תחושת כאב בסרטנים

מחקר רווחה בעייתי

אחת מההסכמות המוסריות הנפוצות ביותר היא שסבלו של הזולת הוא רע, ושראוי למנוע אותו. בהתאם לכך, הבסיס המקובל ביותר להכרה במעמדם המוסרי של בעלי-חיים הוא הידיעה שהם מסוגלים לסבול. בתודעה הציבורית, בחקיקה, בעבודת הארגונים להגנה על בעלי-חיים וגם במחקר המדעי, הדיון בסבל מתמקד בסבלם של יונקים ועופות בתנאים שונים. הדיון המוסרי, כמו גם החקיקה, מורחבים לעתים קרובות לכל בעלי-החוליות (זוחלים, דו-חיים ודגים) אולם שאלת סבלם של חסרי חוליות כמעט שלא עולה.

מאמר נדיר בנושא זה פורסם בגיליון מאי 2009 של כתב-העת Applied Animal Behaviour Science, תחת הכותרת "כאב ועקה בסרטנאים?" הכותבים, רוברט אלווד, סטיוארט בר ולינזי פטרסון מבית-הספר למדעי הביולוגיה ב'אוניברסיטת המלכה', בלפסט, ביצעו את המחקר בסיועו הכלכלי של משרד החקלאות של אירלנד הצפונית. המאמר מתמקד בסרטנאים (crustaceans) שהם תת-מערכה במערכת פרוקי-הרגליים, הכוללת גם עכבישים וחרקים. המאמר מתבסס על למעלה מ-80 מקורות (וכן כמה ניסויים שלא פורסמו עדיין) ובתוכם הספרות המעטה שיש בנושא רווחת חסרי חוליות וכן מחקרים פיזיולוגיים והתנהגותיים בסרטנים ממינים שונים.

רוב המחקרים אלימים להחריד כלפי הסרטנים, ויש בהם פרדוקס אופנייני למחקרי רווחת בעלי-חיים: אם המחקר יראה שהחיות מסוגלות לסבול, יסתבר בדיעבד שהוא לא מוסרי. חשוב אפוא להדגיש, שסקירת מאמרם של אלווד, בר ופטרסון אינה מרמזת על הסכמה עם עריכת מחקרים אכזריים כאלה. עם זאת, העניין המחקרי בנושא עשוי להביא בעתיד לחקיקה שתרסן את הפגיעה המותרת בסרטנים, הנלכדים במספרים עצומים עבור תעשיות המזון.

התעלמות מכוונת מחסרי חוליות

המאמר "כאב ועקה בסרטנאים?" מבוסס על "טיעון האנלוגיה". הבסיס להכרתנו בסבלו של הזולת הוא אנלוגיה לעצמנו: אם הזולת מתנהג כמונו כשאנו סובלים, אם הוא בנוי כמונו ואם גופו מגיב כמו גופנו, ודאי הוא גם חש סבל כמונו. גישה זו הביאה להכרה גורפת ביכולתם של עופות ובעיקר יונקים לסבול, וכיום משכנעים רוב החוקרים שגם זוחלים, דו-חיים ודגים מסוגלים לסבול. אלווד, בר ופטרסון פונים להיגיון הפשוט וקובעים, שאם אנו מקבלים את טיעון האנלוגיה ביחס לבעלי-החוליות, עלינו לקבלה גם ביחס לחסרי חוליות – או לזנוח את טיעון האנלוגיה. אם כן,



אלווד, בר, ופטרסון יוצאים אפוא לבחון את המחקרים הקיימים מתוך נכונות להשתמש בטיעון האנלוגיה באופן עקבי, והם מגישים מאמר ממצה בכל הנוגע לסוגיית הכאב. עם זאת, המאמר כמעט שמתעלם מסבל הנובע מפחד, למשל – רגש העשוי להיות משמעותי בסרטנאים לא פחות מכאב.

