ייצוא מנגנוני עינויים

עיור ותיעוש

צריכת מוצרים מן החי מתפשטת בעולם, ועופות נמצאים בדרך-כלל בראש רשימת הקורבנות. העלייה בהכנסה קשורה באופן הדוק לדרישה הגוברת לבשר, ובמדינות רבות, כגון סין, אינדונזיה, קוריאה ופקיסטן, הדגש הוא על בשר עופות. לא כל הבשר בשווקים הענקיים החדשים מגיע ממשקים תעשייתיים. עובדה זו נכונה בעיקר במדינות מתפתחות: באפריקה, רק כ-30% מבשר העופות מקורו במשקים תעשייתיים. בכל האזורים המתפתחים מתרכז תהליך התיעוש סביב הערים שיש בהן שוק גדול לבשר. אין אפשרות לספק לערים את הדרישה ללא חקלאות אינטנסיבית, כי בשטח הצפוף שסביב העיר החיות אינן יכולות ללקט לעצמן מזון. כך מביא העיור לכליאת העופות, לציפוף שלהם ולתיעוש כל שלבי חייהם.

דבר האו"ם

בארגון החקלאות והמזון של האו"ם נשמעים קולות ברורים מאוד נגד עידוד הקמתם של לולים תעשייתיים באזורים עניים. אולם ארגון החקלאות והמזון וארגונים הומניטריים שונים מעודדים במרץ החדרת בעלי-חיים רבים יותר למשקים משפחתיים, כאמצעי להכנסה נוספת, ובניסיון מוצהר להעלות את צריכת המוצרים מן החי. לעתים הממשלות הן שמעודדות הקמת משקים תעשייתיים, ולעתים אלה הם יזמים פרטיים. לצד כל אלה ניצבות החברות המסחריות במדינות המתועשות, חברות המעוניינות בשווקים שבמדינות המתפתחות. למרות אזהרותיהם של מומחים, המשקים התעשייתיים גדלים הרבה יותר מהר ממשקים משפחתיים קטנים. בדרום אסיה ובמזרחה ובאוקיאניה, למשל, קצב גדילת המשקים התעשייתיים גדול פי שלושה מזה של משקים מסורתיים.

מייבוא לתיעוש עצמאי

במדינות המתועשות עוברים הלולים תיעוש באופן הדרגתי, תוך מחקר ופיתוח מקומיים ובסיוע מסוים של חברות מארצות-הברית, שם מתקיים התיעוש המקיף ביותר. מדינות ברמת תיעוש נמוכה, לעומת זאת, קונות מערכת מוכנה שנוחתת בשלמותה במדינה זרה: ציוד, מבנה ארגוני, יועצים והחיות עצמן. באירן, למשל, שם פועלת תעשיית העופות הגדולה במזרח התיכון, החל התיעוש בתחילת שנות החמישים, עם ייבוא מדגרות בשלמותן. הממשלה האירנית ביקשה להשתחרר מהתלות במדינות זרות, כשהתלות ההדוקה ביותר היא בייבוא שוטף של אפרוחים מזנים רווחיים. אפרוחים אלה מובלים במטוסים. ב-1964 ייבאו האירנים אפרוחים ללהקות רבייה, ב-1974 הם ייבאו אפרוחים ללהקות ההורים של להקות הרבייה, וב-1993, לאחר מאמץ רב, הם סיימו לברור זן משלהם, של תרנגולים המיועדים לניצול בתעשיית הבשר. תופעה דומה התרחשה למעשה גם בישראל, אך קליטתה של הטכנולוגיה האמריקאית הייתה מהירה מאוד, ובעקבותיה נוצרו מערכות תעשייתיות עצמאיות. העידוד הממשלתי של התיעוש, כמו באירן ובישראל, הוא תופעה נפוצה בעולם, אולם במדינות רבות, בעיקר מאז סוף שנות השמונים, נערך התיעוש יותר ויותר דרך פרויקטים פרטיים, הכוללים יוזמה של חברות מסחריות זרות להיכנס למדינה המתפתחת ולהקים שם סניפים.

