שלוש שעות עם שלוש תרנגולות

מצלמה בלול

בלול אחד בתעשיית הביצים בישראל, מוצבת מצלמת וידיאו המכוונת אל אחד הכלובים. את המצלמה הציב צוות אנונימוס, והיא מחוברת לרשת כדי לאפשר לכל אדם לצפות בנעשה בכלוב. בכלוב, שרוחבו 33 ס"מ, עומקו 40 ס"מ וגובהו המרבי 45 ס"מ, כלואות 3 תרנגולות. זוהי הצפיפות הנהוגה גם בשאר הכלובים בלול זה ובלולי סוללות בכלל (סוללה היא שורת כלובים). הכלוב שמצולם נמצא בקצה אחת הסוללות העליונות, מבין שתי קומות הסוללות שיש בלול. לכלוב זה צמודים אפוא רק שני כלובים, מצד אחד ומאחור – בניגוד לרוב הכלובים בלול, שצמודים לכלובים אחרים מימין, משמאל ומאחור. המצלמה קולטת את הכלוב כמעט במלואו; מימין לו נראה מעט מאבוס המזון, ומשמאל מעט מהכלוב הסמוך. כלי מים אדום תלוי מתקרת הכלוב. כלובים רחוקים יותר נראים דרך הסורגים.

מה רואים?

בעת הכנת כתבה זו, סימנו 230 איש שהם ממליצים על הצפייה בשידור. מן הסתם, רוב הצופים "הבינו את העיקרון" לאחר כמה דקות של צפייה. כמה דקות כאלה אכן עשויות לספק מידע בסיסי, אך מבלי לחשוף סיפור עם התפתחות. את הצופה האקראי ודאי לא מטריד היעדר הסיפור, כי בתנאי כליאה אינטנסיביים אין לכאורה הבדל בין רגע לרגע ובין שבוע לשבוע. לכן נדמה שתיאור תנאי הכליאה, ללא תיאור של שינויים בזמן, מספק את כל המידע הנחוץ.

למעשה, הנחה זו שגויה: בכלובים מתרחש סיפור ידוע של התדרדרות מצבן הגופני של התרנגולות – ודאי תוך שינויים התנהגותיים ונפשיים – וניתן לשער שיש גם הבדלים אישיים בסיפורן של תרנגולות שונות. זמן הצפייה השרירותי שבחרתי, שלוש שעות (שעה וחצי בבוקר ושעה וחצי אחר-הצהריים) ודאי שלא יכול לחשוף שינויים כאלה. עם זאת, זמן זה מאפשר לגלות שדברים קורים שם, בתוך הכלוב, הרבה מעבר לרושם שמעוררות דקות צפייה בודדות. כל זאת בעולם שמצטייר כחיזיון סוריאליסטי בעיניו של אדם חופשי המכיר ציפורים חופשיות – עולם שמושגים כמו גוף, חלל, מגע ופעולה, מקבלים בו משמעות זרה ומוזרה.

למעלה: שלוש התרנגולות כשהן עומדות זו לצד זו לעומק הכלוב (סידור מס' 1); למטה: שתיים עומדות זו לצד זו לרוחב הכלוב, ואחת ניצבת להן לעומקו (סידור מס' 2). כרגיל בכלוב נטול הגירויים, התרנגולות עסוקות בחיטוט בין נוצותיהן. 

סידור בשטח

איך נכנסות שלוש תרנגולות לכלוב שנבנה במקורו עבור תרנגולת אחת? השלוש ממלאות את רוב שטח הכלוב בחלק הרחב ביותר של גופן. כדי לשמור על צפיפות מזערית בתנאים אלה, עליהן להסתדר בתוך הכלוב בהתאם לשתי אפשרויות מרחביות. לפי "סידור מס' 1", שלוש התרנגולות עומדות זו לצד זו לעומק הכלוב; ולפי "סידור מס' 2", שתי תרנגולות עומדות זו לצד זו לרוחב הכלוב, והשלישית ניצבת להן לעומקו. לסידורים אלה יש מספר גרסאות, השונות זו מזו בכך שראשה של כל תרנגולת פונה לכיוון אחד או לכיוון ההפוך, והתרנגולת הניצבת בסידור מס' 2 נמצאת בקדמת הכלוב או בירכתיו. בפני כל תרנגולת נתון אפוא מספר סופי של אפשרויות להתקיים מבלי שגופה יילחץ בחוזקה מכיוונים שונים.