דייג קנדי מעלה לסיפון מלכודת עם סרטנים. הכליאה הצפופה עם סרטנים אחרים גורמת עקה משמעותית. (צילום: Hartmut Inerle) 

מבנה מערכת העצבים

מערכת העצבים המרכזית של סרטנאים עשויה מגנגליונים (צבירים של תאי עצב) לאורך חוט השדרה, שהמורכב שבהם הוא הגנגליון הקדמי, שמתפקד כמוח. אצל בני-אדם תחושת הכאב קשורה בקליפת המוח, שאינה קיימת בסרטנאים, אולם אלווד, בר, ופטרסון מזכירים, שהבדל זה אינו מראה שהסרטנאים אינם חווים סבל. לדבריהם, איננו יכולים לטעון בהגיון שתחושת סבל כבולה דווקא למבנה עצבי מסוים, בעוד שאנו מקבלים שתפקודים אחרים אינם תלויים בזהות של המבנה העצבי. לדוגמה, אם נטען שרק מבנה המוח האנושי מייצר חוויות, נוכל לטעון באותה מידה שהסרטנאים חייבים להיות עיוורים מאחר שמערכת הראייה שלהם שונה מזו שלנו.

המחברים גם דוחים את הטיעון שמוחם של סרטנאים קטן מדי ליצירת תחושת כאב – מוחם של סרטנים גדולים גדול יותר ממוחם של בעלי חוליות קטנים. על השאלה אם מוח הסרטנאים מורכב דיו – אין למחברים תשובה. מערכת העצבים של הסרטנאים נשלמת בקולטנים המפוזרים על פני כל השלד החיצוני, והם רגישים לגירויים כימיים ו/או מכניים.

למידת הימנעות

סוגיית הסבל נחקרת תמיד בהקשר האבולוציוני: אם יש לחיות יכולת לסבול, מניחים שתכונה זו התפתחה בזכות יתרון הישרדותי. למשל, תחושת הכאב בעקבות גירויים מזיקים, מעוררת ביעילות רבה התרחקות ממקור הנזק והמנעות ממנו – וזהו יתרון הישרדותי. בהתאם לכך, היכולת ללמוד להימנע ממקור של גירוי מזיק, נחשבת כעדות חשובה לתחושת כאב. זאת לעומת תגובת רפלקס, שאינה נלמדת. ברפלקס, ההתרחקות ממקור הנזק מתבצעת בצורה קבועה והיא פחות יעילה אפוא במצבים מגוונים.

מתוך גישה זו נערכו כמה מחקרים בסרטנים. במחקר אחד, הניחו סרטן בתא מואר, עם אפשרות לעבור לתא חשוך. כשהסרטן נכנס לתא החשוך, גרמו לו הלם חשמלי. סרטנים שעברו טיפול זה, למדו שלא להיכנס לתא החשוך, והתמידו בכך עד יממה לאחר האירוע. לפי ניסוי זה וניסוי דומה, אלווד, בר, ופטרסון מסכמים שמדובר בעדות על יכולת לחוש כאב.

לובסטר במיין: לאחר לכידת הסרטן, כופתים את הצבתות שלו כדי למנוע ממנו להתגונן. (צילום: Somewhat Frank) 

התגוננות מוטורית

אחד מהסימנים החשובים לתחושת כאב בחיות הוא שפשוף, הברשה או ליקוק של החלק הפגוע בגוף. בבעלי חוליות קושרים תגובות כאלה בכאב ומניחים שהתגובות עשויות לסייע בהסרת הגורם המעיק או בהפעלת משככי כאבים טבעיים. מחקר שפורסם בשנת 2008 התבסס על פגיעה כימית באחת מהאנטנות (אברים הדומים למחושים בראש הסרטן) באמצעות סודה קאוסטית או חומצת חומץ. הסרטנים הפגועים הגיבו בהברשה רבה של האנטנה הפגועה בעזרת הצבתות והפה, ובהברשת האנטנה על קירות מכל הכליאה – ככל הנראה בניסיון לסלק את מקור הגירוי. החוקרים אף שפכו את החומר ההרסני על עין הסרטנים, שהגיבו בהברשה נמרצת של העין בעזרת שתי הצבתות. במקרים אלה, התנועות היו מדויקות מאוד ולכן ודאי לא מדובר בתגובת רפלקס אלא בתגובה מורכבת יותר לכאב.

