ללא הרדמה, ללא אחריות משפטית

תוכן הסקירה: גדיעת קרני פרות: הרקע  פסק-הדין: השופטת, החוק ובג"ץ  התובע המגונן 

גדיעת קרני פרות: הרקע

נושא חדש ישן

בשנת 1889 דן בית-המשפט הבריטי באישום נגד חקלאי בשם ווילי, שהואשם בחיתוך קרני פרות. בית-המשפט מצא אותו אשם בעבירה על החוק הבריטי נגד התאכזרות לבעלי-חיים. מאה ושבע שנים מאוחר יותר, זיכה בית-משפט בקריית גת נאשמים שהודו בכך שגדעו קרני פרות ללא שום פעולה להפחתת הכאב. מה מוביל שופטת במאה העשרים ואחת, בחברה שמתגאה ברגישותה הגוברת להגנת בעלי-חיים, לסטות מהקו הכללי של הפסיקה בנושא ואף מהלכות מפורשות של בית-המשפט העליון, ולשחרר ללא כל ענישה אנשים שבבירור ביצעו התעללות קשה בבעלי-חיים? עיון בפסק-הדין ובפרוטוקולים של הדיון מגלה כמה סיבות אפשריות ומעוררות מחשבה.

פרקטיקה שלא עמדה למשפט: צריבת מספר. הכווייה הקרה מכאיבה לא פחות מכוויה בברזל מלובן. (כל התמונות צולמו על-ידי פעילי אנונימוס בקיבוץ גת, 30.12.2001) 

העובדות

ב-30.12.2001 צילמו פעילי אנונימוס עובדים של החברה "א.א. כוויות בע"מ", בבעלות אחיקם (איקי) חצאל, כשהם מבצעים עבודה שגרתית בקיבוץ גת. התמונות שצילמו הפעילים באותו יום קשות לצפייה. העובדים מובילים את העגלות (פרות צעירות) לגדר החצר ומקבעים את ראשיהן בין הברזלים. העגלות המבוהלות מתנגדות, וכדי להתגבר עליהן, מעקמים את זנבותיהן. העובדים מגלחים בגסות מלבנים רחבים בשני צדי הגוף של כל עגלה. עובד פוצע את אחת העגלות תוך כדי הגילוח, והפצע המדמם לא מטופל. לאחר מכן צורבים העובדים מספרים על העור המגולח: מצמידים בכוח לעורן של העגלות תבניות מספר שקוררו בקרח יבש, והעגלות מתפתלות ומנסות להתחמק, לשווא. השלב הבא הוא חיתוך הקרניים. העובדים יודעים עד כמה הגדיעה כואבת, ושהעגלות ינסו להימלט. כדי למנוע לחלוטין מהעגלה להניע את צווארה ואת ראשה שכבר נתון בסד, מוחדר נזם לאפה ואחד העובדים מותח אותו בכל כוחו הצדה או קדימה. כעת נשלף קאטר ענק, ואחד העובדים קוצץ את הקרן ופוער פצע מדמם. הפסקת הדימום נעשית באמצעות כווייה בלוחית מתכת, שלובנה על-ידי להביור. אין לטעות באימה ובכאב של העגלות, הנלחמות להשתחרר וגועות בכאב תופת. עגלות שקרניהן קטנות יותר, עוברות ניתוח ללא הרדמה: עקירת ניצני הקרניים באמצעות מכשיר מתכת מלובן. באף אחת מהפרוצדורות לא נעשה שימוש במשככי כאבים או בהרדמה. העובדים מודעים היטב לסבלן של העגלות, אבל לבם קהה בסבל הזה, והם אינם חשים אף שמץ של מבוכה אל מול המצלמות. בזמנו מסר חצאל לתחקירני אנונימוס, שהוא מציע לרפתנים להשתמש בהרדמה תמורת 35 ₪. בעדותו במשפט אין זכר לכך, כאילו כל עניין ההרדמה חדש לו.

