ממניעת התאכזרות למאבק צרכני
על התפתחות התנועה לשחרור בעלי-חיים
שורשים היסטוריים
להגנה על בעלי-חיים מפני התאכזרות יש ככל הנראה שורשים קדומים. הכרה אינטואיטיבית שראוי להימנע מהפגיעה בחיות, התגלגלה מתוך שורשיה הפרה-היסטוריים באיסורים דתיים שנועדו למנוע פגיעה כזו, או לפחות להקל מתחושת האשמה שעלתה בעקבות מעשי אלימות נגדן. מגמה זו עמדה מול לגיטימציה גוברת לשליטה בחיות ולניצולן, שהתעוררה עם ביות חיות למטרות מאכל ועבודה. בעת החדשה המוקדמת באירופה, הגיעה האידיאולוגיה הכוחנית נגד חיות לשיאה. בכל המעמדות הייתה נהוגה התעללות פומבית בחיות למטרות שעשוע – על-ידי שיסוי חיות זו בזו עד מוות או הרג אטי בידי אדם. האלימות, או לפחות האדישות המוסרית, אף גובתה ברעיונות דתיים ופילוסופיים.
האלימות הולידה בהדרגה גם קולות אחרים. בחיים העירוניים באירופה התפתחה תחושת אי-נוחות כוללת ביחס לגילויי אלימות יומיומיים, ובכלל זה "רגישות חדשה" לסבלן של חיות. בבריטניה, אשר היוותה בעת החדשה המוקדמת מוקד עולמי של התעללות פומבית בחיות, הפכה "הרגישות החדשה" לתופעה חברתית ראויה לציון במחצית השנייה של המאה ה-18. רעיונות שהביעו משוררים ואנשי דת חלחלו עד לפרלמנט, וב-1822 נחקק חוק תקדימי להגנה על בעלי-חיים. בעקבות החוק, הוקם ארגון ראשון עם סמכויות אכיפה: "האגודה למניעת התאכזרות כלפי בעלי-חיים" (SPCA, שהפך במהרה ל-RSPCA, בחסות המלכה). החוק הראשון התמקד בהגנה על יונקים גדולים, המנוצלים לעבודה ולמזון, מפני גילויי אכזריות בוטים; כלבים וחתולים זכו להגנת החוק רק באמצע המאה ה-19. בעקבות התקדים הבריטי, נחקקו חוקי הגנה על חיות ברבות ממדינות המערב, והוקמו ארגונים ברוח RSPCA.
מניעת התאכזרות
עניינם של חלוצי ההגנה על בעלי-חיים התעורר בעקבות המפגש היומיומי עם סוסים וחמורים מוכים ומנוצלים עד אפיסת כוחות, ובתגובה למראה הבקר והצאן המובלים לשחיטה בתוך העיר, פצועים ותשושים בעקבות מסעות ממושכים ומוכים מידי המובילים. זוועות אלה, בנוסף להתקהלויות סביב זירות של שיסוי חיות זו בזו, היו מחזה יומיומי בערים.
חוקי ההגנה על בעלי-החיים ביקשו להיאבק בגילויי האכזריות לא פחות משנועדו להגן על הקורבנות. עובדה זו ניכרת באופן מיוחד בגרמניה, שם נחקקו בערים הגדולות חוקים חלוציים להגנה על בעלי-חיים. בכמה מהערים נאסרה עצם ההתעללות, כמו בבריטניה; אולם בכמה מהן חל איסור רק על התעללות בפומבי. חוקים אלה נועדו אפוא להגן על הציבור מפני מראות האכזריות, בעוד שמעשי אכזריות שנערכו בחשאי – נותרו חוקיים.
התאכזרות וייחוס
העניין בהתאכזרות לחיות מתמקד למעשה בבני-אדם יותר משהוא מתייחס לחיות הנפגעות: שילוב של התחשבות באנשים הרגישים שנחרדים ממראה הזוועה, עם חרדה מפני אנשים שנתפסים כמסוכנים לאנשים אחרים. במאה ה-19, מילא חששם של הבורגנים מפני העניים תפקיד חשוב בקידום החקיקה ומאמצי האכיפה להגנה על חיות. פגיעה בחיות בידי "אזרחים מהוגנים" לא עוררה התנגדות אפקטיבית. החוקים והאגודות למניעת התאכזרות מיעטו לטפל בפגיעות שנבעו ממניעים כלכליים לחלוטין (כלומר – רוב הפגיעות שבתעשיות המזון) וכן בפגיעות שבוצעו על-ידי אנשים ממעמד גבוה, כגון ציד על-ידי האצולה.
