חיות קוראות מחשבות

מהי תיאוריה של תודעה?

המושג "תיאוריה של תודעה" (Theory of Mind) נשמע גבוה ומסובך, אך למעשה לא מדובר בתיאוריה, אלא בתכונה יומיומית שכולנו חולקים: היכולת שלנו לייחס לזולתנו מחשבות, רגשות, רצונות וכדומה. כשאני מגיב למה שנדמה לי שחברי יודע, רוצה או מתכוון לעשות – ולא רק למה שהוא עושה בפועל – הפגנתי "תיאוריה של תודעה."

האם כשחיות מסתכלות בזולתן הן מבינות שלפניהן מישהו שרואה דברים ולומד מכך פרטי מידע? זוהי אחת השאלות הנחקרות ביותר בתחום התיאוריה של התודעה (Theory of Mind) תוך שימוש בחיות שבויות. (צילום: foshie) 

תיאוריה של תודעה עשויה להועיל מאוד לחיות, ובמיוחד לחברתיות שביניהן: כשיש לך יכולת לשער על מה חושב זולתך, קל לצפות מראש את התנהגותו ולתקשר איתו. בבני-אדם בוגרים, תיאוריה של תודעה היא יכולת כה בסיסית ושימושית, עד שקל לנו לשכוח שהיא לא מובנת מאליה. בעולם המחקר, לעומת זאת, מדובר בנושא שהבנתו מצויה תחת שינויים מהירים ודרמטיים: הן ביחס לשלב האבולוציוני שבו מופיעה תיאוריה של תודעה (כלומר: באילו מיני חיות היא קיימת?); הן ביחס לשלב בחיי האדם שבו מופיעה יכולת זו; והן ביחס לשיבושים בהתפתחותה בבני-אדם, במיוחד באוטיסטים.

המדובר בתחום מעניין במיוחד לבחינת רעיונות על "מותר האדם." לכאורה, מדובר ביכולת נפשית המיוחדת למין האנושי, ולכן ההשקפות בתחום מועדות להטיה אידיאולוגית, בדומה להשקפות על תרבויות של חיות ממינים שונים, ואפילו על רגשות של חיות. אולם בניגוד ל"תרבות" ול"רגשות", "תיאוריה של תודעה" היא מושג בלתי מוכר כמעט מחוץ לחוגים מקצועיים צרים, ולכן הדיון עליו אינו נגוע בוויכוחים אידיאולוגיים סוערים, אלא רק בהטיות מעודנות יחסית.

יש להעיר כאן, שכמעט כל המחקר בתיאוריה של תודעה מבוסס על ניסויים. הניסויים שנערכים בילדים אינם פוגעניים כלל, ובדומה לכך רוב הניסויים בחיות כוללים משימות התנהגות לא-פוגעניות. אולם עבור החיות, תהליך הלימוד הממושך לביצוע משימה בתנאים מלאכותיים עלול להיות מעיק, ולא ברור אם השימוש הנרחב במזון כפרס על הצלחה במשימה כרוך לעתים בהגבלת מזון קודם לכן. כמו כן, כמעט כל הניסויים נעשים בחיות בר שבויות, והם תורמים למוטיבציה להחזיקן בשבי. הדיון במחקר על תיאוריה של תודעה בחיות חייב אפוא להיערך מתוך הסתייגות ברורה מפרויקט המחקר כולו.

השימפנזה המדברת

ציון-דרך בולט במחקר על תיאוריה של תודעה הוא מאמרם של פרימאק וודראף מ-1978, "האם לשימפנזה יש תיאוריה של תודעה?" המאמר מציג ניסוי שנערך בשרה, נקבת שימפנזה שבויה שלמדה שפת סימנים. פרימאק וודראף הראו לשרה סרטונים שבהם שחקן המנסה לפתור בעיה מסוימת, ולאחר מכן ביקשו ממנה לבחור צילום שמציג היטב את הפתרון לבעיה. למשל, כשבסרט נראה השחקן מביט למעלה אל עבר בננה שמחוץ להישג-ידו, התמונה ה"נכונה" לבחירה הייתה זו שבה הוא מטפס על קופסה. שרה הצליחה לבחור כך סוף מתאים לשורה של סרטונים, והחוקרים קבעו שהיא הבינה את מטרתו של השחקן – ובמובן זה הפגינה תיאוריה של תודעה.