החשיפה

התמונות הקשות עשו את דרכן לתוכנית כלבוטק. כבר למחרת, 14.1.2002, הוציאו השירותים הווטרינריים הוראה, ולפיה:



הנושא הועלה לדיון גם בוועדת הכלכלה של הכנסת. אף על-פי שכבר בשלב זה נשמעו טונים אפולוגטיים, ההסכמה הייתה כללית: מדובר בעבירה ברורה על חוק צער בעלי-חיים. במקביל לכך הוגשה תלונה במשטרה, ובעקבותיה הוגש כתב האישום, שממנו זוכו חצאל והעובד שלו.

שיטות שונות להסרת קרניים

השיטה שעליה ממליצים השירותים הווטרינריים למניעת צמיחת הקרניים היא אפוא שימוש במשחה המכילה סודה קאוסטית, זמן קצר לאחר שהעגלה באה לעולם (והופרדה מאמה). ללא ספק, זוהי שיטה "אסתטית" יותר מגדיעה, אבל ודאי לא נטולת סבל. במשפטו של חצאל, הוא הביא עדי הגנה שהעידו על הסבל שנגרם בשיטה זו. כך העיד אלון קמה ממושב אביגדור:



לדברי מלכה רוס מקיבוץ כרמיה:



ולדברי רכז הרפת בקיבוץ גרופית, שהתבקש להשוות את השימוש במשחה לקיטום בצבת:



דברים אלו, שנאמרו אמנם במטרה לעמעם את חומרת מעשיו של הנאשם, מקבלים חיזוק מהוועדה המדעית הווטרינרית של האיחוד האירופי, שקבעה בדו"ח משנת 1995 (עמ' 79):

השיטה שנבחרה

השימוש בברזל מלובן בשילוב הרדמה ואלחוש בגיל צעיר הוא מסובך מהשימוש במשחה הקאוסטית. בעוד שהשימוש במשחה נעשה בידי הרפתן עצמו, השיטה המועדפת על הוועדה המדעית הווטרינרית מחייבת עבודת קבלן ועזרת וטרינר לצורך ההרדמה. השירותים הווטרינרים בחרו, אם כן, שלא לחייב את הרפתנים בשיטת הטיפול שגומרת סבל מינימאלי, אלא בשיטה הנוחה שגם מצטלמת טוב... בחירה זו משתלבת היטב עם ההתנהלות הכללית של השירותים הווטרינריים, כפי שהיא משתקפת בפסק-הדין: האינטרסים הכלכליים של תעשיית החי ושיקולי יחסי-ציבור של הרשויות הם המובילים, ואילו הגנת בעלי-החיים נזנחת.

גדיעת קרן: ניתוח קשה ללא הרדמה 

המקרה האנגלי

לפני שננתח את פסק-הדין המזכה, כדאי לחזור אל אנגליה של שלהי המאה ה-19. חוואי מנורפולק הועמד שם לדין על כך שניסר את קרניהם של שלושים ושניים פרים שברשותו בחודש אוקטובר 1888. החוק לא התייחס ספציפית לחיתוך קרניים אך קבע באופן כללי, שאסור לאדם "להתעלל או לענות באכזריות" בעל-חיים (מונחים אלו התגלגלו אלינו דרך החקיקה המנדטורית ומהווים בסיס לחוק צער בעלי-חיים הישראלי, הקובע בסעיף 2(א) "לא יענה אדם בעל-חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי"). הוכח באותו מקרה שמעשי חיתוך הקרניים היו נוהג מקובל במספר מחוזות, ואף הובאו עדים להגן על הנוהג, שאחד-עשר מהם ביצעו חיתוך קרניים בעצמם. עניין זה לא הרשים את בית-המשפט. גם התועלת שבחיתוך לא הביאה לזיכוי החוואי. בית-המשפט קיבל את הטענה, שחיתוך הקרניים נשא עמו תועלת משמעותית לחקלאים: העלאה משמעותית במחיר הפרות, הכנסת בעלי-חיים רבים יותר לחצר אחת או לקרון רכבת אחד, הפיכת בעלי-החיים נוחים יותר באופיים, מניעת מצבים שבהם בעל-חיים אחד מרחיק את משנהו מהאבוס, נטייה לעלייה מהירה יותר במשקל ומניעת פגיעות נגיחה. כל היתרונות האלו אינם מספקים, לדעת בית-המשפט האנגלי, "נחיצות" שיכולה להצדיק ולהתיר פגיעה בבעלי-החיים. בית-המשפט דן גם באמונתו הכנה של הנאשם, שמעשיו מוצדקים על-פי החוק – ודחה טיעון זה בלשון חריפה ביותר. טיעון כזה, אם יתקבל, יביא לכך (כלשון בית-המשפט), שהיצורים שחובתו של האדם להגן עליהם מהתעללות, יהיו לעתים קרובות הקורבנות המיוסרים של בורות גסה ותאוות בצע.