שינוי היסטורי
המאבק בהתאכזרות לחיות הניב תוצאות דרמטיות. תוך כמאה שנה, נעלמו מהאזורים העירוניים התעללויות פומביות מסורתיות ונפוצות ביותר. שיסוי חיות זו בזו אמנם לא נכחד, אך הוא הפך למנהג בלתי חוקי של "קבוצות שוליים" בלבד. עם זאת, המאבק שנפתח במאה ה-19 נגד מנהגים מושרשים של התאכזרות למטרות בידור, עדיין לא הושלם. הרשויות בעולם (ובכלל זה ישראל) ממעטות להשקיע באכיפת החוקים נגד התאכזרות, ומאפשרות בכך למנהגים האכזריים להמשיך להתקיים. אפילו החקיקה נגד התאכזרות עדיין בעיצומה. בבריטניה, למשל, רק ביולי 2006 נכנס לתוקפו חוק האוסר ציד שועלים וארנבות בעזרת שיסוי כלבים בהם – לאחר ש-RSPCA עצמו תמך בציד עד סוף שנות ה-70 של המא ה-20. שיסוי תרנגולים זה בזה נותר חוקי במדינות רבות בארצות-ברית, עד שנאסר כליל רק ב-2008. ציד "ספורטיבי", מפגני שליטה אלימים בחיות כגון קרקסים ורודיאו, וכן מירוצי סוסים וכדומה – כל אלה עדיין חוקיים ברוב המדינות.
הסתרת ההתאכזרות
לקראת המאה ה-20 ובמהלכה, נחלשו המאמצים הציבוריים למניעת התאכזרות לבעלי-חיים. ככל הנראה, הייתה זו הצלחת המאבק בתחומים בולטים שתרמה להחלשתו (אמנם, המאבק הסוער בניסויים בבעלי-חיים, שנראה מבטיח במיוחד לקראת סוף המאה ה-19, הסתיים בניצחון הרטוריקה של תומכי הניסויים). אחד הנושאים הבולטים באותה תקופה – התעללות בסוסים – הפך בהדרגה לעניין שולי בזכות פיתוחם של כלי-רכב ממונעים.
עם זאת, דעיכת המאבק קשורה במידה רבה באידיאולוגיה שהניעה אותו מלכתחילה. מאחר שהרתיעה מפני התאכזרות ממוקדת במידה רבה באי-הנוחות שחשים העדים לזוועה ולאו דווקא באסונו של הקורבן, היא הביאה לעתים קרובות להסתרת ההתאכזרות במקום להפסקתה. גישה זו, בנוסף על שיקולים של יעילות והיגיינה, הביאה להוצאת המשחטות מן הערים ולסגירת "חיות המשק" מאחורי קירות. הפגיעה בחיות נעלמה אפוא מן העיניים העירוניות, ובהדרגה אפילו מעיני תושבי הפריפריה.
החיות העיקריות שנותרו גלויות לעין בסבלן הן כלבים וחתולים, והארגונים למניעת התאכזרות עברו יותר ויותר להתמקד בהם. גם כאן התמצה הטיפול לא פעם בסילוק המראות המטרידים מעיני האנשים: לכידת כלבים וחתולים ברחובות והובלתם למקום הרג הסמוי מעין הציבור. ארגונים מסוימים הפכו למנגנוני השמדת כלבים וחתולים, תוך שיתוף-פעולה הדוק עם רשויות וטרינריות. זאת כביכול בשם מניעת הסבל, אך למעשה מתוך האידיאולוגיה המיושנת שעניינה "טיהור" הרחוב העירוני מחזיונות מטרידים.
