בונדינג עם נשיא HSUS
ריאיון עם וויין פאסלי
כיצד הפכה התנועה לזכויות בעלי-חיים לכוח פוליטי וכלכלי שמשנה את תעשיית המזון האמריקאית? רשמים מהרצאה ומשיחה עם וויין פאסלי, נשיא ארגון הגנת בעלי החיים הגדול בעולם, בפסטיבל הצמחונות בבוסטון.
עוד ועוד אנשים זנחו את עשרות דוכני העוגות, הפיצות והתבשילים הטבעוניים בפסטיבל האוכל הצמחוני בבוסטון, זרמו לאולם ההרצאות והמתינו בציפייה. חלקם חיכו בכניסה כדי להצטלם עם המרצה או לפחות ללחוץ את ידו. זר שהיה נקלע לשם ודאי היה חושב שאיזשהו טבעוני מפורסם (ביל קלינטון, נטלי פורטמן) עומד להגיע, או לפחות הטבעונית שזכתה בתחרות הקאפקייקס בערוץ האוכל האמריקאי. בקול נרגש הציגה המארגנת את הדובר, וויין פאסלי, נשיא HSUS (Humane Society of the United States), ארגון הגנת בעלי החיים הגדול בארצות-הברית ובעולם כולו. ב-17 שנות כהונתו בתפקיד הפך פאסלי את HSUS לכוח פוליטי משמעותי, המונה לא פחות מ-11 מיליון חברים: כלומר, 1 מכל 28 אמריקאים, יותר ממספר אזרחי ישראל. ב-2010 היה תקציב הארגון 157 מיליון דולר. תחת ניהולו של פאסלי הוסט הדגש של HSUS מבתי מחסה לחיות להשפעה של ממש על המדיניות הציבורית: מאז הצטרף לארגון אושרו בארצות-הברית יותר מ-25 חוקים פדרליים להגנת בעלי-חיים ויותר מ-500 חוקים במדינות השונות בארצות הברית.
פאסלי הגיע לבוסטון כדי להרצות על ספרו החדש The Bond, הסוקר היבטים שונים במערכת היחסים הסבוכה של בני-אדם עם בעלי-חיים אחרים, תוך סיפור צמיחתה של התנועה להגנת בעלי-חיים: מבתי המחסה הראשונים ועד למעבר לפעילות המכוונת לשינוי מדיניות פוליטית וכלכלית, למען חיות בר כמו למען חיות במשקים, תוך מאבק בתעשיות עשירות וחשיפת הקשרים בינן לבין הרשויות שאמורות לפקח עליהן. "בשנות ה-80, כשהקמתי קבוצה להגנת בעלי-חיים בקולג' שבו למדתי והפכתי לטבעוני נלהב, הרגשתי שלפנינו עוד דרך ארוכה עד שהרעיונות האלה יחלחלו לזרם המרכזי", אמר בפתח דבריו. "אבל היום, לאחר 28 שנים, אני חושב שאפשר להצביע על התקדמות מרשימה בכל הקשור לבעלי-חיים בחברה שבה אנו חיים".
לפני ההרצאה שוחח פאסלי עם נציגת "אנונימוס" בבית-קפה סמוך לפסטיבל, וסיפר על התנועה המקומית לזכויות בעלי-חיים. "בארצות-הברית ישנם 15,000 ארגונים להגנת בעלי-חיים. כמעט לכל חיה יש ארגון שמגן עליה, מחיות קטנות כמו צ'יוואוות ללווייתנים ענקיים, בין אם הן במעבדות הניסויים, בטבע או במשקים התעשייתיים. HSUS הוא הארגון הגדול שבהם. הבאנו לשיפור במדיניות כלפי בעלי-חיים במגוון תחומים, ולאחרונה הצלחנו להתקדם גם בתחום המשקים התעשייתיים. יזמנו שורה של משאלי-עם שהביאו לחקיקה להגבלת שיטות כליאה קיצוניות. עצרנו את פיטום האווזים בקליפורניה, שם גם אסרנו על קיצוץ זנבות של פרות וכליאה אכזרית של תרנגולות מטילות, חזירות ועגלי חלב, ואנחנו פועלים כדי לשנות את האופן שבו התעשיות הללו פועלות במדינות נוספות. אסור שנהיה כל-כך תאבי בצע שנכלא חיות בכלובים שבקושי מכילים את מידות גופן. זה פסול. אני טבעוני כבר 27 שנה, אבל בין אם אתה טבעוני, צמחוני או אוכל בשר, כולנו מסכימים שיחס לא הומאני לבעלי-חיים הוא לחלוטין בלתי קביל".
