בג"ץ מגביל הרג חתולים

החוק והרג חיות

חוק צער בעלי-חיים אוסר להתעלל בחיות, אך אין בו איסור מפורש להרוג אותן. שר החקלאות מוסמך להתקין תקנות בעניין הרג ("המתה" בלשון המשפטית) אולם משרד החקלאות מתחמק מכך זה עשור. בעיית ההרג נותרה לפרשנותם של בתי-המשפט. קודם לפסק-הדין מיוני 2004, הפרשנות החשובה ביותר ניתנה על-ידי בג"ץ ב-3.2.1998, בפסק-הדין בעתירת העמותה למען החתול, אשר ביקשה מבית-המשפט למנוע הרג חתולים המוני – "דילול", בלשון השירותים הווטרינריים (השו"ט) – בערד, בעמק חפר ובלהבים. העתירה התקבלה בחלקה, ובג"ץ דרש מהמועצות של להבים וערד "לשקול מחדש את עמדתן ולבססה על תשתית עובדתית הולמת". פסק-הדין כלל אישורים רבים לסמכותן של הרשויות להרוג חיות, במקביל להדגשה שיש למצוא פתרונות חלופיים להרג. פסק-הדין כולל גם הצהרות מפוארות, כגון דברי השופטת שטרסברג-כהן:
‎

ביקורת על השירותים הווטרינריים

הוראות בג"ץ לא קיבלו ביטוי בשטח. השו"ט פרסמו "נוהל כללי לטיפול בחתולי רחוב" שהעניק לכל וטרינר רשותי (כלומר, עובד הממשלה או הרשות המקומית) את הסמכות להחליט להרוג חתולים. השו"ט גם הסמיכו גורמים חיצוניים להרוג חתולים – אפילו גופים שפרנסתם על ההרג. השו"ט הרגו חתולים לעיתים קרובות, כפי שעשו בתחילת שנת 2004 באזור השרון. העמותה למען החתול עתרה שוב לבג"ץ, בשיתוף עם עמותת תנו לחיות לחיות. פסק-הדין ניתן ב-2.6.2004. השופטת בדימוס דליה דורנר, שכתבה את פסק-הדין, מתארת את נוהל השו"ט:

בהמשך הדברים מבקרת השופטת את ההיתר שניתן בנוהל לווטרינר הרשותי להרוג חתולים שגורמים "מטרד", כלומר, במקרים שהחתולים "אינם גורמים סיכון של ממש לבריאות". מסכמת דורנר:

עקרונות הנוהל החדש

בג"ץ דורש לקבוע נוהל חדש, לפי עקרונות אלה:

הרג בידי גופים פרטיים

בג"ץ שולל באופן חד-משמעי מתן אישור לגופים פרטיים להרוג חתולים לפי שיקול-דעתם. לדברי השופטת, חברת "מגן לחתול" של נעמה אדלר-בלו ואייל בלו לוכדת חתולים תמורת תשלום מאנשים שרואים בחתולים "מטרד", והורגת את רובם תוך ניצול הסמכות לכאורה שקיבלה מהשו"ט:

"סמכות זאת הופקדה, בעיקרה, בידי חברה פרטית, הפועלת ממניעי רווח. [...] הדעת נותנת – כל עוד לא הוכח אחרת – כי לחברה אינטרס כלכלי להפגין פעילות, כלומר, לצוד חתולי-רחוב ולהשמידם. אנשיה מצוידים בכמות גדולה של סמים וניתנת להם יד חופשית לעשות בהם שימוש. ההחלטה אם להמית חתולים נתונה בכל מקרה בידיהם. הם האחראים על גיבוש התשתית העובדתית. ההמתה נעשית הרחק מעיני הרשות המוסמכת – בסביבה שלא ניתן בהכרח לנטר את הנעשה בה, ולא במתקן ייעודי של הרשות המקומית תחת עיניהם הפקוחות של הווטרינרים הרשותיים. החברה נדרשת לדווח לרשויות על פעילותה, בתמצית, אחת לחודש בלבד. יכולתם של הווטרינרים הרשותיים, ולא-כל-שכן של הגופים שלהם הם כפופים, לפקח על פעילות החברה מוגבלת מאד."
(סעיף 14)

למרבה הצער, בג"ץ נמנע מפסילה מוחלטת של הסמכת גופים פרטיים להרוג חתולים. תחת זאת דרש בית-המשפט הגבלות מעשיות תוך הסתמכות על השינוי שאמור להתרחש במדיניות השו"ט בעניין ההרג:

