"ותודה לנשיא שנתן לי עוד חצי שנה"

נשיאים מגניבים

בכל שנה, לקראת חג ההודיה, מקבלים שני תרנגולי הודו "חנינה" משחיטה ומשוחררים לחופשי בטקס רשמי בבית הלבן. את הטקס מנחה נשיא ארצות-הברית בכבודו ובעצמו, במסורת שמוסדה בשנת 1989. מסורת זו היא שעתן הגדולה של בדיחות הקרש התרנגוליות. הנשיא קלינטון ניסה להצחיק עם "אנו יכולים להיות אסירי תודה על כך שיהיה תרנגול הודו אחד פחות בוושינגטון," והנשיא ג'ורג' בוש הבן, בתורו עם "אני רואה תרנגול הודו עומד שם, הוא נראה קצת עצבני, לא? הוא בטח חושב שעומדים לעשות לו מסיבת עיתונאים!" הנשיא ברק אובמה הפגין את היחס הרציני ביותר כלפי המסורת כשהחליט לראשונה, לבקשת בנותיו, להימנע כליל מאכילת תרנגול הודו בארוחת החג המשפחתית המסורתית בבית הלבן – אף-על-פי שתרנגול כזה היה נשחט הרחק מן העין.

הנשיא ברק אובמה ובנותיו בטקס החנינה, 2012, בו החליט הנשיא, לבקשת בנותיו, להימנע מאכילת תרנגול הודו בארוחת החג המשפחתית המסורתית בבית הלבן. (צילום: צ'אק קנדי) 

התרנגולים הזוכים

בחג ההודיה אמורים האמריקנים להביט בתודה על השנה החולפת. באווירה זו נושא הנשיא נאום ומעניק חנינה לשני תרנגולים. בטקס ב-2002, למשל, אמר הנשיא בוש:

עיתונאים חדי-עין ואוזן הבחינו כי בוש התקשה לזהות אם לפניו תרנגול או תרנגולת, ודיווחו שהוא ניגש ללטף אותה (זו הייתה נקבה) ממרחק בטוח, לאחר שהתרנגול בשנה שעברה מיאן להכיר לו תודה ותקף אותו. אחרי הטקס מובלים התרנגול הרשמי וממלא מקום שמובא עמו בקביעות למשק המשמש כמקלט עבורם. ב-13 השנים האחרונות זוהי חווה המשחזרת את אורח-החיים הכפרי שלפני 1940, כחלק ממקום בשם "פארק מחבת הטיגון".

משמאל: תרנגול הודו כפושע שדינו מוות. תמונה מעובדת שפורסמה באתר strangecosmos.com.
מימין: התמונה המקורית מטקס החנינה של הנשיא בוש, 2002. (צילום: פול מורס)

תרנגול ההודו כסמל

החנינה הנשיאותית אמורה להיות מחווה סמלית של חמלה, לפני שניגשים לאכול תרנגולי הודו אחרים. הנשיא יכול לחוש סיפוק בזכות הזמן הנשיאותי היקר שהקדיש לנתיניו המכונפים, והעם האמריקני יכול להתגאות במסורת ליברלית מפוארת של דאגה כנה לתרנגול ההודו כאינדיבידואל. תחושת הגאווה ממריצה את מיצי העיכול, המפרקים שרידים של מיליוני תרנגולי הודו שלא היה להם מזל להכיר אישית את הנשיא. הרוח האמריקנית מתגלמת בתרנגולי ההודו: בהמוניהם הם קורבנות אנונימיים של גרגרנות, אבל מה זה כבר חשוב אם שניים מהם מקבלים מעמד של סלבריטיז ושמות כמו Liberty ו-Freedom. למשחקי הסמלים יש היסטוריה ארוכה. המדינאי בנג'מין פרנקלין, בן המאה השמונה-עשרה, חשב שתרנגול ההודו הוא סמל הולם לארצות-הברית. לדבריו, העיטם (bald eagle) המקובל כסמל הלאומי "אינו מתפרנס ביושר" כי הוא נוהג לארוב לדורסים אחרים ולשדוד מהם את הדג שצדו. פרנקלין כתב לבתו:

הנשיא ג'ון קנדי, ימים ספורים בטרם נרצח, מעניק חנינה לתרנגול הודו. השלט שתלתה מועצת מגדלי העופות על צווארו, “Good eatin’, Mr. President”, גרם לו דווקא לחוס על התרנגול. 