המאמר של פרימאק וודראף עורר עניין רב, אם כי בתחילה בעיקר בקרב חוקרי ילדים (חוקרי פסיכולוגיה התפתחותית). חוקרים אלה העדיפו לבסס את ניסוייהם על שאלות, תוך שימוש במושגים קשים-יחסית, כגון "רוצה", "יודע" ו"מאמין". מחקר זה נותר בלתי רלוונטי בעיקרו לחיות, עד שבשנות ה-90 החלו חוקרים לגבש משימות לא-לשוניות, עבור ילדים וחיות כאחד.

מה יודע הנסיין?

ההצלחה של שרה בהשלמת סרטוני וידיאו, כמו הצלחות אחרות של חיות בניסויים הקשורים בתיאוריה של תודעה, נתקלה בספקנות. מבקרת אחת טענה, למשל, שעצם הדמיון בין סרטון הווידיאו לבין התמונה שמייצגת פתרון נכון לסרטון, היה עשוי לסייע לשרה לבחור בתמונה הנכונה – ללא צורך להבין את כוונותיו של השחקן. בשנות ה-90, כשתיאוריה של תודעה הפכה לנושא מחקר נפוץ יותר בקרב חוקרי קופים (חוקרי פסיכולוגיה השוואתית) ביקורות מסוג זה עמדו במוקד העניין. המטרה הייתה לתכנן ניסויים, שכדי להצליח בהם יהיה הקוף חייב להעריך מה יודעת דמות מסוימת או במה היא מאמינה.

בניסוי של פובינלי ועמיתיו מ-1990, למשל, ראו שימפנזים אדם שמחביא פריט מזון בתוך ספל אחד מבין כמה ספלים ריקים. לאחר מכן גילה האיש לשימפנזה שמולו, באמצעות הצבעה על אחד הספלים, בתוך איזה ספל מוסתר המזון. החוקרים בדקו למי מאמינים השימפנזים יותר – לאיש שהסתיר את המזון וללא ספק יודע היכן הוא נמצא, או לאדם שלא נכח בחדר בעת הסתרת המזון ולכן ודאי אינו יודע מהו הספל הנכון. השימפנזים הצליחו במשימה זו בקושי, אך במידה מספקת כדי שהחוקרים יסיקו ששימפנזים מסוגלים לייחס לזולתם ידיעה או אי-ידיעה. גם ניסוי זה עמד תחת ביקורת דקדקנית, והסתבר שאולי השימפנזים הגיבו לרמזים שניתנו להם שלא במתכוון – ולא דווקא הגיבו למה שידעו או לא ידעו האנשים שמולם.

פובינלי ועמיתיו המשיכו לבצע ניסויים בשימפנזים, ובאמצע שנות ה-90 הגיעו למסקנה שאין לחיות אלה יכולת להבחין בין מצב שבו האדם שמולם רואה לבין מצב שבו הוא אינו רואה (למשל: משום שהוא חובש כיסוי עיניים או דלי על ראשו) – עדות לכך שהשימפנזים לא יכולים לייחס לזולתם תפיסה וידיעה.

מה יודע המתחרה?

הביקורת שעוררו הניסויים של פובינלי ועמיתיו, חושפת את הקושי לבחון חיות בתנאים שמתאימים להן. בניסוי שבו חבשו אנשים דלי על ראשם, למשל, היו השימפנזים אמורים לקחת מזון דרך חור במחיצה שקופה – משימה בלתי טבעית בעליל, שכדי ללמוד לבצעה הם נזקקו ל-479 (!) ניסיונות בממוצע. כשהבנת הסביבה המלאכותית כה מסובכת, קל להיכשל גם במשימת הניסוי המרכזית.