ניצני הגישה החדשה
בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה להתגבש גישה שונה בתכלית, כתגובה מאוחרת לתיעוש הניצול החקלאי של בעלי-חיים. אף על-פי שמוקד התיעוש כבר עבר מזמן לארצות-הברית, השינוי החל בבריטניה גם בתחום זה. ספרה של רות האריסון, Animal Machines (מכונות חיות), פורסם בשנת 1964 והפנה את תשומת-הלב של הציבור הבריטי לעובדה, שהפגיעה החמורה ביותר בבעלי-חיים מתרחשת בתעשיות המזון, בהיקף חסר תקדים ותוך הפעלת כוח חסר תקדים על החיות. האריסון, שהסתמכה על ביקורים במשקים חקלאיים ועל ספרות חקלאית, חשפה את הפגיעה הסמויה מן העין, הנובעת ממניעים כלכליים ולא מנטיות אלימות וסדיסטיות.
בספרו מ-1975, Animal Liberation (שחרור בעלי-החיים) השתמש גם פיטר סינגר בספרות חקלאית כבמקור לחשיפת מצב החיות במשקים חקלאיים, בנוסף על מקורות מדעיים שמתוכם חילץ מידע על גורל החיות במעבדות מחקר. כפילוסוף בהכשרתו, הקדיש סינגר מקום ניכר בספרו לטיעונים פילוסופיים לטובת הצמחונות. לעומת האריסון הבריטית, שציפתה כי ממשלתה תפעל בעקבות חשיפת זוועות החקלאות התעשייתית, לסינגר – שהתמקד בנעשה בארצות-הברית – לא היו ציפיות לתגובה ממסדית והוא כיוון אפוא את דבריו בעיקר לצרכנים.
לשני הספרים הייתה השפעה עצומה. המסר של "מכונות חיות" הגיע לממשלה שהצטיינה ברגישות ללחץ ציבורי. עד מהרה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, שהיוותה פתח לרפורמות ממוסדות בשיטות החקלאיות בכל רחבי אירופה. במקביל לכך, "שחרור בעלי-החיים" נקלט בקרב דור חדש, שהבין כי כוח הקנייה שלו הוא כלי חשוב ביותר להשפעה חברתית. הספר תורגם ל-18 שפות ותרם להתפשטות הצמחונות במערב ומעבר לו. כיווני ההשפעה שסימנו שני הספרים, מאפיינים את התפתחות התנועה לשחרור בעלי-חיים בדור האחרון.
אידיאולוגיה חדשה
ועדת החקירה שהוקמה בבריטניה בעקבות פרסום "מכונות חיות" (ועדת בראמבל) הביאה לגיבוש גוף ייעוץ קבוע לממשלה, "המועצה לרווחת חיות משק" (FAWC). המועצה קבעה "חמש חירויות" שאמורות להתקיים במתקנים המחזיקים חיות: החופש מרעב ומצמא; החופש מאי-נוחות; החופש מכאב, פציעה ומחלה; החופש לבטא התנהגות נורמלית; והחופש מפחד ומצוקה.
קל להיווכח שאף אחת מה"חירויות" אינה קוראת תגר על עצם הניצול החקלאי או המדעי של חיות (אם כי בתנאים תעשייתיים לא ניתן לממש את החירויות, ולכן מימוש כן שלהן אמור להתעמת ישירות עם החקלאות התעשייתית). "חמש החירויות" מבטאות אפוא תפיסת-עולם שאינה קוראת למנוע ניצול בעלי-חיים, אלא רק למתן את הניצול מפרקטיקות שגורמות סבל רב במיוחד (תפיסה זו מכונה לעתים קרובות במושג הרחב יותר – והמטעה – "רווחת בעלי-חיים"). במובן זה, "חמש החירויות" או "רווחת בעלי-חיים" מייצגות תפיסת-עולם מפגרת יחסית, של פשרה בין עקרונות מוסר מוצקים לבין ניצול חיות חסר מצפון. עם זאת, שלא כמו רעיונות נפוצים על הגנת בעלי-חיים במאה ה-19, "חמש החירויות" בהחלט לא מתייחסות לכוונות אכזריות גרידא אלא מתמקדות בסבל של החיות עצמן. יתירה מזאת, הדרישה להבטיח חירויות אלה נערכת מבלי להעניק לחקלאות חסינות מיוחדת – וזהו שיפור משמעותי ביחס לעבר.