סחר חופשי

הסכמי סחר חופשי הם גורם מכריע בהתפשטות המשקים התעשייתיים בשנים האחרונות. לא זו בלבד שמדינות מתועשות יכולות לייצא ציוד ומתקנים, אלא הן יכולות גם להקים סניפים משלהן ומשקים תעשייתיים בסגנון ארץ האם, כדי להסתער ביתר קלות על שווקים חדשים. למשל, החברה האמריקנית הגדולה ל"טיפוח" עופות, Arbor Acres, שהחלה לפעול בתאילנד ב-1970, הקימה שם בסוף שנות התשעים את המדגרה הגדולה ביותר בדרום-מזרח אסיה ל"דור הסבים" של תרנגולים בתעשיית הבשר. המפעל האמריקני ניצל את מעמדה המבוסס של תאילנד בתחום; תאילנד החלה לייצא ליפן כבר ב-1973. כיום יש בתאילנד טכנולוגיה גבוהה לניצול עופות, ובדצמבר 2002 נפתח בה מפעל ענק לשחיטת עופות ולעיבוד גופותיהם עבור ייצוא לאסיה ולאירופה, על-ידי חברת ענק מקומית בשיתוף עם התאגיד היפני, מיצובישי. בדומה לכך, בסוף שנות התשעים הקימה במלזיה חברת Grimaud Freres הצרפתית את משק הרבייה הגדול ביותר באסיה לברווזים. הציוד, השיטה, הייעוץ והאפרוחים – הכל מגיע מצרפת, בהבטחה של המשך התלות בחברת האם הצרפתית. הצרפתים עשו במלזיה את מה שלא יכלו לעשות מתוך צרפת: הם החלו לשווק לסינים, חובבי בשר הברווזים, ובמקביל לכך החלו לשווק למדינות אחרות בדרום מזרח אסיה, שיש להן הסכם סחר חופשי עם מלזיה. תנאי המסחר מאפשרים אפוא הפעלת לחץ להגברת הצריכה.

עופות מוזרים

אחד המאפיינים הראשונים של תיעוש הלולים הוא ייבוא נלהב של זנים "מושבחים" מחברות ה"טיפוח" הגדולות בעולם, בתקווה שהעופות שנקנו יהיו רווחיים יותר. אולם העופות שתכונותיהם עוותו בידי חברות ה"טיפוח" סובלים באקלים החם ורגישים ביותר למחלות בהשוואה לזנים המקומיים. כדי להחזיק אותם בריאים, יש צורך במנגנון שליטה משוכלל (סטריליות מלאה, חיסונים החל מן השלב שבו העוברים עדיין בתוך הביצים, אקלים מבוקר בלולים ועוד); מנגנון כזה אינו קיים במדינה ששולחים את העופות אליה, והלולנים אינם מצליחים לפעול בהתאם להנחיות המשווקים מחו"ל. העופות חולים ומתים בהמוניהם, והם מביאים להתפשטות מחלות חדשות בקרב העופות המקומיים. נוסף על כך, במדינות רבות מנסים להכליא את הזנים המקומיים, שנבררו באופן טבעי במשך דורות רבים להתאמה לסביבתם, עם הזנים שנבררו באופן מלאכותי עבור סביבה מלאכותית. התוצאה היא שצאצאי העופות המקומיים מפתחים רגישות למחלות רבות, התרנגולות הופכות לאמהות גרועות, והזנים המקומיים החזקים הולכים ונכחדים. מבין כ-4,500 זנים של "חיות משק" הקיימים בעולם, כשליש נמצאים בסכנת הכחדה.

כישלונות בתיעוש

במדינות שאינן עניות ביותר נחרץ גורלם של מיליארדי עופות לחיים קצרים בצפיפות וחולי: תיעוש משק העופות הוא הצלחה כלכלית ללא עוררין. אך במדינות הפחות מתועשות מכולן, תיעוש של לולים (וכן של דירי חזירים ורפתות) נכשל לעתים קרובות. הקמת משק תעשייתי דורשת השקעה כספית גבוהה, תלות בציוד מיובא במקום שימוש בחומרים מהסביבה ותלות במזון קנוי, במקום לתת לעופות לשוטט ולמצוא לעצמם את מזונם, כמקובל במשק המסורתי. ה"מוצרים" שמופקים בשיטות אלה גם יקרים מדי. כך, סביב ערים רבות, בעיקר באפריקה, קיימים כיום משקים תעשייתיים נטושים. אולם גם במקומות של הצלחה כלכלית, המחיר לטווח ארוך עשוי להיות גדול מדי גם לבני-האדם. החזקת עופות (ובעלי-חיים אחרים) במשק תעשייתי דורשת יותר מזון צמחי עבורם ממה שמסוגלת הקרקע המקומית לספק, וכמובן הרבה יותר מזון מהכמות שזקוקים לה בני-אדם לו היו ממשיכים להתקיים בעיקר על מזון צמחי. מדינות זעירות עם תעשיית עופות ענקית, כגון ישראל, תלויות בהכרח במזון מיובא; אך גם מדינות ענקיות, כגון סין, שהיו בעבר עצמאיות מבחינת אספקת המזון שלהן, משתעבדות לייבוא דגנים וסויה להאבסת החיות.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 91, 28.3.2003.