בראיין הייר הצביע על כך שהניסוי מ-1990 וניסויים דומים לו, התבססו על אנשים שהצביעו לשימפנזים על מקומו של מזון. לנו זו נראית פעולת שיתוף אלמנטרית, אך לשימפנזים היא עשויה להיראות מוזרה, כי הם אינם נוטים לשתף אחרים במידע על מזון שמצאו – הם פשוט אוכלים אותו. בעקבות זאת, תכננו הייר ועמיתיו ניסויים שמבוססים על תחרות בין שימפנזים. בניסויים אלה, הקוף הנבחן העדיף לקחת מזון שמתחרה חזק ממנו לא ראה, ולא לקחת מזון שהמתחרה החזק ראה. תוצאות דומות התקבלו גם בניסויים שהתבססו על מה שהמתחרה החזק היה עלול לשמוע. אם כן, הפעם הפגינו השימפנזים הכרה בתפיסה ובידיעה של זולתם.

כשכלבה מתבוננת בנו ומיטיבה להגיב אלינו, האם הצלחתה נובעת מהבנת הכוונות שלנו, או שהיא רק יודעת לקשר בין פעולותינו והבעותינו לבין התנהגותנו הצפויה? התשובה הראשונה דורשת יכולת מורכבת יותר, וניסויים מראים יותר ויותר שזו קיימת בחיות ממינים שונים. (צילום: saperavi) 

ההסבר החסכוני

המאמץ הגובר ליצור תנאים סביבתיים נוחים יותר לשימפנזים ולהתאים את המשימות לתפיסת-עולמם, הניב הצלחות עקביות. ג'וזף קול, שסקר את מצב המחקר לשנת 2007 על תיאוריה של תודעה בקופים, מודה שאפשר להסביר כל מקרה הצלחה כזה בטענה שהשימפנזים לא "קראו מחשבות" אלא רק הגיבו על רמזים נסיבתיים, כגון ההתנהגות של זולתם. היכולת לקשר בין התנהגות לבין תוצאות היא לכאורה פשוטה יותר מהיכולת "לקרוא מחשבות" ולכן הספקנות המדעית נוטה להסברים מהסוג הראשון.

אולם קול טוען בתוקף, שבתנאים שנוצרו בניסויים העדכניים, היכולת להעריך מה יודע מישהו אחר היא שהפכה להסבר הפשוט ביותר. כדי להצליח במשימת הניסוי, השימפנזה הנבחן היה צריך להעריך באופן נקודתי בלבד מה יודע זולתו – או ללמוד לקשר בין פרטים רבים ולהגיב לרמזים רבים. כך הפכה "קריאת מחשבות" למשימה הקלה יותר. קול מוסיף שבתנאים טבעיים, שבהם הרמזים הנסיבתיים אינם חוזרים על עצמם כפי שקורה בניסויים מבוקרים, תיאוריה של תודעה צפויה להיות שימושית ו"חסכונית" עוד יותר, יחסית לפענוח רמזים נסיבתיים.

תיאוריה חלקית של תודעה

ב-1997 קבעו קול ומייקל טומסלו, על סמך הניסויים שהצטברו עד אז, ששימפנזים אינם מבינים את המצבים המנטליים של זולתם (כלומר, אין להם תיאוריה של תודעה בשום רמה). ב-2008, בעקבות הניסויים המשופרים, סיכמו קול וטומסלו את מצב המחקר בהצהרה דרמטית: "אנו מאמינים שיש רק מסקנה סבירה אחת שניתן להסיק מתוך עשרת המחקרים שסקרנו כאן: שימפנזים, כמו בני-אדם, מבינים את פעולותיהם של אחרים לא רק במונחים של התנהגות פני-השטח אלא גם במונחים של המטרות שמאחוריה, ואפשר שגם הכוונות המעורבות." קול וטומסלו סקרו עוד 16 מחקרים שהתמקדו בהיבטים נוספים של תיאוריה של תודעה, ושוב הסיקו בנחרצות ששימפנזים, כמו בני-אדם, מבינים שאחרים רואים, שומעים ויודעים דברים.