ההישג האחרון של HSUS הוא הסכם עם איגוד יצרני הביצים, לפיו יקדמו חקיקה משותפת להפחתת האכזריות בלולי ההטלה. בשנים האחרונות נכנעו עשרות אוניברסיטאות ורשתות הסעדה ללחץ הצרכני ועברו לשימוש בביצים שלא הוטלו בכלובים. קליפורניה, מישיגן ואוהיו אף חוקקו חוקים לאיסור הדרגתי על כליאת תרנגולות בכלובי-סוללה, וחקיקה דומה החלה להתגבש במדינות נוספות. במצב זה הבינה גם תעשיית הביצים שעדיף להידבר עם מגני החיות ולא להתעמת איתם. לפי ההסכם, יוחזקו התרנגולות בכלובים מאובזרים וגדולים יותר (תקן מחמיר מאשר התקן האירופי המינימלי, אך נחות לעומת התקנים המתקדמים בחלק ממדינות אירופה). כמו כן תיאסר הרעבת תרנגולות וסימון ברור על אריזות הביצים יבהיר את סוג הלולים שבהם הן הוטלו. "זה אינו הסכם מושלם עבור אף אחד מהצדדים", מודה פאסלי, אך מעריך כי המשמעות שלו בפועל תהיה מעבר מאסיבי ללולים ללא כלובים, בדומה למתרחש באירופה.
"כבר בגיל צעיר הייתי מודאג מהיחס לבעלי-חיים" מספר פאסלי, "אבל זה היה יותר עניין של צדק והוגנות מאשר של אהבה. פשוט לא רציתי שאף חיה תיפגע. לא ידעתי שיש תנועה חברתית, חשבתי שאני לבד בתחושות הללו. כששמעתי שיש אנשים נוספים שמרגישים כמוני רציתי להצטרף אליהם, לא רציתי לעמוד מהצד. כשלמדתי באוניברסיטת ייל הקמתי ארגון להגנת בעלי-חיים, ומאז אני ממשיך בכל הכוח".
פאסלי, דובר רהוט וכריזמטי, מוותר מראש על דיונים פילוסופיים בזכויות בעלי-חיים. בשבילו הוגנות כלפי בעלי-חיים היא קומון-סנס ולא אידיאולוגיה נוקשה. נקודת המוצא של הרצאתו, שהיא גם כותרת ספרו, היא סוג של חיבור ((bond פנימי, שלטענתו עומד בבסיס הקשר בין בני-אדם לבעלי-חיים.
"כילד הרגשתי חיבור מאוד עמוק לבעלי-חיים, כמו הרבה אנשים. כשאתה ילד, בעלי-חיים מרתקים אותך ומקסימים אותך. פעם חשבתי שאולי הייתי ילד רגיש במיוחד, אבל היום אני נוטה להאמין שיש בכל אחד מאיתנו סוג של חיבור פנימי לבעלי-חיים. ייתכן שהחיבור הזה חזק יותר אצל אנשים מסוימים, אבל הוא קיים אצל כולם. יש יותר מדי דוגמאות שממחישות את החיבור הזה מכדי שיהיה אפשר לפטור אותן כסתם רגשנות-יתר של כמה אנשים: שני-שליש ממשקי הבית בארצות-הברית מחזיקים כלבים או חתולים, 171 מיליון כלבים וחתולים חיים בבתים שלנו. 80 מיליון אמריקאים מטיילים ביערות ובשטחים הפתוחים, בין היתר כדי לראות חיות בסביבת החיים הטבעית שלהן. יותר מ-350 מיליון איש מבקרים בשמורות טבע בארצות-הברית מדי שנה. יש לנו ערוץ טלוויזיה (אנימל פלנט) שמשדר תוכניות על בעלי-חיים 24 שעות ביממה, בנוסף לשני ערוצי טבע (דיסקברי ונשיונל ג'יאוגרפיק). בחנויות הספרים יש מדפים שלמים המוקדשים לבעלי-חיים, סביבה וטבע. בעלי-חיים נמצאים בכל מקום בחיים שלנו.