במשך רוב הזמן, התרנגולות נמצאות באחד משני הסידורים שלעיל, אם כי סידור מס' 1 מתקיים רק כשהתרנגולות לא מתעניינות במיוחד בקדמת הכלוב או בירכתיו. בהתאם לכך, זהו הסידור העיקרי שראיתי אחר-הצהריים, אך כלל לא בבוקר, כפי שאסביר בתיאור ההטלה.

כשאחת התרנגולות התעקשה לעמוד באלכסון, שתי האחרות נדחקו כתוצאה מכך קדימה ואחורנית, בעוד שחלק משטח הכלוב "התבזבז". בדרך-כלל, חריגות כאלה ארכו זמן קצר. עם זאת, לעתים גילו כל התרנגולות בו-זמנית עניין באבוס או בירכתי הכלוב. במצבים כאלה, הן פשוט נלחצו חזק יותר זו אל זו, כשמאחוריהן נותר מרחב ריק.

תחת התאורה המלאכותית, זמן רב לאחר שתרנגולות החיות בחוץ כבר נרדמו, מוצאות שלוש התרנגולות עניין בירכתי הכלוב במידה כזו, שהן נדחקות יחד לרוחב הכלוב. 

סידור בגובה

שני הסידורים הבסיסיים עדיין צפופים מאוד, וקיים מוצא הנדסי להפחתת הלחץ: כאשר אחת התרנגולות רובצת ושתי האחרות עומדות, הנפח המרבי שלה נמצא נמוך יותר מהנפח המרבי שלהן, וכך פוחת הלחץ שהן מפעילות זו על זו. אם נדמה שעובדה זו תעודד את התרנגולות "לעשות תורנות" ברביצה או בעמידה, הצפייה מגלה שיש מוטיבציות חזקות יותר: כשתרנגולת רובצת, היא מנסה לנוח או להטיל. אחר-הצהריים בקושי ראיתי תרנגולות רובצות – אחת בלבד בכל פעם. בסמוך להטלה בבוקר, לעומת זאת, אחת התרנגולות רבצה לאורך זמן, ותרנגולת שנייה הצטרפה אליה במשך כ-20 דקות. גם התרנגולת השלישית רבצה לרגע בירכתי הכלוב וכך עברה הצפיפות המרבית לגובה הרצפה.

רגע נדיר, בבוקר: שלוש התרנגולות רובצות ותופסות כמעט את כל שטח הרצפה, ב"סידור מס' 2". שתי התרנגולות שמימין משרבבות ראש מתחת לאבוס. 

שינוי סדר

אחת לכמה דקות, ולעתים בתכיפות גדולה יותר, התרנגולות רוצות להחליף מקום או להסתובב. להלכה, אין בכלוב כל מקום להסתובב. אך למעשה, גוף הציפור שמתחת לנוצות קטן למדי, ואם התרנגולות נלחצות זו אל זו ואל דפנות הכלוב, אפשר להסתובב.

שינוי מיקום בכלוב איננו פעולה אינדיבידואלית. התרנגולת שהחליטה לזוז, החליטה עבור כל השלוש: היא מאלצת אותן לזוז גם כן, ובדרך-כלל גם לשנות מיקום. שינוי המקום מתחיל בדחיפה קלה או בגישוש, אבל לעתים קרובות אין מקום לעבור, ואז התרנגולת היוזמת משפילה את צווארה ומשתחלת מתחת לקדמת הגוף או אחורי הגוף של התרנגולת שחוסמת אותה. עשרות ניסיונות העקיפה שראיתי נערכו מלמטה. בשני מקרים התרנגולת היוזמת, חסרת סבלנות, השתחלה בין הרגליים של התרנגולת החוסמת. היא נדחקה במאמץ בין רגלי התרנגולת שלפניה עד שהרימה ו"הרכיבה" אותה לרגע על גבה, חותרת קדימה ומצליחה לעקוף את המחסום החי. בינתיים, התרנגולת שלמעלה הרימה רגל ונסוגה. במקרה אחד בלבד, כשתרנגולת ניסתה לעקוף תרנגולת רובצת כדי להגיע לאבוס, היוזמת לא יכלה להשתחל מתחת לחברתה ולכן דרכה על גבה כדי להגיע למיקום המבוקש.