פסק-הדין: השופטת, החוק ובג"ץ

פסק-הדין

אחיקם ("איקי") חצאל והעובד שלו, גמליאל רועי, הואשמו בעבירה על חוק צער בעלי-חיים. עוד בטרם המשפט, כתב-האישום כבר העניק להם הנחות: הם לא הואשמו בגין צריבת המספרים על גופן של העגלות באמצעות כוויה קרה; לא על פציעת אחת העגלות אגב גילוח פרוותה; אף לא על השימוש האכזרי בנזם. גם גדיעת הקרניים עצמה נחשבת מבחינת המדינה לפרקטיקה חוקית וראויה. האישום היה על כך שקיטום הקרניים, ולאחר מכן צריבת המקום בברזל מלובן, נעשו ללא הרדמה. מדובר, אם כן, במקרה קל יותר מהמקרה האנגלי: שם קבע בית-המשפט, שהיה על החוואי לוותר כליל על היתרונות הנובעים מגדיעת הקרניים. כאן כל שהתבקש בית-המשפט לפסוק הוא, שאסור היה לעשות את הדברים ללא הקלה על הכאב שנגרם לעגלות. למרות זאת, בפסק-הדין, שניתן ב-4.6.2006, זיכתה השופטת טלי חיימוביץ את הנאשמים. הזיכוי נשען על שלושה נימוקים נפרדים:

1. לא הוכח שפעולות ההזרקה של חומר ההרדמה כרוכות בפחות סבל מגדיעה ללא הרדמה;
   

1. האיסור הכללי על התעללות בבעלי-חיים לא יכול לאפשר הרשעה על פעולות הנאשמים, ואם המחוקק מבקש לאסור התנהגויות מסוימות עליו לעשות כן "ברחל בתך הקטנה";
   

1. ההתנהלות של הרשויות, שהניחו למעשים להתרחש ולא עשו דבר עד לאחר החשיפה בכלבוטק, יוצרת תחושה של אי-צדק בנוגע להעמדת הנאשמים לדין.
   

בהחלטה מאוחרת יותר (מ-25.12.2006) קובעת השופטת שנסיבות הגשתו של כתב האישום מצדיקות להטיל על המדינה לשלם לנאשמים על הוצאות הגנתם.

עקירת ניצני הקרניים באמצעות מכשיר מתכת מלובן: העגלות רואות מקרוב מהו הגורל המצפה להן 

פרקטיקה חקלאית מקובלת

הנימוק השני של בית-המשפט הוא, עם כל הכבוד, שערורייתי. לפי הלך מחשבה זה, שום פרקטיקה חקלאית לא תיחשב להתעללות בבעלי-חיים, עד שלא תפורש באופן ספציפי בחקיקה. עמדה זו, לא רק שהיא בבחינת אבסורד כשלעצמה, יש בה סטייה חד-משמעית מהפרשנות של הוראות החוק במקום הולדתו, בריטניה, ומההלכות מפורשות של בית-המשפט העליון בישראל. וכך כותבת השופטת חיימוביץ בפסק-הדין:



משמעות דברי השופטת היא אימוצה (למעשה אם לא להלכה) של הדוקטרינה לפיה חוקי ההגנה על בעלי-חיים אינם חלים על "פרקטיקות חקלאיות מקובלות". דוקטרינה זו אומצה בשורה של מדינות בארצות-הברית באמצעות הוראות חוק ספציפיות. כאן יוצרת השופטת את החסינות יש מאין.

