קריסת אברים והרס עצמות
העיוות הגנטי של תרנגולות בתעשיית הביצים
הטלה בטבע
תרנגולות ממיני בר הקרובים לתרנגולת הבית מטילים כ-12 ביצים בקן. עם ההטלה מתחילה התרנגולת לדגור, ולאחר מכן היא עסוקה בגידול האפרוחים - משימה הנמשכת כל עונת הקינון. במקרים נדירים עשויים מיני בר להקים שתי משפחות בעונה, אך גם אז אין התרנגולות מטילות מחוץ לעונת הקינון. אם נעלמות ביצים מן הקן, מטילות התרנגולות ביצים נוספות. זהו הבסיס לניצול תרנגולות להטלת ביצים בידי האדם, אך כשמדובר במינים שלא עוותו מבחינה גנטית, כמות הביצים מוגבלת.
הגברת ה"תפוקה"
כבר לפני מאה שנה ויותר הייתה הפרדה ברורה, שמקורה בברירה מלאכותית, בין זני תרנגולות שנוצלו ל"ייצור" ביצים, לבין זני תרנגולות שנועדו להיאכל על-ידי בני-אדם. התרנגולות ה"מטילות" היו קטנות יותר, ערניות ותוקפניות יותר, מטילות ביצים רבות יותר ונוטות פחות לדגור עליהן (כלומר, הן איבדו חלק מההתנהגות האימהית הטבעית). לקראת אמצע המאה ה-20 חלה האצה גדולה ב"טיפוח הגנטי" של זן ה"מטילות" - הקצנת כל תכונותיהן המיוחדות. אם בתחילת התקופה הפיקו הלולנים כ-120 ביצים בשנה מתרנגולת, הרי שכיום עולה המספר הממוצע על 300. אך תעשייני הביצים לא הסתפקו בכך: הם ביצעו ברירה מלאכותית ל"ייצור" ביצים גדולות יותר ויותר, ולהגעתן של התרנגולות לבגרות מינית מוקדם ככל האפשר: החקלאים מבקשים לחסוך לעצמם את הזמן ואת הכסף הכרוכים במשך ההתבגרות הטבעי, שבמהלכו אין התרנגולות מטילות ביצים.
תוצאות ה"ייצור" המוגבר: קריסת אברי ההטלה
התרנגולות ה"מושבחות" אינן דומות לתרנגולות שחיו אפילו בזיכרונם של קרובי משפחה שגדלו בכפר. השילוב של נטייה להטלה מוגברת עם גזל יומיומי של הביצים, גורם ל"צינור ההטלה", שהוא החלק בגוף שדרכו עוברת הביצה, להתבלות, להתרפות ולהישמט מחוץ לגוף, כשהוא מגורה וכואב. כך מתוארת תופעה זו בביטאון ארגון מגדלי העופות בישראל:
פרידלנדר, מיכאל, יצחק מלכא ואבי רוזנשטראוך. "השפעת המאזן המינרלי וההורמונלי על צניחת צינור ההטלה במטילות", משק העופות, נובמבר-דצמבר 1998, עמ' 29-31.
הרס העצמות
ההטלה המוגברת מכלה את עתודות הסידן המצויות בגוף התרנגולות: הכל מגויס לייצור הביצים, שקליפתן עשויה בעיקר מסידן. הסידן מגיע לרחם דרך הדם מכל מקור אפשרי בגוף, ובאין מקור אחר - מתחילות העצמות לאבד את הסידן המצוי בהן. כך הופך ייצור הביצים המוגבר להרס פעיל של העצמות, עד כי 70% מכלל ה"מטילות" סובלות בסוף חייהן (הקצרים מאוד) מאוסטאופורוזיס ("בריחת סידן") חמור. המדובר במחלה קשה יותר ממחלת האוסטאופורוזיס המוכרת בבני-אדם, הן בגלל הדלדול הקיצוני בעתודות הסידן, והן משום שהעצמות נחלשות גם כתוצאה מהיעדר תזוזה בתנאי הכליאה הקשים. העצמות הופכות שבירות ביותר. חלק מן התרנגולות מאבדות את היכולת לזוז אפילו בטווח התנועה הזעיר שמוקצב להן בתוך הכלוב. לאלה שאינן יכולות להידחק אל מתקני המים והמזון, צפוי מוות בצמא או ברעב. בבדיקות שערכו פעילי אנונימוס בלולי-הטלה ברחבי הארץ נתגלו תרנגולות רבות אשר אינן יכולות לזוז. מדווח חגי:
סרטון על תעשיית הביצים
.jpg)