הפעילות הממסדית
"חמש החירויות" מהוות עד היום אידיאל בחקיקה האירופית. ב-1974, כשבאיחוד האירופי היו חברות 9 מדינות בלבד (לעומת 27 כיום) התקבל שם חוק רווחת בעלי-חיים ראשון, בעניין הימום חיות לפני שחיטה. מ-1986 ואילך נחקקו באיחוד חוקים רבים שנועדו לצמצם את הפגיעה בחיות כמעט בכל תחום של ניצול המוני, ובכלל זה ביטול הדרגתי של השימוש בכלובי סוללה בתעשיית הביצים, בכלובי הריון לחזירות ובתאי בידוד לעגלים. מנגנון החקיקה התמסד והוא נשען על המלצות מטעם ועדות מדעיות לרווחת בעלי-חיים. החקיקה עוברת בהתמדה הרחבה ועידון, לעתים ללא לחץ ציבורי, במידה רבה כתולדה של המערכת הבירוקרטית שנבנתה בתחום זה. בשאר מדינות העולם חוקים דומים נדירים יותר, הם מטפלים במפוזר בבעיות נקודתיות ונחקקים רק לאחר לחץ ציבורי ממוקד. דוגמאות בולטות הן החוק הקליפורני בעניין תרנגולות, חזירות ועגלים (שחקיקתו ב-2008 עודדה מהלכים דומים בכמה מדינות אחרות) והאיסור על פיטום עופות מים בישראל (שנקבע כהחלטת ממשלה בעקבות מהלך משפטי שניהלה אנונימוס).
בעידן שבו מחזיקים תאגידים בכוח כלכלי רב יותר מממשלות, מחליפות לעתים החברות לייצור מוצרים מן החי את הדרג הפוליטי בכל הנוגע לקביעת שינויים בשיטות חקלאיות. בארצות-הברית, שם החקיקה להגנה על בעלי-חיים חלשה במיוחד, בולטות הרפורמות הוולונטריות שהתקבלו בעקבות לחץ ציבורי על חברות (כצפוי, רפורמות אלה צנועות יחסית לחקיקה מקבילה). חברת רבלון, ובעקבותיה חברות קוסמטיקה אחרות, הייתה הראשונה שביצעה מהלך כזה כשהקציבה תרומה משמעותית לפיתוח שיטות לעריכת בדיקות רעילות, שנועדו להחליף מבדקי רעילות בחיות. ההחלטה התקבלה ב-1980, לאחר לחץ ציבורי מתוקשר מצד קואליציית ארגונים אמריקאיים. בשנות ה-2000, תחת לחצי הארגון PETA ששילב בין קמפיין מחאה תקיף לבין משא-ומתן עם הנהלת החברות, נכנעו גם כמה מרשתות ההמבורגר וקיבלו על עצמן רפורמות צנועות לרווחת בעלי-חיים. בתנאים דומים, התקבלו רפורמות גם בחברת הענק סמית'פילד והאיגוד האמריקאי לעגלי חלב.
חרם צרכנים
בשנות ה-70 החלו להתגבש ולזכות בתפוצה נרחבת דגמים רבים של חרם צרכנים על מוצרים שונים מהחי, מטעמי מוסר. כיום ניתן להבחין בחרם נפרד על בשר יונקים, עופות ודגים, על ביצים וחלב, על בשר, ביצים וחלב ממשקים תעשייתיים בלבד, על כבד שומני ובשר "עגל חלב", על פרווה, עור, צמר ונוצות, על מוצרי קוסמטיקה וניקיון שנוסו על חיות, הפחתה כללית בצריכת הבשר ("חצימחונות") ועוד.