ריסון עגלה בעזרת דריכה על ראשה: העובדים לא טורחים להשתמש בידיים 

התעלמות מפסיקת בג"ץ

השופטת, שמביאה בפסק-דינה ציטטות מתוך פסק-דינו של בג"ץ, שאסר פיטום אווזים, מתעלמת מההלכה העיקרית שנקבעה באותו פסק-דין, דהיינו שכל פרקטיקה חקלאית צריכה להיבחן במסגרת סעיף 2(א) לחוק, ובהתאם לאותם מבחנים ידועים שנקבעו עוד בשנות התשעים, ושראינו אותם גם בפסק-הדין הבריטי מהמאה התשע-עשרה:



אין שום חידוש בכך שחוקים, לרבות חוקים פליליים, מקבלים פרשנות בפסיקתם של בתי-המשפט. אין זה בלתי-רגיל שאדם ייענש, ואף יישלח למאסר ממושך, על מעשה שתחולת החוק עליו לא פורשה עד שאותו אדם הועמד לדין. לעתים אף מחליף בית-המשפט פרשנות מקילה בפרשנות מחמירה יותר בהתאם לשינויי הערכים החברתיים. הנאשם, שאולי סבר בזמנו שכלל לא עבר על החוק, וייתכן שאף יכול היה להיתלות בפסקי-דין מפורשים לעניין זה, מוצא את עצמו מורשע בדין. גם בעניין זה, מתעלמת השופטת מפסיקתו של בית-המשפט העליון בעניין האווזים. באותו עניין פסקה השופטת שטרסברג-כהן:



בפסק-דין פיטום האווזים קבע בית-המשפט העליון כי פיטום האווזים הוא מעשה פלילי, וזאת אף על-פי שמשרד החקלאות הגן על הפרקטיקה ואף עיגן אותה בתקנות. בעניין חצאל, לעומת זאת, פסק בית-משפט שלום, שההסכמה שבשתיקה של משרד החקלאות עם פרקטיקה אכזרית מגנה עליה מפליליות. זוהי קביעה שללא ספק איננה משקפת את הדין.

ברזל מלובן לתוך הראש: עקירת ניצני הקרניים, מבט מקרוב 

נימוקים אחרים?

אולי צריך לראות את דברי השופטת חיימוביץ לאור שני הנימוקים האחרים בפסק-הדין: הנאשמים הצליחו לעורר ספק לגבי האפקטיביות של ההרדמה כאמצעי המיטיב עם בעלי-החיים וגם להוכיח שהרשויות העלימו עין ממה שנעשה בכל רפת ורפת כעניין שבשגרה. ההעמדה לדין בהקשר זה נראית כצעד של יחסי-ציבור מצד רשויות שמעלו בתפקידן במשך שנים ארוכות. אולם ככל שהתנהגותן של הרשויות הייתה שערורייתית, אין בכך כדי לחפות על האופי השערורייתי של התנהגות הנאשמים, שהסבו כאבי תופת לעגלות מבלי להניד עפעף.

אכן, הרשויות צריכות לאכוף את החוק ובכלל זה להתקין תקנות, להורות הוראות וליזום הסברה. אבל גם על מי שבוחר דרך פעולה מסוימת לבחון אם מעשיו חוקיים. עד כמה קל היה לשנות את ההתנהגות בעקבות מעט חשיבה, ניתן ללמוד מהקלות בה הסתגלו הנאשמים להוראות השירותים הווטרינריים לעשות את הפרוצדורות מכאן ואילך בהרדמה. אין שום הצדקה לכך שלא נקטו יוזמה זו בעצמם. השופטת מביאה בפסק-דינה את העובדה שהנאשמים לא ניסו להסתיר את התנהגותם כראיה לכך שלא סברו שמעשיהם אסורים – כשהאשם בכך הוא ברשויות. אבל קהות החושים של הנאשמים לסבל שגרמו והעובדה שלא ראו פסול בהתנהגותם ולא יזמו פעולות להקלת הסבל, מעידות שמדובר באנשים מסוכנים לחברה בכלל ולבעלי-חיים בפרט.