כדי להגיע אל ירכתי הכלוב, התרנגולת שבתחתית התמונה נדחקה בין רגלי חברתה והרימה אותה באוויר. 

הטלה

בצפייה בבוקר, רבצה אחת התרנגולות בקדמת הכלוב כשראשה משורבב במרווח הצר שבין רצפת הכלוב לתחתית האבוס. לאחר 43 דקות של רביצה ללא תזוזות רבות, הופיעה ביצה בצמוד לחלקה האחורי של הרובצת, שלא זזה. בינתיים, בירכתי הכלוב, תרנגולת אחרת התעניינה בהטלה ונגעה במקורה – ספק בביצה, ספק במטילה – והחליטה להגיע גם כן לאבוס. בהמולת המעבר היא בעטה בכוח בביצה, שהתגלגלה במהירות רבה אל מחוץ לתמונה. אם נפתחה כאן הזדמנות למטילה להגיב לביצה, ההמולה מנעה תגובה כזו. לאחר זמן קצר התרוממה המטילה והתחילה לאכול, ועד מהרה נדחקו שתי האחרות לאכול איתה.

אם כן, הרביצה הממושכת בבוקר נועדה כנראה להטלה ולא למנוחה. שרבוב הראש מתחת לאבוס הוא ודאי הדבר הקרוב ביותר להטלה במקום מסתור שיכולה התרנגולת בכלוב לעשות.

הטלה בכלוב, עם הראש משורבב מתחת לאבוס, שניות אחדות לפני ששכנה לכלוב בועטת בביצה. 

גבולות הגוף

בכלוב הסוללה אין לגוף גבולות טבעיים. הגוף נוגע תמיד בגוף אחר או בסורגים, ללא שנייה אחת של חופש ממגע. במובן זה, כל שלוש התרנגולות שבכלוב הן גוף רציף, ובמידה רבה גם מאות או אלפי התרנגולות שבאותה סוללה הן גוף אחד רציף.

הרציפות בין התרנגולות והכלובים אינה עניין של מגע גרידא. בתרנגולת חופשייה, הנוצות מסודרות וצמודות לגוף בקו מתאר ברור, וגבולות שכבת הנוצות הם גבולותיו הברורים של הגוף. בכלוב, לעומת זאת, הנוצות פרועות תמיד; חלקן – בעיקר בקדמת הצוואר ובזנב – גם שחוקות מאוד, ספק כתוצאה משפשוף בסורגים, ספק בגלל מריטה עצמית. נוצותיהן של השכנות, כמו גם הסורגים, לא רק נוגעים בתרנגולת, אלא גם חודרים ללא הפסק אל בין נוצותיה הפרועות, לתוך מה שנחשב בתרנגולת חופשייה כמרחב הגוף שלה. ללא גבול חד וברור בינה לבין העולם, התרנגולת שבכלוב עטופה בשכבה עבה של פריפריה – ספק חלק ממנה, ספק מרחב ציבורי. היא אינה טורחת לצמצם מגע; האם השלימה עם אובדן הגבול הטבעי של גופה? קשה לדעת. ממילא אין אפשרות להתחמק מערבוב פיזי עם השכנות ועם הסורגים. התרנגולות מתעוררות לשנות תנוחה רק כאשר המגע הופך ללחץ על הגוף שמתחת לנוצות.

הצפיפות מונעת מהתרנגולות לבצע תנועות גוף בסיסיות, כמו פרישת כנפיים. בצילום, התרנגולת שמימין מתנערת – תנועה נדירה שאמנם מציקה לתרנגולת הסמוכה אך עדיין יש מספיק מקום כדי לבצעה. 