תגובת התגוננות אחרת מפני פגיעה היא קטיעה וולונטרית של האיבר הפגוע – אוטוטומיה (autotomy). תופעה זו מוכרת בזנב לטאות, למשל. מחקרים בעכבישים הראו כי עכביש שנעקץ ברגלו עקיצה ארסית מבצע אוטוטומיה מהירה, בעוד שהוא לא מגיב כך לנעיצת מחט; האוטוטומיה בעקבות העקיצה מצילה את העכביש ממוות עקב התפשטות הארס, ויתכן שתגובה זו מעידה על כאב. סרטנים נוהגים להגיב באוטוטומיה של גפיים שנפגעו – למשל בפציעה שגורמת דליפה של נוזל ההמולימפה (נוזל הגוף בפרוקי-רגליים, המתפקד בדומה לדם בבעלי חוליות). מקום הקטיעה נסתם מיד ומונע אובדן הנוזל.

קיימות מספר עדויות לכך שאוטוטומיה איננה רפלקס גרידא. למשל, סרטנים שכבר איבדו רגליים, ממעטים להגיב באוטוטומיה ברגליים הנותרות. מעבר לכך, אוטוטומיה עשויה להתרחש גם כשהגירוי אינו גורם אובדן של נוזל ההמולימפה או עיוות במבנה האבר – למשל, בתגובה לחום רב, להלם חשמלי או לזריקת סודה קאוסטית. מאחר שהתגובות לטיפולים אלימים כאלה בבעלי חוליות מתפרשות בתור כאב, אלווד, בר, ופטרסון מסיקים שיש לראות גם בתגובות הדומות של סרטנאים עדות לכאב.

שינויים פיסיולוגיים

בבעלי חוליות, גירויים מכאיבים גורמים שינויים גופניים טיפוסיים, כגון דופק מואץ, התרחבות האישונים, שינויים בזרימת הדם ובהרכב הגזים בדם, ועוד. המחקר ברווחת בעלי-חוליות מסתמך בהרחבה על תגובות כאלה, אולם בסרטנאים הן כמעט שלא נבדקו. אלווד, בר, ופטרסון מזכירים רק מחקר אחד שהניב תוצאות לא מובהקות, ובו נמצא שקצב פעימות הלב של סרטנים מסוימים ירד בעקבות אוטוטומיה (קטיעה ספונטנית) של אחת הגפיים.

סרטנים במלכודת (צילום: daveparker01) 

שקלול גירויים

תגובות רפלקס נוטות להיות אחידות בכל תנאי. הן אינן מעידות כשלעצמן על סבל, בעוד שתגובות משתנות לגירוי אחיד מרמזות על עיבוד הגירוי ברמה גבוהה יותר מרמת הרפלקס, ולכן אולי גם על סבל. החוקרים מחפשים אפוא תגובות משתנות לגירויים אחידים, בהנחה שתגובות כאלה מעידות על כך שהחיה שקללה באופן כלשהו בין מוטיבציות שונות. למשל, אם חיה משנה את המהירות שבה היא בורחת מגירוי מכאיב כאשר יש לידה מזון, סביר להניח שתגובת הבריחה איננה רפלקס, אלא היא שוקללה באופן כלשהו עם המשיכה למזון; וככל שהתגובות מגוונות יותר, כך סביר יותר להניח שיש מאחוריהם חוויה כלשהי ולא תגובה מכאנית גרידא.