עם זאת, במשימה מסוג אחד לא הצליחו השימפנזים עד כה: הם לא הבינו מצבים שבהם יש לזולתם האמנה שגויה. למשל, כשהעמידו בפני שימפנזה אחד שימפנזה חזק יותר והניחו ביניהם פריט מזון שהוסתר והוזז ממקומו לעיני הפרט החלש בלבד, החלש הצליח להבחין בין מצבים שבהם הפרט הדומיננטי יודע היכן המזון לבין מקרים שאינו יודע; אך השימפנזה החלש לא הצליח להבחין בין מקרים שבהם הפרט הדומיננטי לא יודע היכן המזון למקרים שבהם נדמה לו שהוא יודע אך למעשה טועה. זוהי משימה שהצליחו בה ילדים בגיל מבוגר למדי, 6-5.

לא רק שימפנזים

אם נדמה כאילו לשימפנזים יש כישורים מיוחדים "לקרוא מחשבות" זוהי טעות, המשקפת את העובדה שרוב המחקר בתחום זה נעשה בשימפנזים – מן הסתם מתוך הנחה שיכולת כה "אנושית" תופיע קודם כל בבעל-החיים הקרוב ביותר לאדם. אמנם, כצפוי, נערכו מחקרים גם בכל קופי-אדם אחרים. קול וטומסלו עצמם, למשל, ערכו ניסוי באורנג-אוטנים, בשימפנזים ובילדים קטנים, בניסיון לזהות אם הם מסוגלים להבחין בין פעולה מכוונת שביצע מישהו לנגד עיניהם לבין פעולה מקרית שתוצאותיה דומות. בניסוי, הצליחו במידת-מה נציגי שלושת המינים להבחין בין הפעולה המכוונת לפעולה המקרית, עם יתרון לילדים בני 3 על פני ילדים בני שנתיים וקופים.

אחד מהאורנג-אוטנים בניסוי זה, צ'אנטק, הצליח במשימה הרבה יותר מכל שאר הקופים. המדובר באורנג-אוטן שטופל מינקות בידי בני-אדם, והחוקרים משערים שהחשיפה מגיל צעיר לטיפול בידי אדם משכללת את היכולות החברתיות והקוגניטיביות של הקופים (גם קופי-אדם אחרים שגודלו בידי אדם הצליחו בניסויים פסיכולוגיים יותר מפרטים שגודלו בידי אמם). קול וטומסלו אינם מתייחסים לאפשרות, שהחינוך האנושי מועיל לקופי-אדם בפתרון בעיות שתוכננו בידי פסיכולוגים, אך לאו דווקא ב"קריאת מחשבות" בנסיבות טבעיות יותר.

גם קופים מהמין מקוק רזוס הפגינו סימנים לתיאוריה של תודעה כשנתנו להם לבצע משימות תחרותיות. כשהציבו בפניהם אפשרות "לגנוב" מאדם ענבים, הם העדיפו לעשות זאת כשלא היה יכול לראות את הענבים, וכשאפשר היה לעשות זאת מבלי להקים רעש. זוהי עדות לכך שקופים אלה מבינים מה רואה ושומע זולתם ומה אינו רואה ושומע. ניסוי דומה נערך גם בכלבים, והם הצליחו בו באופן דומה לקופים.

ניסוי בקנה-מידה קטן נערך בשני פילים אסייתיים מבוגרים בגן חיות, במתכונת של ניסויי פובינלי בשימפנזים משנות ה-90. המשימה הייתה לזהות מתי אנשים יכולים לראות את הפיל ומתי אינם יכולם לראותו (למשל: כשדלי על ראש האדם, או כשגבו לפיל). הפילים הצליחו במשימות אלה – יותר מהשימפנזים של פובינלי.

עורבני מהמין האמריקני Aphelocoma californica עשוי לאסוף בוטנים רבים ולהחביאם. אם הוא רואה שעורבני אחר צפה בהטמנה, הוא יחכה שהמתחרה יסתלק ויעביר את הבוטן למקום אחר. פרשנות סבירה של התנהגות זו היא שעורבנים מבינים מה אחרים ראו ומה הם יודעים. (צילום: Photo © year Britta Heise) 