התובע המגונן

כשהרשויות מזדהות עם העבריינים

איך הגיעה השופטת חיימוביץ לתוצאה אליה הגיעה? התשובה קופצת לעין כבר בעמוד הראשון של העדות הראשונה:



הדובר הוא מנהל השירותים הווטרינריים דאז, ד"ר עודד ניר, שאמר את הדברים מיוזמתו, כבר בפתח עדותו. והוא ממשיך ומעיד:



ד"ר ניר, עד התביעה המרכזי, ממשיך במגמה של העמדת חקלאות בעלי-החיים מעל החוק, וגם דואג לערער את אמונה של השופטת בחשיבות ההרדמה:



רגע אחד מסביר ד"ר ניר בכמה סבל כרוך ענף החלב בהכרח, וברגע הבא הוא מסביר שכל פגיעה ברווחת בעלי-החיים תתנקם ברפתנים. כשהממונה העיקרי על אכיפת חוק צער בעלי-חיים מעיד כך בפני בית-המשפט, מה עוד נותר לשופטת לעשות?

הפעלת כוח על עגלה משלושה כיוונים: משיכה עזה באף, מוטות ברזל על הצוואר ועיקום הזנב. 

ניגוד אינטרסים

בעדותו של ד"ר ניר בולט הרקע שלו בתעשיית החלב. בתפקידו על-פי חוק צער בעלי-חיים הוא נדרש, למעשה, לאכוף את החוק על הקולגות שלו בתעשיית החלב, להעמיד במבחן משפטי פרקטיקות שהוא עצמו היה אמון עליהן, ולהגביל את הענף שממנו מצא את פרנסתו. ד"ר ניר העיד, שהוא לא היה מודע לכך שבמשקים בישראל התבצעה גדיעת קרניים ללא הרדמה. אלון קמה, בעל רפת ממושב אביגדור נשאל על כך, וזו הייתה תשובתו:

הגנה כהלכה

כנגד הרושם הקשה שמותירה עדותו של ד"ר עודד ניר, עדותו של הממונה דאז על חוק צער בעלי-חיים, ד"ר חגי אלמגור – וטרינר שאינו קשור בתעשיית החלב – משקפת את המובן הפשוט והחלק של החוק:



וכשד"ר אלמגור נשאל, אם הנושא של פגיעה ברקמה חיה שלא למטרות נוי הוסדר כבר על-ידי משרד החקלאות, הוא השיב:

אפולוגטיקה מוכרת

ד"ר ניר, שהעיד מטעם התביעה, היה עד ההגנה הטוב ביותר של הנאשמים. בדבריו מופיעים קווי טיעון (לעתים סותרים) שחזרו גם בעדויות של איקי חצאל עצמו ושל רפתנים שהביא להעיד מטעמו. מדובר בשורה של טיעונים אפולוגטיים מוכרים לכולנו, שנועדו לחפות על הזוועות האופייניות למשק החי המודרני. נסקור כאן כמה מהם.

"אתם לא מבינים כלום". לפי הטיעון הזה, הסמכות היחידה לקבוע אם בעלי-החיים סובלים היא בידי מנצליהם. דברים שמזעזעים "הדיוטות" הם בעצם לא כל-כך נוראים. כבר ראינו שד"ר ניר הזהיר את השופטת מהסתמכות על התרשמות שלה מתמונות הזוועה, והרפתן אלון קמה מחרה ומחזיק אחריו: "זה נורא קל, לקחת אש עם קצת געיות ולהבהיל את הציבור".

"דייג אוהב דגים". לפי הקו הדמגוגי הזה, הרפתנים אוהבים את הפרות, סובלים את סבלן ולכן אפשר לסמוך עליהם שיהיו הראשונים לצמצמו. למשל:



"אין ברירה". אם בכל זאת נגרם סבל לבעלי-החיים, זה רק משום שאין ברירה ו"לנו זה כואב יותר".