ניסוי לפי גישה זו נערך לאחרונה בסרטנים ממין מסוים: הסרטנים אולצו לבחור בין רתיעתם ממקומות מוארים, לבין קבלת הלם חשמלי בגפה אחורית כשהם שרויים בצל. ההלם עורר אותם לעתים קרובות לצאת לאור, והם הרבו לצאת ככל שהאור בחוץ היה חלש יותר. בניסוי אחר, גרמו לסרטנים נזירים (הנוהגים להשתכן בקונכיות ריקות שמצאו) הלם חשמלי קל בתוך הקונכייה. הסרטנים הגיבו ביציאה מהקונכייה ונותרו חשופים במשך כרבע שעה – מצב חריג עבורם. כשעמדו בפני קונכייה חדשה, ביצעו בדיקה הרבה יותר יסודית של הקונכייה ממה שמבצעים בני מינם בדרך-כלל, ואחדים מהם אף אימצו תנוחת התקפה מול הקונכייה הריקה, כפי שעושים סרטנים אלה כשהם מנסים לנשל סרטן אחר מקונכייתו. נראה אפוא שהסרטנים ניסו לאתר את מקור הפגיעה ולהסירו – תגובה הרבה יותר מורכבת מרפלקס.

סרטן נזיר בקונכייה על גבי מלפפון ים, מונטריי, קליפורניה (צילום: Clark Anderson/Aquaimages) 

תגובה לאלחוש

בחסרי חוליות שונים יש מערכות להפרשת משככי כאבים ולקליטתם, ונראה שהמערכות אלה מתפקדות בדומה לאופן שבו הן מתפקדות בבעלי חוליות. גם כאן, בדקו חוקרים את הנושא בעזרת הלם חשמלי בסרטנים. הסרטנים הגיבו במפגן התגוננות, שהתחזק ככל שעלתה עוצמת ההלם. זריקת מורפין החלישה את תגובת ההתגוננות ביחס ישר לעוצמת המינון ולמשך הזמן שחלף מאז הזריקה. השפעת המורפין בוטלה כשלסרטנים ניתן נלוקסון – תרופה לביטול השפעת אופיאטים (כגון מורפין) בבעלי חוליות. בניסוי אחר, המורפין מיתן את תגובת הבריחה של סרטנים מפני גירויים מפחידים, והנלוקסון השיב את תגובת הבריחה.

חוקרים אחרים גרמו נזקים קשים לאברי סרטנים, שהגיבו על כך בשפשוף ובהברשה של האיבר הפגוע, ובניסוי אחר -- בהימנעות משחייה ואכילה. כשהחוקרים טיפלו בקורבנותיהם באמצעות הרדמה מקומית, הפסיקו הסרטנים בניסוי הראשון לשפשף ולהבריש את האיבר הפגוע, והסרטנים בניסוי האחר חזרו לשחות ולאכול. לסיכום, הן האופיאטים והן חומרי ההרדמה המקומית השפיעו על הסרטנים באופן דומה להשפעתם על בעלי חוליות.

יכולות קוגניטיביות

זיכרון ועיבוד מידע אינם קשורים ישירות ביכולת לסבול, אך מעריכים שקיים ביניהם קשר עקיף. בסרטנאים התגלו יכולות מרשימות של זיכרון ועיבוד מידע. למשל, לובסטרים ממין מסוים מבצעים נדידה עונתית על פני כ-200 ק"מ כשהם מנווטים בעזרת חוש מגנטיות. סרטנים ממין זה שהורחקו על-ידי חוקרים עד 37 ק"מ מביתם, גילו כישורי התמצאות מדויקים בדרכם חזרה, תוך הפגנת יכולת ניווט בעזרת שינויים מקומיים בשדה המגנטי. הסרטנים איתרו מידע הן על מיקומם הנוכחי והן על ביתם, והצליחו לתקן את נתיב תנועתם בדרך הביתה.

בניסויים אחרים, נמצא שסרטנאים למדו לקשר מזון לצבעים, לריחות ולצורות. אחד מההישגים המרשימים היה הגילוי שהסרטנים מסוגלים לזהות סימטריה ואסימטריה כשהם נחשפים לצורות חדשות, שכל המשותף ביניהן הוא היותן סימטריות או אסימטריות. יכולת כזו עדיין לא הוכחה בבעלי חוליות רבים.

עבודה רבה נעשתה על מאבקיהם של סרטנים נזירים לגזול זה מזה קונכיות. מסתבר, שהסרטנים בוחנים את הצורה הפנימית והחיצונית של הקונכייה ומשתמשים בחושי הראייה והמישוש; הם אומדים את כוחו של היריב לפי מפגניו ועוצמת ההתקפה שלו; והם אפילו בוחנים את מידת התאמתן של הקונכיות עבור היריב – אם החלפת הקונכיות טובה לשניהם, היריב יתנגד לכך פחות. כל המשתנים האלה משפיעים על האופן שבו מנהל הסרטן התוקף את הקרב.