כמה ניסויים דומים נערכו גם בציפורים, ובמיוחד בעופות ממשפחת העורביים, שמצטיינים באינטליגנציה גבוהה וביחסים חברתיים מורכבים המתמשכים על-פני שנים רבות. אחת מהתכונות שהופכות עורבנים מאחד המינים האמריקניים למושא נוח למחקר בתחום זה היא נטייתם להטמין פריטי מזון במקומות לא צפויים כדי לשוב אליהם מאוחר יותר. עורבנים אלה מגיבים למצבים שבהם עורבני אחר רואה אותם מטמינים את המזון ועלול לגנוב אותו, ומפגינים בכך יכולת משוערת לדמות את נקודת-המבט של המתחרה. דאלי, אמרי וקלייטון, שמתמחים בנושא, מאמינים שהיכולות של העורביים בתחום התיאוריה של התודעה אינן נופלות מאלה של קופי-אדם.

השלכות מוסריות

מהן היכולות של חיות שונות להכיר בעולם הנפשי של זולתן – כוונות, ידע, רציות, רגשות וכדומה? עם שכלול הניסויים, השתנו התשובות על שאלה זו תוך שנים אחדות, ואין ספק שמחקר התנהגותי ונוירולוגי נוסף יניב עדכון משמעותי בתפיסה המקובלת כיום. המגמה בשלב הנוכחי היא הרחבה: היכולת של חיות להבין את נפש זולתן מתגלה כעמוקה יותר ממה שנדמה, וטווח המינים בעלי יכולת זו גדול יותר ממה שנדמה. עם התפתחות המחקר בחיות, בילדים קטנים ובילדים אוטיסטים, התפרק המושג "תיאוריה של תודעה" לאוסף של כישורים מובחנים, שחלקם ודאי לא מייחד בני-אדם וחלקם אולי כן. אם יש בתיאוריה של תודעה מידה כלשהי של "מותר האדם" – הרי שאפיון הייחוד האנושי מחייב ניסוח דקדקני יותר ויותר של תכונות מוגבלות יותר ויותר.

לפי תפיסות המוסר המקובלות ביותר, לתיאוריה של תודעה לא אמורה להיות חשיבות מוסרית מכרעת: אם יצור מסוגל להרגיש ולהיפגע, צריך להתחשב בו משום כך, בין אם הוא מבין את נפש זולתו ובין אם לאו. למרות זאת, תיאורטיקנים אחדים קפצו על הניסויים הנקודתיים והמלאכותיים-להפליא של פובינלי ועמיתיו בשנות ה-90, בתור עדות לכך שלחיות אין תודעה כלל – על כל ההשלכות המוסריות העגומות שנלוות לטענה זו. יש לציין, שמדובר בתגובה חריגה.

מכיוון אחר, עולה השאלה שמא לתיאוריה של תודעה יש משקל מוסרי בזכות עצם היכולת להכיר בנפשם של אחרים. רעיון זה עשוי לקסום לרבים: אם אתה יכול להכיר בכך שלזולתך יש נפש, אתה גם יכול להתחשב בנפשו או להתעלם ממנה, דהיינו – לנהוג כלפיו מתוך שיקול מוסרי. מי שמאמין שמוסר הוא סוג של "אמנה חברתית," ייאלץ לראות בחיות עם תיאוריה של תודעה סוג של "פרטנרים למשא-ומתן" מוסרי. מדובר ברעיון נפוץ למדי אף על-פי שהוא מפוקפק מבחינה מוסרית (אם מישהו עלול להיפגע אף על-פי שאינו יכול "לחתום" על "אמנה חברתית" – לא מגיע לו שיתחשבו בו?).

רעיון זה מקבל בשנים האחרונות דחיפה מכיוון אחר: מחקר על תיאוריה של תודעה ועל שיפוטים מוסריים בילדים קטנים ובאוטיסטים. ככל הנראה, היכולת לייחס לאחרים כוונות והאמנות, קשורה הדוקות ביכולת לשפוט שיפוטים מוסריים. לעת עתה, המחקר ההתנהגותי והנוירולוגי בנושא זה מכוון בעיקרו לבני-אדם. אולם, קל לראות כיצד הקישור בין תיאוריה של תודעה לבין היכולת לבצע שיפוטים מוסריים בחיות מסוימות, יעורר בקרב פסיכולוגים ופילוסופים עניין גם במעמד המוסרי שלהן.