אחרי שטיפת מוח שכזו, ללא איש שיעמיד את הדברים במבחן של חשיבה ביקורתית, האם פסק-הדין שניתן יכול להפתיע מישהו?

לאחר גדיעת הקרן – ברזל מלובן על הפצע המדמם 

כתב אישום נגד משרד החקלאות

עם כל הביקורת על זיכוי חצאל וגמליאל, יש חשיבות בפסק-הדין בהיותו כתב אישום חמור נגד משרד החקלאות. הדברים באים לידי ביטוי בהחלטת השופטת לחייב את המדינה לשלם לנאשמים עבור הוצאות הגנתם. בסיכום נימוקיה היא שבה וטוענת, שדרישות החוק בכל הנוגע לחיות במשקים אינן ברורות דיין, כאשר "הטעם לחוסר הוודאות נעוץ בעיקר ברשות, אשר לא טרחה להתקין תקנות כמתחייב מסעיף 19 לחוק", הוא חוק צער בעלי-חיים. מוסיפה השופטת: "כן קבעתי, כי קיטום הקרניים כפי שנראה בכתבה, היה מקובל שנים רבות וידוע לרשות. למרות זאת לא עשתה הרשות דבר לתקנו, עד לשידורה של הכתבה.



במלים אחרות: משרד החקלאות לא התעניין באכיפת חוק צער בעלי-חיים, לא נתן הנחיות ולא התקין תקנות כפי שהוא מחויב. כל עוד התנהלה הזוועה הרחק מעיניו של הציבור, העלימו הרשויות עין מהעבריינות. אבל ברגע שהדברים נחשפו, ניסו הרשויות לנקות עצמן באמצעות צעדים דרסטיים נגד מי שמעשיהם נחשפו. אין זה אלא ניסיון של יחסי ציבור להדוף את האשמה מהן והלאה. בפסק-הדין מניחה השופטת את האשמה שוב לפתחן של הרשויות.

לאחר גדיעת הקרן – הפצע המדמם 

במבט לעתיד

בעדותו בבית-המשפט העיד ד"ר חגי אלמגור, שהיה הממונה על חוק צער בעלי-חיים, שכבר בזמנו נוסח מסמך שמגדיר את המותר והאסור בתחום של השחתת אברים בבעלי-חיים, ובכלל זה גדיעת קרניים. ד"ר אלמגור העיד כי "למרות מאמץ רב שהושקע בעניין זה, למיטב ידיעתי, המסמך הזה כפי שראיתי אותו אז, עד היום לא יצא באופן רשמי על ידי השירותים הווטרינריים". ואכן, במרץ 2002, כחודשיים לאחר החשיפה בכלבוטק, נשלף המסמך והופץ להערות של גורמים שונים. ביוני 2004 גובש נוסח חדש, המפחית את ההגנה על בעלי-החיים. אולם למעלה משנתיים וחצי מאוחר יותר, המסמך אינו בשל עדיין לפרסום כהנחיות או להגשה כתקנה. גם בעניינים אחרים גורר משרד החקלאות רגליים. מעבר לתקנות העוסקות בתעשייה הקטנה של "עגלי חלב" ובהובלת בקר, משהה המשרד תקנות צער בעלי-חיים בתחומים חקלאיים אחרים. בהיעדר הסדרה בתקנות, ממשיכות תעשיות בעלי-החיים לנצלם ללא גבולות. משרד החקלאות, באוזלת-ידו, הוא בן-בריתם של המתעללים – ולא במקרה: כפי שראינו, המשרד ורבים מאנשיו מזוהים עם תעשיות החי – ברמה המוסדית והאישית כאחד. נותר רק לקוות, שבתי-משפט אחרים לא ילכו בדרכו של בית-המשפט בקריית גת, ולא יעניקו למתעללים פטור מאחריות אישית הודות למחדלי משרד החקלאות.