מסחר בבשר בקר: אלימות עולמית

השמדה: מחיות בר לחיות מבויתות

מסחר בינלאומי עצום בבשר בקר החל במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. האירופים העדיפו לאכול בשר בקר רב עוד קודם לכן, אך מכיוון שגידול הבקר דורש משאבים עצומים של קרקע, מים ואנרגיה (עשרות מונים יותר מגידול צמחי מאכל), אי-אפשר היה להחזיק חיות רבות בשטחים ההומים מאדם באירופה. ההעדפות הבשריות לא יכלו להתגשם ללא אמצעי הובלה כגון ספינות קיטור ורכבות, אמצעי קירור וכיבושים. הקולוניאליזם הוא שסיפק לצרכני הבשר של אירופה, ובמהרה גם להמוני המתיישבים האירופיים באמריקה, שטחים פוריים נרחבים. המתיישבים באמריקה (ובמידה רבה גם באוסטרליה) סילקו בכוח או הרגו את בני-האדם המקומיים והשמידו את אוכלוסיות בעלי-החיים שהתחרו בבקר ובצאן. בין 1866 ל-1883 בקירוב הוכחדה אוכלוסייה של עשרות מיליוני ביזונים (בופאלו) – מין הבקר המקומי והלא מבוית. המישורים הגדולים של ארצות-הברית הפכו למטווח ענק של חובבי ירי ויצרני עור. המוני גופות נותרו להרקיב בשמש, עד שלא נותר עוד במי לירות. את מקום הביזונים תפסו חוות לבקר מבוית.

מעבר לארצות-הברית

המישורים הגדולים אפשרו למפעלי הבשר באמריקה לגדול במהירות. הבקר הובל בהליכה וברכבות לריכוזי משחטות שהוקמו במערב התיכון של ארצות-הברית, בסמוך לאזורי המרעה. ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה הגיע היקף הייצוא לממדים חסרי-תקדים בהיסטוריה, צריכת הבשר במעמד הבינוני במדינות המערב גדלה בהתמדה, ומספר הפרות שהורבעו כדי להישחט בגיל צעיר גדל בהתאם לכך. אולם בתחילת המאה העשרים החלו שטחי ארצות-הברית להגיע לידי מיצוי. הארץ כולה גויסה לתעשיית הבקר העולמית, וכעת החלו יזמים במדינות אחרות, בעיקר בדרום אמריקה, לפנות שטחים טבעיים וחקלאיים עבור מרעה, להקים משחטות ולהתחרות בהצלחה בארצות-הברית בשוק העולמי, כולל ייצוא לארצות-הברית עצמה. הסכמי סחר בינלאומיים עודדו את המסחר, ובשנות השישים והשבעים הוצפה ארצות-הברית בבשר בקר זול מארגנטינה, מאוסטרליה, מברזיל, מקנדה וממקסיקו.

העולם כמפעל בשר

צמצום היקף תעשיות הבקר והצאן בארצות-הברית לא הקטין שם את השפעת תעשיות-החי; אדרבה, במקביל לעלייה עצומה בהיקף תעשיית העופות השתלטו תעשיות-החי גם על הגידולים הצמחיים: רוב ייצור הסויה, החיטה והתירס (כ-80%) נועד בהדרגה לפיטום חיות. במקביל לכך המשיכה ארצות-הברית לחפש טריטוריות חדשות לגדל בהן בקר על מרעה זול, וגם לשווק למדינות אלה זרעים לפיטום הבקר שבשרו יימכר לאחר מכן לארצות-הברית. ארצות-הברית לבדה מייצאת ומייבאת מוצרי בקר ליותר מארבעים מדינות, בערך כולל של כחמישה מיליארד דולר בשנה. בשנים האחרונות מתאמצים היזמים להציף את אסיה בבשר בקר, תוך שינוי הרגלי הצריכה המקומיים לעבר תזונה בשרית יותר. נקודות של מסחר בינלאומי ער, כגון הונג קונג וטייוואן, נחשבות כשער עבור פנים אסיה ה"סרבנית". הבנק העולמי משתתף במגמה זו, ובסוף 1999 אישר הלוואה על סך 93.5 מיליון דולר לסין להקמת משקים לפיטום בקר, במדינה שעד כה נהגו להחזיק בה בקר מועט, ולשחוט את החיות כשהזדקנו.