הרצפה

כידוע, רצפת הכלובים בתעשיית הביצים משופעת כדי לגרום לביצים להתגלגל אל מחוץ לכלוב (דרך פתח צר מתחת לאבוס). במבט רצוף מהצד, השיפוע מבהיל בתלילותו. ידוע היטב גם שרצפת הכלוב היא רשת תיל, אך מפתיע להיווכח עד כמה המשטח הזה אינו מתאים לעמידה. אמנם, התרנגולות עומדות יציבות רוב הזמן, כשטופריהן תופסים את סורגי הרצפה. אולם לא פעם, אצבע או שתיים אינן מגיעות לסורג והן נשמטות לאוויר שמתחת לכלוב, עם טופריהן הארוכים-מדי בהיעדר שחיקה בקרקע. האצבע התלויה נעה מדי פעם באוויר, מנסה לאחוז במשהו.

התרנגולות שראיתי, כמעט שלא הרימו רגל מעבר להתגרדות נדירה. תרנגולת על תיל אינה יציבה כשרגל אחת באוויר (תרנגולות בחוץ, על ענפים, מיטיבות לעמוד לאורך זמן על רגל אחת). חוסר היציבות אינו רק תוצאה של הדחיפות התדירות בכלוב, אלא גם של השיפוע והחלקלקות של הרצפה. לעתים קרובות, כשהתרנגולות שינו מיקום, הרגליים גלשו על התיל. מבלי לתפוס סורג רוחבי, התרנגולת מחליקה לעבר האבוס.

חיטוט עצמי

למרות חייהן השוממים מגירויים, התרנגולות כלל לא איבדו את הרצון לעשות עם עצמן משהו. אם בחצר או בטבע מספקת להן הסביבה המגוונת עניין בלתי נדלה, הרי שבכלוב פונות התרנגולות אל גופן שלהן. בהיעדר סביבה של ממש, הן הפכו את עצמן ל"סביבה". במשך רוב זמן הצפייה הן חיטטו בין נוצותיהן, תוק הפגנת גמישות אינסופית ונבירה בצוואר, בגב, מתחת לכנף, בבטן ואיפה לא. לעתים הייתה הנבירה נינוחה, ולעתים תזזיתית. התרשמתי שאין לנבירה מניע של תחושת גירוד: כשמקורן יצא לבסוף מבין הנוצות, הוא תמיד היה ריק, וההתגרדויות, כאמור, נדירות. הן כנראה נוברות בין נוצותיהן רק כדי לעשות משהו.

עניין בסביבה

לאכילה מוקדש זמן מועט יחסית לחיטוט העצמי, אך גם זוהי פעילות שאורכת לעתים כמה דקות ברציפות. האם גם כאן מנצלת התרנגולת את ההזדמנות לנבור יותר מאשר לאכול? כלי המים, אגב, לא מעניין אותן: ראיתי תרנגולת שותה רק פעם אחת.

במהלך הצפייה, התרנגולות לא נברו כלל בנוצות של שכנותיהן לכלוב, אך בשני מקרים ראיתי תרנגולת מנקרת בשיטתיות את נוצות השכנה הרובצת בכלוב הסמוך ולחוצה אל הקיר החוצץ בין הכלובים. הנקירות היו עדינות, טועמות ולא תוקפות, מבלי שנתלשו נוצות. התרנגולת המנוקרת זזה ממקומה באי-נוחות רק לאחר מספר דקות.

ניקור הסורגים, לעומת זאת, הוא פעילות נפוצה. לעתים ראיתי כמה תרנגולות, בכלוב המרכזי ובכלובים הסמוכים, מנקרות את הסורגים. הנקירות עדינות למדי, ממוקדות בדרך-כלל בנקודה אחת, ללא כל רמז לכך שיש שם משהו שראוי לניקור; שוב, פשוט מדובר ב"משהו לעשות," או בתחליף נוירוטי לכך. משום מה, יעד הניקור העיקרי הוא הקיר המפריד בין הכלוב המרכזי לזה שמשמאלו, עם העדפה למוט הברזל העבה שמחזיק את הסוללה. בסוף הצפייה אחר-הצהריים, כשבחוץ כבר היה חשוך והלול נותר מואר בתאורה חשמלית, פנו כל שלוש התרנגולות שבכלוב והצטופפו לעבר הקיר הזה במשך קרוב לחצי שעה, כשהתרנגולת שבחזית התמונה עסוקה בבירור בניקור סורגים, ומדי פעם אפשר לראות גם תרנגולות אחרות עוסקות בכך.