החנינה הראשונה

היה זה הנשיא אברהם לינקולן שהעניק חנינה ראשונה לתרנגול הודו, ב-1863. אולי היה זה בזכות תרנגול הודו אחר: תרנגול שהרג לינקולן בן השמונה במהלך ציד, מעשה שבעקבותיו החליט שלא לצוד עוד לעולם. בבגרותו שמר לינקולן על חיבה לחיות, ובנו, טאד, אהב "חיות מחמד" וטיפל בשתי עזים ערניות בבית הלבן. ההיכרות עם ג'ק, תרנגול הודו שהובא לבית הלבן במטרה להישחט לסעודת החג – במקרה זה דווקא לא חג ההודיה אלא חג המולד – עוררה את התנגדותו של הילד להרג. מקור מהתקופה מספר:

המנהג של חנינת תרנגולים אומץ על-ידי כמה נשיאים אחריו: כך, למשל, ב-1963 החליט ג'ון פ. קנדי לחוס על חייו של תרנגול הודו שנשלח אליו לחג ההודיה כמתנה על-ידי לובי מגדלי העופות, וכמותו נהג גם רונלד רייגן ב-1987. ב-1989 התמסד מנהג חנינת תרנגולי ההודו ונהפך למסורת קבועה של חג ההודיה בבית הלבן.

אברהם לינקולן, הנשיא הראשון שהעניק חנינה לתרנגול הודו, עם בנו הקטן, טאד, שהוא האחראי האמיתי ללידת מסורת החנינות. גם הנשיא לינקולן הפגין בילדותו חוש מוסרי מפותח כשהחליט להמנע מציד. 

מנקודת המבט של התרנגול

טקס החנינה, שבמהלכו שמים את תרנגול ההודו על שולחן בסביבה זרה ובין המוני אנשים, הוא חוויה מפחידה לעופות. ניסיונו של התרנגול להתגונן מפני ידו של בוש שנשלחה אליו הוא עדות אחת לכך. בימי קלינטון, תרנגול אחד נמלט "והיה צורך לרדוף אחריו כדי שיוכל לקבל את הפטור שלו מהוצאה להורג," כפי שדווח ברשת CNN. על כל פנים, נראה שמישוש מידי הנשיא הוא עסק טוב כדי להימנע ממשחטה, אלא שהבטחתו של בוש לתרנגולים, שזה "לא יהיה חג ההודיה האחרון" שלהם, כמעט שאינה מתממשת. רוב תרנגולי ההודו שהגיעו לחוות קידוול מתו לאחר כחצי שנה בלבד. רק תרנגול אחד שרד שלוש שנים. ובכן, מה קורה לתרנגולי ההודו?

עיוות תורשתי

התשובה טמונה בברירה המלאכותית: תעשייני העופות מרביעים זה עם זה רק עופות בעלי תכונות חריגות ביותר, במשך דורות, עד שבאים לעולם יצורים בעלי גוף מפלצתי. תרנגולי ההודו, כמו תרנגולי הבית, עברו בעשורים האחרונים ברירה אינטנסיבית ביותר לגדילה מהירה ולהגדלת חלקו היחסי של החזה מכלל הגוף. קצב גדילתם הוכפל ומשקלם הכללי הוכפל אף הוא. כיום, החנינה החשובה ביותר שהתרנגולים זקוקים לה איננה חנינה משחיטה אלא ממבנה הגוף המעוות שנכפה עליהם, ואפילו שילוחם לנופש מידי הנשיא לא יציל אותם מכלא גופם. לגדילה המופרזת יש מחיר קטסטרופלי: מערכת הלב-ריאה והשלד אינם מסוגלים לתמוך בגוף כה גדול, ולכן קיימת בעופות נטייה קשה למחלות לב, למחלות פרקים ולעיוותי רגליים. זמן קצר לאחר הקוציניו-מוציניו מידי הנשיא עתידים התרנגולים לסבול מכאבים ומקשיי הליכה. תופעה זו נובעת לא רק מגודל מופרז ומעצמות לא מפותחות אלא גם בגלל הגדלתו היחסית של משקל החזה – יותר מכפליים מגודלו במין הבר, ואיבר מנופח זה מושך את התרנגולים קדימה ולמטה. בלולים מתים תרנגולים רבים ממחלות לב וכן מרעב, כשאינם מצליחים להגיע למזון. שאר התרנגולים, שגדלים מהר לממדים מפלצתיים, מכסים על ההפסד הכלכלי שבריבוי מקרי המוות.