פאסלי טוען שיש בסיס ביולוגי למשיכה ולסקרנות שלנו כלפי בעלי-חיים: "בני-אדם הם יצורים חברתיים. הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות לאסיר זה לכלוא אותו בבידוד, הוא יאבד את שפיותו. אנו זקוקים לאינטראקציה עם אחרים בשביל הבריאות הפיזית והנפשית שלנו. להתנהגויות אנושיות רבות יש הסברים הורמונאליים, למשל לפחד, למשיכה מינית, וגם לצורך בחברה. אחד ההורמונים שמופרשים אצל אמהות לאחר הלידה, לא רק בבני-אדם אלא בכל סוגי היונקים, הוא אוקסיטוצין. זה הורמון שהגוף שלנו מפריש גם באינטראקציות חברתיות, וגם במפגשים שלנו עם בעלי-חיים. זאת אחת הסיבות לכך שרבים מאתנו חווים את הרגעים המיוחדים האלה איתם".
אך אל תטעו: למרות הדיבורים על חיבורים פנימיים פאסלי לא ייתן שיסווגו אותו בקטגוריה של יפי הנפש, ובאותה נשימה שבה הוא מדבר על הורמונים הוא מגייס לשורותיו את הצבא האמריקאי: "החיילים שלנו חוזרים מעיראק ומאפגניסטן וסובלים מבעיות נפשיות, וכשהם מאמצים כלב הם חוזרים לתפקד ומפסיקים לקחת תרופות. כשאתה נכנס עם כלב לבית-חולים או לבית-אבות, כל מי שהכלב ניגש אליו מחייך מאוזן לאוזן. יש בנו משיכה לחיות אחרות, והביטויים החברתיים שלה – אימוץ בעלי-חיים, צפייה בחיות בר וכדומה – ממחישים זאת. זו אינה המצאה של העידן המודרני, יש לכך ביטויים לכל אורך ההיסטוריה האנושית".
פאסלי מתקף את התיאוריה שלו בעבודתם של שורה של ביולוגים ופסיכולוגים. אך גם אם לא משתכנעים בטיעון הביולוגי שהוא מציג בספרו, סקירת היחסים המורכבים שלנו עם בעלי-חיים בתקופות ובחברות שונות בהחלט מעוררת מחשבה. הסיפור שמספר פאסלי חשוב, משום שהוא מאתגר את התפיסה הפשטנית שלפיה המצב הטבעי הוא של מאבק כוחות תמידי שבו יחסיו של המין החזק עם היצורים האחרים מסתכמים בניצול ותו לא.
"יש סתירה בלתי-נתפסת ביחסים שלנו עם בעלי-חיים. מצד אחד, הם מרתקים אותנו ויש לנו אהבה והערכה עצומה כלפיהם, שמתבטאת היום יותר מאי-פעם: בארצות-הברית לבדה יש 15 אלף ארגונים להגנת בעלי-חיים. אבל הצד השני של המטבע הוא למה בעצם אנחנו זקוקים לכל-כך הרבה ארגונים. איך השתבשו הדברים עד כד-כך שצריכים מתנדבים בכל מקום ונדרש כוח פוליטי כל-כך חזק כדי להיאבק בפגיעה בבעלי-חיים?
"אנחנו אוהבים כל-כך הרבה חיות, אבל במקביל גם גורמים להתאכזרות בקנה מידה בל-ישוער: 10 מיליארד בעלי-חיים מגודלים למזון בארצות הברית, 65 מיליארד בעולם כולו. יותר חיות נהרגות בבתי-מטבחיים בשנה בארצות-הברית מאשר מספר האנשים בעולם כולו. עיוותנו את הגוף של בעלי החיים כדי שיתאים לצרכים שלנו ויגדל מהר. אחר-כך הכנסנו אותם למבנים סגורים, ורבים מהם כלאנו בכלובים גדולים רק במעט מגופם.
"לא מזמן הייתי במפעל ביצים באייווה, שהיו בו 10 מיליון תרנגולות. 10 מיליון! כל היצורים החיים הקטנים הללו כלואים במתקן אחד. החוואי לא יכול אפילו לספור את החיות האלה, איך בכלל אפשר להעלות על הדעת שהן מקבלות איזשהו טיפול? יש נתק כל-כך מוחלט בין החקלאי לחיות, ונתק עמוק אף יותר בין הצרכן לבין מה שקורה במפעלים האלה. אנחנו לא רואים את בתי המטבחיים, ואנחנו לא רואים באילו תנאים בעלי החיים מוחזקים".