השלכות מעשיות

שופטי בג"ץ החליטו על פסק-הדין פה-אחד. נחרצותם מתבטאת גם בדרישה מן השו"ט להשלים את הכנת הנוהל החדש תוך חודש בלבד. המדובר בפסק-דין מהפכני, שאולי אף יועיל לחיות מלבד חתולים, אולם אין לצפות שהוא יביא לשינוי מיידי בשטח. לוכדי החתולים והורגיהם עדיין בשטח: איש מהם לא הורחק מגישה לחתולים ואף גוף לא נסגר. תפיסת-עולמם, שהביאה אותם להתיר ולבצע הרג שיטתי, לא תשתנה עקב פסק-הדין. וכל עוד מתירים לגופים אלה ללכוד חיות חופשיות, הם יוכלו להתלונן לאחר הלכידה על "מחסור במקום" שבעקבותיו ההרג הוא "הכרחי". אולם מעתה יוכלו ארגונים כמו העמותה למען החתול ותנו לחיות לחיות להיאבק ביתר יעילות בעבריינים.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 154, 11.6.2004.

עדכון – עוד ניצחון לחתולים בבג"צ

העתירה ביקשה לקיים דיון נוסף בפסק-הדין שבעתירת תל"ל נגד השירותים הווטרינריים (השו"ט) (בג"ץ 4884/00). לדברי השופטת, "העותרים סבורים כי המתתם של חתולי-רחוב שלא ניתן למצוא להם בית הינה מעשה-חסד", שגם נועד להגן על בני-אדם "מפני מחלות ומטרדים", ו"מגן לחתול" הורגת את מרבית החתולים שהיא לוכדת. השופטת מתארת את השתלשלות המאבק המשפטי בעניין חתולים חופשיים: בעקבות עתירת הל"ה נגד עיריית ערד (בג"ץ 6446/96) אושרה סמכותן של הרשויות המקומיות להשמיד חתולים, אולם תחת סייגים רבים: "לשם מניעת סכנה לבריאות הציבור או מניעת מטרדים קשים" בלבד, תוך מחויבות לשקול לפני כן אמצעים פחות פוגעניים. לאחר מכן קבעו השו"ט נוהל, המתיר לווטרינר הרשותי סמכות להרוג ("להמית", בלשון בית-המשפט) חתולים ואת מי שהוסמך על ידו, ומנהל השו"ט הסמיך את החברה המסחרית "מגן לחתול" להרוג חתולים. תל"ל והל"ה עתרו נגד חוקיותו וסבירותו של הנוהל (בג"ץ 4884/00) בטענה שהוא מאפשר מדיניות השמדה המונית של חתולים, ובטענה שהסמכת "מגן לחתול" נעשתה שלא כחוק. העתירה התקבלה ב-2.6.2004 ובית-המשפט הורה לשו"ט לתקן את הנוהל נגד הרג חתולים שרירותי ולטובת הרג על-פי "מידתיות" (דהיינו, הרג רק במקרה "סכנה לבריאות הציבור או מניעת מטרדים קשים"); בג"ץ גם פסק שהרג חתולים יתבצע רק תחת פיקוח צמוד של וטרינר רשותי, ולכן ההיתר שנתנו השו"ט ל"מגן לחתול" – פסול.

בעתירה הנוכחית טענו ארגון צער בעלי-חיים ושותפיו לעתירה, שפסק-הדין האחרון נוגד את פסק-הדין שבבג"ץ 6446/96, שבית-המשפט לא הגדיר מהי פגיעה ב"נוחות ורווחה" המצדיקה הרג חתולים ולכן אי-אפשר ליישמו, ושאין מספיק וטרינרים רשותיים לפיקוח ישיר על ההרג. הנימוקים לדחיית העתירה:

• אין בפסק-הדין האחרון משום חידוש הראוי לדיון נוסף.
• אין בעתירה ערעור על ההלכה המשפטית שנקבעה אלא על התוצאות האופרטיביות, ולפיכך אין הצדקה לדיון נוסף.
• הטענה ש"ההלכה לפיה הסמכות להמית חתולי-רחוב כפופה לעיקרון המידתיות הינה הלכה חדשה וקשה" אינה נכונה – הדברים נכתבו כבר בבג"ץ 6446/96, ופסקי-דין נוספים של בג"ץ קבעו את "חובתה של הרשות לפעול באופן מידתי בבואה לפגוע בבעלי-חיים".

לסיכום, השופטת בייניש אישררה את עמדתו של בית-המשפט העליון בכל הנוגע לזכותם של חתולים חופשיים לחיות, ואת ההגבלות שמטיל החוק על הריגתם. זהו איתות ברור לגופים העוסקים בהרג חתולים ולשו"ט שפעילותם חייבת להשתנות, בצו בית-המשפט.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 169, 24.9.2004.