תמונות שצולמו בלול תרנגולי הודו אורגני בישראל, 2004. הרגליים מתקשות לשאת את משקלו של הגוף המעוות.

חיים קצרים

לתרנגולי ההודו שלא מתו מנכות או ממחלה צפויים 14 עד 18 שבועות של חיים בין אלפי או רבבות בני מינם, מבוססים בהפרשותיהם בצפיפות גדולה עד כדי כך שהם מתקשים לזוז. התסכול והצפיפות מעוררים תוקפנות הדדית, והלולנים מצאו לכך "פתרון": חיתוך קצה המקור וקצות האצבעות. בסוף חייהם יחטפו את התרנגולים מן הלול, יזרקו אותם לארגזים, יובילו אותם – לעתים קרובות בקור מקפיא או בחום לוהט – ויתלו אותם ברגליהם לפני השחיטה. ברגע זה, וללא התערבות הנשיא, צצה חנינה-לכאורה: בארצות-הברית נהוג להמם את התרנגולים בזרם חשמלי לפני חיתוך צווארם. האמריקנים יכולים ללעוס ברווחה את מי שהרגו באופן "הומאני". אולם משחטות רבות אינן מפעילות הימום וממילא ההימום נכשל לעתים קרובות. תרנגולים רבים מושלכים למים רותחים בעודם בהכרה. חוקי ההגנה על בעלי-חיים בארצות-הברית פוסחים במפורש על עופות; בישראל, חוק צער בעלי-חיים חל במפורש על עופות, אך אין לו כל ביטוי בשטח. אסונם של תרנגולי ההודו בישראל אינו שונה מאסון קרוביהם באמריקה.

הודיה לצמחונים

החנינה הנשיאותית ניתנת לשני התרנגולים ביום השיא של צריכת בשר אחיהם ואחיותיהם. מתוך קרוב ל-300 מיליון תרנגולי הודו שנטבחים בשנה בארצות-הברית, 45 מיליון נשחטים לכבוד סעודות חג ההודיה. מיליוני צמחונים מחפשים תחליפים למנה המסורתית, בניסיון תמוה לשמור על דמיון לטעם החיה המתה. לדברי החברה המצליחה ביותר בייצור טופורקי (הכלאה מילולית בין טופו ל-turkey): "כמוצר העשוי מתערובת טופו-חיטה מהפכנית, טופורקי נודע במרקם ובטעם דמוי-תרנגול-ההודו המדהים שלו." 

הארגון Farm Sanctuary, המנהל שני מקלטים ל"חיות משק", מנצל את חג ההודיה למבצע אימוץ תרנגולי הודו. 15 דולר נשלחים לארגון לתמיכה בתרנגול, והתורמים מקבלים תמונת צבע של התרנגול שלהם, תעודת אימוץ וביוגרפיה של התרנגול. לבעלי שטח מתאים מציע הארגון לאמץ זוג תרנגולי הודו או יותר (העופות זקוקים לחברת בני-מינם, ואין לאמצם בודדים): "תרנגולי הודו הם בני לוויה נהדרים והם יכולים להיות תוספת נפלאה למשפחתך." כך הופך חג ההודיה להזדמנות להרהר בצמחונות, בשעה שרוב אמריקה חוגגת את תודותיה בטבח עופות, כנהוג גם בחגים אחרים ובמקומות אחרים. מסכם זאת שלט החוצות של ארגון זכויות בעלי-החיים PETA, שנראים בו הנשיא ותרנגול הודו: אם הוא יכול לחנון אחד, אתה לא יכול?"

שלט חוצות של ארגון זכויות בעלי-החיים, Mercy for Animals, המעודד צמחונות תוך התייחסות למנהג חנינת תרנגולי ההודו. 

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 126, 28.11.2003.