כיצד מצליח פעיל טבעוני לגייס תמיכה כה רחבה במדינה שסימן ההיכר שלה הוא צ'יזבורגר, צריכת הבשר בה מהגבוהות בעולם, ותעשיית הבשר בה נהנית בה מכוח פוליטי עצום שמיתרגם לסובסידיות ממשלתיות שהופכות ביג-מק לזול יותר מסלט ירקות? הוא משכנע את האמריקאים שפגיעה בבעלי-חיים מנוגדת לערכים הבסיסיים ביותר שלהם, ושהוא בעצם הרבה יותר אמריקאי מאשר קאובוי מטקסס. מבחינתו, ממש כפי שהאמריקאים היו מסוגלים להתגבר על העבדות והעבדת הילדים בשם ערכיהם, הם יוכלו להיפטר גם מהביג-מק:
"העקרונות בהצהרת העצמאות ובחוקה האמריקאית, עקרונות של שוויון וצדק, מבטאים הרבה יותר מאשר כללים לניהול מדינה: אלה הערכים שלפיהם אנחנו מנסים לחיות. כחברה, לא תמיד מימשנו את הערכים האלה, ואפשר לראות את ההיסטוריה שלנו כניסיון מתמשך להגשימם. שמונה עשורים אחרי ייסוד המדינה עוד היתה פה עבדות ילדים, בחלקים נרחבים של הארץ קבוצה אחת שיעבדה קבוצה אחרת, ועד תקופה די מאוחרת נשים סבלו מאפליה. התופעות הללו עמדו בניגוד גמור ליסודות שעליהם בנינו את המדינה הזאת, והיינו צריכים להתמודד עמן ולשים להן סוף. בהתפתחות המוסרית של החברה שלנו, כעת הגיע הזמן שנחשוב על בעלי החיים".
פאסלי הופך את הדאגה לזכויות בעלי-חיים מנישה של שוחרי סביבה לנחלתו של הציבור האמריקאי כולו. במקום לדבר על זכויות בעלי-חיים הוא מדבר על הכוח של בני-אדם והאחריות הנגזרת ממנו: "אם בני-אדם הם כל-כך נהדרים, וזה הרי מה שאומרים המתנגדים – שאנחנו נעלים לעומת חיות אחרות - אז העליונות הזאת צריכה להתבטא באחריות שלנו, כי עם כוח רב מגיעה גם אחריות רבה. יש אסימטריה קיצונית ביחסי הכוח בין בני-אדם לבין בעלי-חיים, ולכן היחס כלפיהם הוא מבחן לאנושיות שלנו. אנחנו רומסים אותם, הורגים אותם ומשמידים אותם. אנחנו יכולים למחוק לגמרי מינים שלמים די בקלות. חיסלנו את הביזון (באפלו אמריקאי), דיללנו אותם מ-40-60 מיליון חיות לכמה מאות בלבד תוך 3-4 עשורים. חיו כאן פעם מיליארדי פרטים של היונה הנודדת (passenger pigeon), עד תחילת המאה ה-20 הם נעלמו. כל זה קרה לפני 150-100 שנה. דמיינו איזה נזק אנחנו גורמים היום, עם כל הקדמה והכוח שצברנו: רק תסתכלו מה קורה במשקים תעשייתיים.
"הפרויקט הגדול של המדינה שלנו הוא לממש את הערכים האמריקאים בכל המוסדות המרכזיים בחברה, כולל המוסדות הכלכליים שלה. משקים תעשייתיים הם דוגמא לפעילות כלכלית המנותקת מהערכים שלנו. במשקים תעשייתיים מתייחסים לחיות כאל חפצים, ותפוקה ויעילות הם הערכים היחידים: תשכחו מרווחת בעלי חיים, תשכחו מבריאות הציבור, תשכחו מהסביבה ותשכחו מהמחיר הבריאותי האישי – רק תייצרו. זה כמו שעבדות והעבדת ילדים שימשו להגברת תפוקה: אנחנו יכולים להשתמש בילדים האלה, למה שלא נשלח אותם לעבודה במפעל?".
חג ההודיה מתקרב, ופאסלי שואל כמה מהאנשים בקהל ראו פעם תרנגול הודו בטבע. כמעט כולם מרימים את ידיהם, ואולי זה לא מפתיע: בארצות-הברית מיליוני תרנגולי הודו חיים בטבע. "הם כל-כך מהירים! הם רצים מהר, עפים מהר ומסתתרים גבוה על עצים. אנשים שצדים אותם צריכים ללבוש בגדי הסוואה, לצבוע את פניהם ולהשתמש במכשיר שמשמיע קולות המחקים תרנגולי הודו. למרות זאת לא פעם הם חוזרים הביתה בידיים ריקות, כי תרנגולי ההודו כל-כך חכמים וזריזים.