גורל הבקר

ההשפעה הראשונה של המסחר הבינלאומי בבקר על החיות היא עצם הגדלת מספרן של החיות – חיות שנבררו להגדלת משקלן על חשבון בריאותן, ושעוברות הובלה טראומטית ונשחטות בגיל צעיר. באופן כללי, טריטוריות מרעה חדשות מאמצות את השיטות המערביות הכוללות סירוס, סימון באמצעות כוויות והרג המוני בשיטת הסרט הנע, אולם קשה להשיג מידע על השיטות המקומיות במדינות שונות. בארצות-הברית, על-כל פנים, כבר בשנות השישים הפך המרעה החופשי לשיטה משנית: הפרים והפרות הועברו למכלאות צפופות וחשופות מצמחייה, בנות רבבות פרטים, לפיטום בתערובות עתירות אנרגיה. חיי הבקר עברו תיעוש.

קולוניאליזם במאה העשרים

כמו במאה התשע-עשרה כך גם במהלך המאה העשרים ועד היום באזורים הטרופיים, תעשיית הבקר מתחילה לא בהרבעה, בפיטום ובשחיטה של הבקר אלא בהשתלטות אלימה על אוכלוסיית בני-האדם המקומית, בחיסול טוטאלי של אוכלוסיית החי ובהשמדת הצומח הטבעי. הסוציולוג דייויד ניברט, בספרו זכויות בעלי-חיים, זכויות אדם, מתאר את קולוניאליזם הבקר האלים של ארצות-הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. התפשטות רשתות המזון המהיר העלתה את הביקוש לבשרם הטחון של פרים ופרות שחיו במרעה ולא פוטמו בדגנים (בשר הנחשב כבעל איכות ירודה). משמעות הדבר: התפשטות התעשייה למדינות עניות. בשנות השישים השקיעו הבנק העולמי ובנק הפיתוח הבין-אמריקני סכומי כסף גדולים להמרת שטחי יערות גשם במרכז ובדרום אמריקה לשטחי מרעה, עבור צפון אמריקה ואירופה. מדינות כמו ברזיל זרעו יותר ויותר סויה להזנה אינטנסיבית של הבקר, תוך צמצום ייצור התירס עבור האוכלוסייה האנושית. מיליוני איכרים נדחקו מאדמותיהם בלחץ יזמי הבקר, בתמיכה ממשלתית ובגיבוי אמריקני ואירופי. במדינות אלה רעבים מיליוני בני-אדם, ובכל זאת הן מייצאות את רוב תפוקת המזון שלהן.

יורים לפני ששוחטים

האיכרים המנושלים נודדים העירה, גוועים ברעב או מתקוממים ונטבחים. כבר בשנות החמישים תמכו הצבא האמריקאי וה-CIA בדיקטטורים במרכז אמריקה, אשר קידמו אינטרסים של תאגידים (בשליטה אמריקנית) מול מחאתם של רבבות איכרים. בגוואטמלה, למשל, החלה השמדת יערות מאסיבית עבור יצירת שטחי מרעה בשנת 1950. מול ההתקוממות העממית הפעיל הצבא את מיטב הנשק האמריקני. מספר ההרוגים הגיע לרבבות בשנות השישים והשבעים. עם שבירת ההתנגדות החלו בשנות השבעים יזמים חקלאיים להקים משקי בקר ענקיים. קארלוס ארנה, שאומן על-ידי האמריקאים והפך לנשיא הממשל הצבאי, היה גם בעל אחת מחוות הבקר הגדולות בצפון מערב המדינה. המשקים המשיכו לגדול, ואיכרים מקומיים המשיכו להתקומם ולמות בהמוניהם מירי הצבא. ניברט מציין שמקרה גוואטמלה דומה למקרים אחרים במרכז אמריקה.

הרס יער = הרג חיות

פינוי שטחים לרעיית בקר עבור ייצוא בשר הוא הגורם המשמעותי ביותר בחיסול יערות הגשם בדרום אמריקה. כשמדברים על חיסול של עוד פיסת יער גשם טרופית, יש להבין שלא מדובר בהרס הדומה לזה המוכר לנו בסביבתנו, חמור ככל שיהיה. עושר בעלי-החיים והצמחים ביערות הגשם אינו דומה כלל למצב באזורים המוכרים לנו. במייל רבוע אחד של יער הגשם באמזונס, למשל, יש יותר מיני ציפורים מאשר בכל צפון אמריקה. ביולוגים חישבו ומצאו שעבור הכנת המבורגר אחד מגופו של פר שגדל בשטח של יער גשם הושמדו עשרות ציפורים, יונקים וזוחלים. החיות מוצאות את מותן כשביתן נכרת או נשרף. עם המאמץ שמקדישים תאגידים מערביים להחדיר הרגלי תזונה מערביים למדינות טרופיות עלולות כל החיות שביערות להיכחד במהירות. אילו היו אנשים החיים במדינות טרופיות צורכים בשר בקר כמקובל בארצות-הברית, היו היערות נעלמים לחלוטין תוך שנים אחדות.