דגמי החרם המקיפים יחסית – טבעונות וצמחונות – נותרו בגדר יוזמות אישיות המושפעות מהסברה של ארגונים, ללא חסות ממסדית. בבריטניה, שם נערכו יותר סקרי צמחונות מאשר בכל מדינה אחרת, היה שיעור הצמחונים (שאינם אוכלים בשר משום סוג) נמוך מאחוז אחד באמצע המאה ה-20. בשנות ה-80 הוא החל לגדול עד שבסביבות שנת 2000 הוערך בלמעלה מ-5% (ככל הנראה שיעור זה הצטמצם לאחרונה). ישראל, לפי סקרי משרד הבריאות, מובילה בשיעור הצמחונות בעולם המערבי: סקר שנערך בשנים 2001-1999 מצא כי 8.5% מהציבור בגילאי 64-25 הגדירו את עצמם צמחונים או טבעונים, וסקר מעט מאוחר יותר בכיתות ז'-י"ב מצא כי 11.3% מהבנים ו-20.5% מהבנות נמנעים מאכילת בשר עופות (שיעור הנמנעים מדגים ומבשר יונקים גבוה עוד יותר).
חרם עם פשרות
התודעה הצרכנית שעומדת בבסיס התנועה לשחרור בעלי-חיים מאז שנות ה-70, מחברת אותה לתנועה הגדולה יותר של "צרכנות נבונה" משיקולים בריאותיים וסביבתיים. חיבור זה מגייס כוח צרכני אדיר להחלפת שיטות תעשייתיות אינטנסיביות בשיטות שפוגעות בחיות במידה מעטה יותר. כתוצאה מכך חלים בשנים האחרונות – בעיקר באירופה – שינויים גורפים. כיום, מעדיפים רוב האירופים לקנות מוצרים שנחשבים כ"ידידותיים לבעלי-חיים" – בעיקר מטעמים של בריאות הצרכן ואיכות המוצר. בתחום זה נשען השינוי במידה רבה על החסות הממסדית, שמספקת פרסום למוצרים המשופרים, מחייבת סימון יעיל שלהם ואף אחראית לשינוי בשיטות הייצור. הדבר בולט במיוחד ביחס לביצים, עקב האיסור על שימוש בכלובי סוללה, שייכנס לתוקף בראשית שנת 2012. החוק יתיר שימוש ב"כלובים מאובזרים", אולם כבר ב-2007 ויתרה שליש מתעשיית הביצים באירופה על כלובים בכלל, והכלובים נדחקים בהדרגה מהתעשייה האירופית. המדובר בשינוי לטובה בחיי מאות מיליוני תרנגולות, אך במחיר של טשטוש ההכרה בכך שגם מוצרים "ידידותיים לבעלי-חיים" כרוכים בפגיעה קשה בחיות.
ארגונים חדשים
בארגונים ששורשיהם ההיסטוריים או האידיאולוגיים נעוצים במאה ה-19, רווחה בעבר לגיטימציה מלאה לרוב סוגי הפגיעה בבעלי-חיים – למרות מטרתם המוצהרת. בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלו בתוך ארגונים אלה מאבקים בין אנשי הדור הישן, שביקשו לטפל בעיקר במקרי התעללות בכלבים ובחתולים ולסלק גילויי סבל מן הרחובות, לבין אנשי הדור החדש, שביקשו להיאבק גם בפגיעות ממוסדות, המתרחשות בתעשיות המזון ובמעבדות. מאבקים כאלה הסתיימו לעתים בפשרות. למשל, העיסוק העיקרי של RSPCA ב"חיות משק" הוא תוכנית שנויה במחלוקת בשם Freedom Food, שאמורה להבטיח לצרכני המוצרים מן החי שהחיות שנהרגו עבורם נהנו לכאורה מתנאי חיים טובים. פשרה מקובלת יותר היא התעלמות מטבעונות במקביל למאמצים לקדם חקיקה שתמתן את זוועות החקלאות התעשייתית. הארגון הבריטי CIWF, למשל, שמשפיע לטובה על החקיקה בכל אירופה, מצהיר בבירור שאיננו ארגון צמחוני. ארגון הענק האמריקאי HSUS, המונה 11 מיליון חברים, אמנם מקדם טבעונות (כעניין שולי ביותר) אך עיקר עבודתו היא קידום חקיקה לרווחת בעלי-חיים ועבודה משפטית במסגרת החוק הקיים; בשנת 2002 רשמו HSUS ושותפיו הצלחה אמריקאית ראשונה בחקיקה לרווחת חיות במשקים (איסור על כלובי הריון לחזירות בפלורידה) ומאז כמעט מדי שנה נחקקים חוקים בתחום זה.