"תשוו את החיה הזאת לתרנגולי ההודו במשק תעשייתי: ערכנו בגופם מניפולציות גנטיות כדי שאיברים בעלי ערך מסחרי כמו החזה יגדלו למימדים עצומים, עד כדי-כך שרבים מהם אינם מסוגלים ללכת. תרנגולים רבים סובלים מהתקפי לב בגיל 3-4 שבועות. אנחנו חושבים על מחלות לב כעל משהו שקורה בשלבים המאוחרים של החיים, ואלה רק תינוקות! יצרנו מעין פרנקשטיינים, כי העמדנו את היצרנות והיעילות מעל מה שבאמת חשוב לנו כחברה".
הקהל נע בכיסאות באי-נוחות ומהנהן בהסכמה. ליד דוכן החתימה על ספריו מצטברות שקיות טייק-אוויי, מתנות ששלחו לפאסלי דוכני המסעדות בפסטיבל. המגוון העצום של האוכל הטעים והצבעוני בחוץ מאפשר לו מעבר חלק לשורה התחתונה של הרצאתו: "אם כולנו מסכימים שהתעללות בבעלי-חיים פסולה מוסרית, השאלה היא האם יש לנו אפשרות להימנע ממנה ולחיות בהתאם לעקרונות שלנו. בשבילנו זו בחירה צרכנית, ועבור בעלי החיים זה עניין של חיים ומוות. אנחנו בוחרים בין חיים למוות כל הזמן, למשל בבחירות המזון שלנו. יש לנו מוצרי חלבון מהצומח עם טעם דומה לשל בשר, ומגוון מזונות נהדרים מממלכת הצומח שיכולים להזין אותנו באופן ששומר על הבריאות שלנו. אנחנו לא צריכים לעשות את כל זה לבעלי החיים. אנחנו יכולים לבחור לעשות זאת, אבל קשה להתווכח עם העובדה שבמאה ה-21, כשיש לנו אפשרויות אחרות, אנחנו צריכים לבחור בהן".
עוגות וקאפקייקס מרהיבים ללא ביצים וחלב בפסטיבל האוכל הצמחוני בבוסטון, לפני פתיחת הדלתות. צילום: Randall Collura
פאסלי הגיע לבוסטון כדי להרצות על ספרו החדש The Bond, הסוקר היבטים שונים במערכת היחסים הסבוכה של בני-אדם עם בעלי-חיים אחרים, תוך סיפור צמיחתה של התנועה להגנת בעלי-חיים: מבתי המחסה הראשונים ועד למעבר לפעילות המכוונת לשינוי מדיניות פוליטית וכלכלית, למען חיות בר כמו למען חיות במשקים, תוך מאבק בתעשיות עשירות וחשיפת הקשרים בינן לבין הרשויות שאמורות לפקח עליהן. "בשנות ה-80, כשהקמתי קבוצה להגנת בעלי-חיים בקולג' שבו למדתי והפכתי לטבעוני נלהב, הרגשתי שלפנינו עוד דרך ארוכה עד שהרעיונות האלה יחלחלו לזרם המרכזי", אמר בפתח דבריו. "אבל היום, לאחר 28 שנים, אני חושב שאפשר להצביע על התקדמות מרשימה בכל הקשור לבעלי-חיים בחברה שבה אנו חיים".
מהפכת החקיקה: מבתי המחסה לשינוי פוליטי
דוכן פיצות טבעוניות, פסטיבל הצמחונות, בוסטון. צילום: Randall Collura
ההישג האחרון של HSUS הוא הסכם עם איגוד יצרני הביצים, לפיו יקדמו חקיקה משותפת להפחתת האכזריות בלולי ההטלה. בשנים האחרונות נכנעו עשרות אוניברסיטאות ורשתות הסעדה ללחץ הצרכני ועברו לשימוש בביצים שלא הוטלו בכלובים. קליפורניה, מישיגן ואוהיו אף חוקקו חוקים לאיסור הדרגתי על כליאת תרנגולות בכלובי-סוללה, וחקיקה דומה החלה להתגבש במדינות נוספות. במצב זה הבינה גם תעשיית הביצים שעדיף להידבר עם מגני החיות ולא להתעמת איתם. לפי ההסכם, יוחזקו התרנגולות בכלובים מאובזרים וגדולים יותר (תקן מחמיר מאשר התקן האירופי המינימלי, אך נחות לעומת התקנים המתקדמים בחלק ממדינות אירופה). כמו כן תיאסר הרעבת תרנגולות וסימון ברור על אריזות הביצים יבהיר את סוג הלולים שבהם הן הוטלו. "זה אינו הסכם מושלם עבור אף אחד מהצדדים", מודה פאסלי, אך מעריך כי המשמעות שלו בפועל תהיה מעבר מאסיבי ללולים ללא כלובים, בדומה למתרחש באירופה.
