סכנה הטמונה לכאורה בריסון האלימות – רעיונות אלה צריכים להיבדק לא כטענות מופשטות, אלא על רקע של חברות או לפחות קבוצות קיימות של צמחונים. אילו בחן דרידה קבוצות כאלה, אולי היה מגיע למסקנות שאינן מחמיאות לדימוי-העצמי של אותן קבוצות, אך הוא גם היה נאלץ לוותר על רוב חששותיו מפני הצמחונים. כשהיה מגלה שצמחונות אינה הסתפקות "בלחם וביין", ספק גם אם היה מתמיד בספקנותו החמורה ביחס לאפשרות ההיסטורית ליצור חברה צמחונית.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 139, 27.2.2004.