בארגונים רבים אחרים – צעירים יותר בדרך-כלל – יש הכרה מגובשת יותר בזכותן של החיות עצמן לִחיות בתנאים טובים, בהתאם לצורכיהן. בהתאם לכך, ארגונים אלה מציבים את קידום הטבעונות כמטרה מרכזית בעבודתם. הגדול בין הארגונים האלה הוא PETA, שנוסד ב-1980 ומונה כיום 2 מיליון חברים. קידום הטבעונות מצריך מידע אמין על התעשיות החקלאיות. אם המאבק בהתאכזרות מחייב לתפוס עבריינים בשעת מעשה מדויקת, הרי שבעשורים האחרונים הפגיעה הטיפוסית בחיות היא מתמשכת ו"נורמלית" אך מתבצעת במקום סגור. לכן מרכיב מרכזי בעבודת הארגונים החדשים הוא החקירות הסמויות במשקים, במשחטות, במעבדות וכדומה. חשיפת המידע בפני הציבור מהווה בסיס לקידום חרם הצרכנים ולעתים גם לאכיפת חוקים לרווחת בעלי-חיים. בשנים האחרונות החל גם HSUS לערוך חקירות סמויות ולגייסן לקידום חקיקה.
אי-אפשר להזכיר את הארגונים האירופיים והאמריקאיים מבלי לציין את השפעתם העולמית. לפעילות של ארגוני רווחת בעלי-חיים מערביים במדינות עניות יותר יש היסטוריה ארוכה, ששורשיה בימי הקולוניאליזם. כיום, הכוח הכלכלי של המערב הוא שעומד מאחורי הארגונים. HSUS מפעיל מאז 1991 זרוע בינלאומית שמשפיעה במיוחד על מדיניות בעניין חיות בר מחוץ לארצות-הברית. PETA מנהל מאז 2000 קמפיינים גדולים בחו"ל, הנשענים על חרם צרכנים אמריקאים ואירופים, והצליח בכך להשיג הבטחות לרפורמות משמעותיות בתעשיית העור ההודית ובתעשיית הצמר האוסטרלית. WSPA, ארגון ששורשיו בשנות ה-50 ובסיסו בבריטניה, פועל בלמעלה מ-150 מדינות כארגון-גג שחברים בו יותר מ-1,000 ארגונים להגנה על חיות. בעזרת מימון וייעוץ לארגונים מקומיים קטנים, מצליח WSPA לייצא סטנדרטים אירופיים לרווחת בעלי-חיים. פעילויות אלה מחוזקות בשנים האחרונות על-ידי מדיניות רשמית של האיחוד האירופי ואף הארגון העולמי לבריאות בעלי-חיים (OIE), אשר מפיצים בעולם סטנדרטים אירופיים של הגנות מינימליות על חיות.
בחזרה לצרכנים
המאבק בהתאכזרות לחיות, מימיו המוקדמים ועד היום, מחייב את המעורבים בדבר להסתכן מול אנשים אלימים. במקרים כאלה המעורבות המשטרתית חיונית, והאזרח הפשוט נותר בעיקר כמתריע. הפגיעה הממוסדת בחיות מרחיקה לכאורה את האזרח הפשוט עוד יותר מהאפשרות להשפיע. בגלל היקפן העצום של תעשיות בעלי-החיים, נראה כאילו רק ארגונים גדולים יכולים לעשות משהו נגדן. אולם למעשה, תעשיות בעלי-החיים מבוססת על החלטתו של האדם היחיד – הצרכן – על מה להוציא או לא להוציא את כספו. מובן שפעולה מאורגנת יעילה עוד יותר, אולם השורה התחתונה היא התובנה שעומדת בבסיס התנועה לשחרור בעלי-חיים מאז שנות ה-70: כצרכן, כל אדם יחיד אחראי לפגיעה הקשה ביותר בבעלי-חיים – ולמניעתה.