תיאוריית הקשר: אנחנו וחיות אחרות
"כבר בגיל צעיר הייתי מודאג מהיחס לבעלי-חיים" מספר פאסלי, "אבל זה היה יותר עניין של צדק והוגנות מאשר של אהבה. פשוט לא רציתי שאף חיה תיפגע. לא ידעתי שיש תנועה חברתית, חשבתי שאני לבד בתחושות הללו. כששמעתי שיש אנשים נוספים שמרגישים כמוני רציתי להצטרף אליהם, לא רציתי לעמוד מהצד. כשלמדתי באוניברסיטת ייל הקמתי ארגון להגנת בעלי-חיים, ומאז אני ממשיך בכל הכוח".פאסלי, דובר רהוט וכריזמטי, מוותר מראש על דיונים פילוסופיים בזכויות בעלי-חיים. בשבילו הוגנות כלפי בעלי-חיים היא קומון-סנס ולא אידיאולוגיה נוקשה. נקודת המוצא של הרצאתו, שהיא גם כותרת ספרו, היא סוג של חיבור ((bond פנימי, שלטענתו עומד בבסיס הקשר בין בני-אדם לבעלי-חיים.
"כילד הרגשתי חיבור מאוד עמוק לבעלי-חיים, כמו הרבה אנשים. כשאתה ילד, בעלי-חיים מרתקים אותך ומקסימים אותך. פעם חשבתי שאולי הייתי ילד רגיש במיוחד, אבל היום אני נוטה להאמין שיש בכל אחד מאיתנו סוג של חיבור פנימי לבעלי-חיים. ייתכן שהחיבור הזה חזק יותר אצל אנשים מסוימים, אבל הוא קיים אצל כולם. יש יותר מדי דוגמאות שממחישות את החיבור הזה מכדי שיהיה אפשר לפטור אותן כסתם רגשנות-יתר של כמה אנשים: שני-שליש ממשקי הבית בארצות-הברית מחזיקים כלבים או חתולים, 171 מיליון כלבים וחתולים חיים בבתים שלנו. 80 מיליון אמריקאים מטיילים ביערות ובשטחים הפתוחים, בין היתר כדי לראות חיות בסביבת החיים הטבעית שלהן. יותר מ-350 מיליון איש מבקרים בשמורות טבע בארצות-הברית מדי שנה. יש לנו ערוץ טלוויזיה (אנימל פלנט) שמשדר תוכניות על בעלי-חיים 24 שעות ביממה, בנוסף לשני ערוצי טבע (דיסקברי ונשיונל ג'יאוגרפיק). בחנויות הספרים יש מדפים שלמים המוקדשים לבעלי-חיים, סביבה וטבע. בעלי-חיים נמצאים בכל מקום בחיים שלנו.
פאסלי טוען שיש בסיס ביולוגי למשיכה ולסקרנות שלנו כלפי בעלי-חיים: "בני-אדם הם יצורים חברתיים. הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות לאסיר זה לכלוא אותו בבידוד, הוא יאבד את שפיותו. אנו זקוקים לאינטראקציה עם אחרים בשביל הבריאות הפיזית והנפשית שלנו. להתנהגויות אנושיות רבות יש הסברים הורמונאליים, למשל לפחד, למשיכה מינית, וגם לצורך בחברה. אחד ההורמונים שמופרשים אצל אמהות לאחר הלידה, לא רק בבני-אדם אלא בכל סוגי היונקים, הוא אוקסיטוצין. זה הורמון שהגוף שלנו מפריש גם באינטראקציות חברתיות, וגם במפגשים שלנו עם בעלי-חיים. זאת אחת הסיבות לכך שרבים מאתנו חווים את הרגעים המיוחדים האלה איתם".