סרטן חולות Ocypode quadrata (צילום: Amnemona) 

תגובות עקה

כשבעלי חוליות נחשפים לאיום או לתנאים קיצוניים באופן מתמשך, גופם מייצר את ההורמונים קוטיזול ו/או קורטיקוסטרון. הורמונים אלה משפיעים, בין השאר, על פירוק מאגרי הגליקוגן שבגוף לגלוקוז, המשמש להפקת אנרגיה בפעילות נמרצת כגון קרב. רמת ההורמונים האלה משמשת להערכת רווחה/מצוקה בבעלי חוליות. בסרטנאים קיים הורמון המתפקד באופן דומה, וגם הוא משפיע על רמות הגלוקוז בנוזל ההמולימפה. שינויים אלה עשויים אפוא לשמש לאומדן רמת המצוקה/רווחה של סרטנים בתנאים שונים.

עקה בתעשייה

אלווד, בר ופטרסון מציינים מספר מקורות לעקה במהלך דיג סרטנים: לכידה בכלובים, שהות ממושכת ברשת, טבילה כפויה במים וכליאה צפופה עם סרטנים אחרים במהלך ההובלה. מדידת רמת הגלוקוז ומדידות אחרות, הראו תגובות עקה משמעותיות בסרטנים שנותרו ברשת שעתיים ונטבלו במשך שעה. טיפול תעשייתי נפוץ אחר במספר מיני סרטנים הוא תלישת הצבתות שלהם והחזרתם לים. שיטה זו מקובלת כ"בת-קיימא", בהנחה שהסרטנים ישרדו ושתלישת הצבתות דומה לאוטוטומיה טבעית. אולם למעשה תלישת איבר מהגוף שונה מאוטוטומיה; ניסויים הראו, שתלישת הצבת גורמת עלייה ניכרת ברמת הגלוקוז תוך עשר דקות, והמצב נותר בעינו גם לאחר יממה. סימני העקה עלו באופן ניכר כשסרטנים גידמים נכלאו עם סרטנים בריאים – עדות סבירה לפחד שחשים סרטנים לאחר שניטל מהם אמצעי ההתגוננות. בנוסף לכך, הסתבר שתלישת צבת יוצרת פצעים גדולים ומקשה על הסרטנים לאכול. חלקם אף נהרגים כתוצאה ישירה מהתלישה.

כלובים עמוסי לובסטרים, מיין, ארה"ב (צילום: hubertk) 

סיכום: לא רק בעלי חוליות

כותרת המאמר "כאב ועקה בסרטנאים?" מלמדת שהמחברים חוששים מקביעת עמדה ברורה בשאלה, האם סרטנים מסוגלים לסבול. בסיכום המאמר מופיעה המלצה על מחקר נוסף בכל התחומים שנסקרו לעיל, למרות האלימות הרבה שאופיינית למחקרים אלה. המלצה למחקר נוסף מקובלת מאוד במאמרים מדעיים, אולם כאן יש בה עניין מיוחד, במידה שרווחת הסרטנים תילקח בחשבון בעתיד בחקיקה באירופה ובמדינות אחרות. החקיקה ודאי תקבע לא יותר מהגבלות קוסמטיות על תעשיית הסרטנים, ולכן יידרש מידע מדויק על רמת הסבל של הסרטנים בתנאים דומים למדי לתנאי התעשייה.

בינתיים, למרות המסקנות הזהירות, אלווד, בר ופטרסון מצאו סימנים ליכולת לחוש כאב בכל תחום שסקרו. יש להדגיש שמדובר בתמונה חלקית בלבד כי המאמר כמעט שלא מתייחס לסבל שנגרם מפחד. עבור הקהל הרחב, די בנתונים הקיימים כדי לקבוע שעלינו להימנע מאכילת סרטנים.