מגע אנושי מיותר

בדרך למכון החליבה

הסבל המתלווה לחליבה לא מתחיל עם הצמדת מכשיר הוואקום לעטינים. עצם ההליכה למכון החליבה היא מעמסה כבדה על הפרות, הנתונות במצב קשה כתוצאה מהתנפחות העטינים, עד כדי כך שהן מתקשות אפילו ללכת. מצב זה, האופייני לתעשיית החלב, בולט בקיצוניותו על רקע העובדה שפרות בנויות, מטבען, להליכה ממושכת. כתב-עת לרפתנים ממליץ לשכן את הפרות קרוב ככל האפשר לפתח מכון החליבה, "כי ממילא הן נמצאות תחת עקה (stress) רצינית למדי". כתב-העת ממליץ שלא להצעיד פרות הנחלבות פעמיים ביממה למרחק העולה על 330 מ', ואלה הנחלבות שלוש פעמים מומלץ שלא להצעיד יותר מ-210 מ'. פרות הנחלבות ארבע פעמים מומלץ שלא להצעיד יותר מ-150 מ'!

חולבים עד הסוף

במאמציהם הבלתי נלאים להגביר את תנובת החלב של הפרות, הרפתנים מנסים להעלות את מספר החליבות ביממה. בישראל מקובלות כיום שלוש חליבות ביממה, אך המחקר הכלכלי-חקלאי בוחן אפשרויות של חליבה תכופה יותר - עד שש פעמים ביממה. מנקודת מבטן של הפרות, יש להתפתחויות אלה משמעות אחת: מנות נוספות של סבל, מחלות עטינים וכאבים.

הפרה רוצה להיחלב?

אחת הטענות המוכרות של רפתנים המנסים לשכנע כי אין כל רע בתעשיית החלב היא שהפרות עצמן רוצות להיחלב – ולראיה – הן מצטופפות ביוזמתן בפתח מכון החליבה. רוב הפרות אכן נדחקות כדי להיחלב ראשונות, אולם לא מתוך חיבה יתרה לחליבה, אלא משום שהן סובלות כאבים בעטיניהן ה"מתפוצצים" מרוב חלב - עומס הגדול פי ארבעה עד שמונה מהמקובל בזנים קדומים יותר של פרות, וללא עגל יונק שיקל מן העומס.

הטיפול בפרות "סרבניות"

לעיתים מפעילים הרפתנים כוח כדי לדרבן פרות לנוע ולהצטופף בחצר הצרה, בכניסה למכון החליבה. פעמים רבות מתבצע זירוז הפרות באמצעות מכות, חבטות במקל או בצינור, או בעזרת שוקר חשמלי. לרוב מלווה המגע האלים בצעקות, המוסיפות לבהלתן של הפרות. צוות החקירות של אנונימוס תיעד מקרים רבים כאלה, וביניהם מקרה מזעזע של פרה צעירה שהובלה אל החליבה הראשונה בבוקר שלאחר הלילה בו המליטה את בנה הראשון (שנלקח ממנה מיד). הפרה המבוהלת, עצבנית ומסרבת לשתף פעולה ולהתקדם, ניסתה להתחמק ולהסתובב לאחור, ושני עובדי רפת חזקים מכים אותה ומחשמלים אותה שוב ושוב בפניה ובעיניה. לבסוף היא החליקה ונפלה נפילה קשה על הבטון המזוהם. לאחר מאבק ממושך הצליחו עובדי הרפת להכניע את הפרה המותשת והחבולה, וחיברו אותה אל מכונת החליבה.

ה"ייבוש"

את כמויות החלב הגדולות ביותר חולבים מהפרה בחודש השלישי שלאחר ההמלטה, אז הפרה מוציאה יותר אנרגיה משהיא מסוגלת לקלוט. הואיל ויכולתה לייצר עולה על יכולתה לעכל את מזונה – היא נחלשת ומצבה הגופני מתדרדר. אז מעברים אותה שוב, וחודשיים לפני ההמלטה מפסיקים הרפתנים את החליבה כדי לעצור את ייצור החלב – "לייבש אותה", בלשונם. עד למחזור החליבה הבא.

רובוט חליבה

את המגע בין בני-אדם לפרות מחליפים בהדרגה רובוטים. בתחילת שנות ה-90 החלו להיבנות רפתות רובוטיות, ומאז הן מתפתחות ומתפשטות בקצב גובר. ברפתות אלו נהוג סימון אלקטרוני של כל פרה, ומחשב מכוון ומודד את מרבית פעולותיה: האכילה, החליבה, הטיפול במחלותיה, הפנייתה אל המבנים השונים וכו'. הפרה ניגשת בעצמה אל רובוט החליבה, המרכיב על עטיניה את אשכולי החליבה ומעניק לה כתמריץ "ממתק". כאלפיים רפתות מסוג זה כבר הוקמו בארצות-הברית, בקנדה ובמערב אירופה (נכון לשנת 2002). כ-60% מהרפתות שהוקמו בשנים האחרונות בהולנד היו רפתות רובוטיות – כ-500 במספר. גם בישראל פועלות מעט רפתות רובוטיות, רובן בשלבי ניסוי.

יתרון הרובוט על האדם

הרפת הרובוטית מסלקת מקרבת הפרה רפתנים, שהם ברובם עובדים זמניים, קצרי-רוח, המטפלים בעדר ענק של פרות שהם אינם מכירים. מחקר רווחה הולנדי, שהשווה את מידת ה"עקה" שבה מצויה הפרה בחליבה מכנית רגילה (עם התערבות בני-אדם) לעומת חליבה רובוטית, מצא יתרון בולט לחליבה הרובוטית. אך אין במחקר זה כדי לעודד באמת את מי שמניעת סבל מבעלי-חיים חשובה לו. אין המחקר מצביע אלא על הכיוון הכללי שבו יש להמשיך ולצעוד: הפרדת דרכיהם של האדם והפרה, גם זו שבתיווך מכונות.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 33, 15.2.2002.