אך אל תטעו: למרות הדיבורים על חיבורים פנימיים פאסלי לא ייתן שיסווגו אותו בקטגוריה של יפי הנפש, ובאותה נשימה שבה הוא מדבר על הורמונים הוא מגייס לשורותיו את הצבא האמריקאי: "החיילים שלנו חוזרים מעיראק ומאפגניסטן וסובלים מבעיות נפשיות, וכשהם מאמצים כלב הם חוזרים לתפקד ומפסיקים לקחת תרופות. כשאתה נכנס עם כלב לבית-חולים או לבית-אבות, כל מי שהכלב ניגש אליו מחייך מאוזן לאוזן. יש בנו משיכה לחיות אחרות, והביטויים החברתיים שלה – אימוץ בעלי-חיים, צפייה בחיות בר וכדומה – ממחישים זאת. זו אינה המצאה של העידן המודרני, יש לכך ביטויים לכל אורך ההיסטוריה האנושית".
דוכן אוכל ללא רכיבים מהחי, פסטיבל הצמחונות בבוסטון. צילום: Randall Collura
10 מיליון תרנגולות במפעל, ואיפה ה"בונד"?
פאסלי מתקף את התיאוריה שלו בעבודתם של שורה של ביולוגים ופסיכולוגים. אך גם אם לא משתכנעים בטיעון הביולוגי שהוא מציג בספרו, סקירת היחסים המורכבים שלנו עם בעלי-חיים בתקופות ובחברות שונות בהחלט מעוררת מחשבה. הסיפור שמספר פאסלי חשוב, משום שהוא מאתגר את התפיסה הפשטנית שלפיה המצב הטבעי הוא של מאבק כוחות תמידי שבו יחסיו של המין החזק עם היצורים האחרים מסתכמים בניצול ותו לא.
"יש סתירה בלתי-נתפסת ביחסים שלנו עם בעלי-חיים. מצד אחד, הם מרתקים אותנו ויש לנו אהבה והערכה עצומה כלפיהם, שמתבטאת היום יותר מאי-פעם: בארצות-הברית לבדה יש 15 אלף ארגונים להגנת בעלי-חיים. אבל הצד השני של המטבע הוא למה בעצם אנחנו זקוקים לכל-כך הרבה ארגונים. איך השתבשו הדברים עד כד-כך שצריכים מתנדבים בכל מקום ונדרש כוח פוליטי כל-כך חזק כדי להיאבק בפגיעה בבעלי-חיים?
"אנחנו אוהבים כל-כך הרבה חיות, אבל במקביל גם גורמים להתאכזרות בקנה מידה בל-ישוער: 10 מיליארד בעלי-חיים מגודלים למזון בארצות הברית, 65 מיליארד בעולם כולו. יותר חיות נהרגות בבתי-מטבחיים בשנה בארצות-הברית מאשר מספר האנשים בעולם כולו. עיוותנו את הגוף של בעלי החיים כדי שיתאים לצרכים שלנו ויגדל מהר. אחר-כך הכנסנו אותם למבנים סגורים, ורבים מהם כלאנו בכלובים גדולים רק במעט מגופם.
"לא מזמן הייתי במפעל ביצים באייווה, שהיו בו 10 מיליון תרנגולות. 10 מיליון! כל היצורים החיים הקטנים הללו כלואים במתקן אחד. החוואי לא יכול אפילו לספור את החיות האלה, איך בכלל אפשר להעלות על הדעת שהן מקבלות איזשהו טיפול? יש נתק כל-כך מוחלט בין החקלאי לחיות, ונתק עמוק אף יותר בין הצרכן לבין מה שקורה במפעלים האלה. אנחנו לא רואים את בתי המטבחיים, ואנחנו לא רואים באילו תנאים בעלי החיים מוחזקים".
עוד קאפקייקס ועוגות ללא ביצים וחלב, פסטיבל הצמחונות, בוסטון. צילום: Randall Collura
להתעלל בחיות זה לא פטריוטי
כיצד מצליח פעיל טבעוני לגייס תמיכה כה רחבה במדינה שסימן ההיכר שלה הוא צ'יזבורגר, צריכת הבשר בה מהגבוהות בעולם, ותעשיית הבשר בה נהנית בה מכוח פוליטי עצום שמיתרגם לסובסידיות ממשלתיות שהופכות ביג-מק לזול יותר מסלט ירקות? הוא משכנע את האמריקאים שפגיעה בבעלי-חיים מנוגדת לערכים הבסיסיים ביותר שלהם, ושהוא בעצם הרבה יותר אמריקאי מאשר קאובוי מטקסס. מבחינתו, ממש כפי שהאמריקאים היו מסוגלים להתגבר על העבדות והעבדת הילדים בשם ערכיהם, הם יוכלו להיפטר גם מהביג-מק:
"העקרונות בהצהרת העצמאות ובחוקה האמריקאית, עקרונות של שוויון וצדק, מבטאים הרבה יותר מאשר כללים לניהול מדינה: אלה הערכים שלפיהם אנחנו מנסים לחיות. כחברה, לא תמיד מימשנו את הערכים האלה, ואפשר לראות את ההיסטוריה שלנו כניסיון מתמשך להגשימם. שמונה עשורים אחרי ייסוד המדינה עוד היתה פה עבדות ילדים, בחלקים נרחבים של הארץ קבוצה אחת שיעבדה קבוצה אחרת, ועד תקופה די מאוחרת נשים סבלו מאפליה. התופעות הללו עמדו בניגוד גמור ליסודות שעליהם בנינו את המדינה הזאת, והיינו צריכים להתמודד עמן ולשים להן סוף. בהתפתחות המוסרית של החברה שלנו, כעת הגיע הזמן שנחשוב על בעלי החיים".
תבשילים אפריקאיים ללא מרכיבים מהחי, פסטיבל הצמחונות בבוסטון. צילום: Randall Collura
"הפרויקט הגדול של המדינה שלנו הוא לממש את הערכים האמריקאים בכל המוסדות המרכזיים בחברה, כולל המוסדות הכלכליים שלה. משקים תעשייתיים הם דוגמא לפעילות כלכלית המנותקת מהערכים שלנו. במשקים תעשייתיים מתייחסים לחיות כאל חפצים, ותפוקה ויעילות הם הערכים היחידים: תשכחו מרווחת בעלי חיים, תשכחו מבריאות הציבור, תשכחו מהסביבה ותשכחו מהמחיר הבריאותי האישי – רק תייצרו. זה כמו שעבדות והעבדת ילדים שימשו להגברת תפוקה: אנחנו יכולים להשתמש בילדים האלה, למה שלא נשלח אותם לעבודה במפעל?".
יצרנו חיות-פרנקנשטיין
תבשילים הודיים ללא מרכיבים מהחי, פסטיבל הצמחונות בבוסטון. צילום: Randall Collura
"תשוו את החיה הזאת לתרנגולי ההודו במשק תעשייתי: ערכנו בגופם מניפולציות גנטיות כדי שאיברים בעלי ערך מסחרי כמו החזה יגדלו למימדים עצומים, עד כדי-כך שרבים מהם אינם מסוגלים ללכת. תרנגולים רבים סובלים מהתקפי לב בגיל 3-4 שבועות. אנחנו חושבים על מחלות לב כעל משהו שקורה בשלבים המאוחרים של החיים, ואלה רק תינוקות! יצרנו מעין פרנקשטיינים, כי העמדנו את היצרנות והיעילות מעל מה שבאמת חשוב לנו כחברה".
הקהל נע בכיסאות באי-נוחות ומהנהן בהסכמה. ליד דוכן החתימה על ספריו מצטברות שקיות טייק-אוויי, מתנות ששלחו לפאסלי דוכני המסעדות בפסטיבל. המגוון העצום של האוכל הטעים והצבעוני בחוץ מאפשר לו מעבר חלק לשורה התחתונה של הרצאתו: "אם כולנו מסכימים שהתעללות בבעלי-חיים פסולה מוסרית, השאלה היא האם יש לנו אפשרות להימנע ממנה ולחיות בהתאם לעקרונות שלנו. בשבילנו זו בחירה צרכנית, ועבור בעלי החיים זה עניין של חיים ומוות. אנחנו בוחרים בין חיים למוות כל הזמן, למשל בבחירות המזון שלנו. יש לנו מוצרי חלבון מהצומח עם טעם דומה לשל בשר, ומגוון מזונות נהדרים מממלכת הצומח שיכולים להזין אותנו באופן ששומר על הבריאות שלנו. אנחנו לא צריכים לעשות את כל זה לבעלי החיים. אנחנו יכולים לבחור לעשות זאת, אבל קשה להתווכח עם העובדה שבמאה ה-21, כשיש לנו אפשרויות אחרות, אנחנו צריכים לבחור בהן".
...ועוד קאפקייקס ועוגות ללא ביצים וחלב, פסטיבל הצמחונות, בוסטון. צילום: Randall Collura
http://anonymous.org.il/art813.html