מנקרות סורגים בשלושה כלובים שונים בו-זמנית: התרנגולת שבחזית התמונה משמאל, ושתי אלה שמעליה, בשני כלובים מרוחקים יותר. 

לחיות יחד

הן צמודות זו לזו ומניעות זו את זו, אבל כמעט שלא זיהיתי תקשורת ממוקדת בין התרנגולות. שלוש פעמים בלבד ראיתי אחת מהן מנקרת בעדינות רבה נקירות אחדות בנוצות חברתה. שאר המגע שזיהיתי – הצמוד והרצוף – נבע כולו מחוסר ברירה בתנאי צפיפות קיצונית. לא ראיתי אפילו צל של תוקפנות, ובטח שלא רמזים ל"מדרג הניקור" המפורסם. הן סובלות זו את זו במידה מפליאה. אלמלא כן, שתיים מתוך השלוש כבר היו מתות מזמן.

אפילוג: הצצה לגיהנום

בשנים האחרונות ראיתי המוני צילומים ותיעודי וידיאו של כלובי סוללה, שכולם צולמו בידי אנשים שנכחו בלול ולעתים קרובות עוררו בתרנגולות בהלה היסטרית. נוכחות הצלם גרמה לצילומים אלה להיראות כתיעוד של רגע חריג – ולא רגע אקראי מתוך שגרה ממושכת. בדקות הראשונות של הצפייה בשידור של מצלמת אנונימוס, שמוצבת בלול ריק מאדם, חזרה ביתר שאת תחושת הצפייה ברגע חולף, אך מסיבות אחרות. חלל צר כל-כך, שבו כל תנועה קטנה של אחת האסירות מזיזה גם את האחרות... הן בטח נכלאו שם לכמה שעות בשביל איזושהי מטרה זמנית! הרעיון שכל חייהן עוברים כך אינו נורא; הוא פשוט בלתי נתפס.

סבל לא ראיתי. לא משום שהתרנגולות לא סבלו לנגד עיני, אלא מפני שאיני יודע כיצד לזהות, דרך תמונה קטנה וללא סאונד, סבל של תרנגולת שנתונה במצב אחיד ומתמשך. רוב הפרטים שתיעדתי לעיל ודאי מעידים על סבל, אבל אולי לא. לפי תפיסת המוסר הנפוצה במערב המודרני ביחס לחיות, כדי לזהות עוול, קודם כל חייבים לזהות שהחיה סובלת. לאחר שעות של צפייה בתרנגולות שבכלוב, הגישה הזו למוסר נראית מופרכת ובזויה מתמיד. מאחוריה עומדת הדרישה "תוכיחו שהחיה סובלת!" בליווי ספק משתק. הרגישות לסבל – כזה כאילו – מונעת החלטה ופעולה. במהלך שלוש שעות הצפייה, לא ראיתי דם ולא צעקו לעברי "הצילו!" אבל ראיתי יצורים חיים, מורכבים, סקרנים, בעלי רצונות עזים ובלתי נדלים, שכל מה שהם יכולים להיות – נשלל מהם. האם הטענה הזו מחייבת הסבר מפורט? אילו ניסיתי להמחיש מה נשלל מהתרנגולות שבכלוב בעזרת השוואה לשלוש התרנגולות החופשיות שחיות בסמוך לביתי, הפער העצום שבין שני העולמות היה מטשטש את משמעותם של הפרטים לא פחות משהיה נותן להם משמעות. אם יש בך ניצוץ של מוסריות, מראה כלוב הסוללה צריך להכות בך כעוול, בלי הוכחות לסבל ובלי השוואות פרטניות.

בתום צפייה מלאת עניין שהתארכה מעבר לשלוש השעות המתוכננות, לא הספקתי לראות דבר: אפילו לא הצלחתי ללמוד להבחין בין שלוש התרנגולות. עדיין איני מצליח לתפוס שהחיזיון התלת-גופי המתנועע שעל המסך אינו רגע חולף אלא הצצה לתוך חיים שלמים. אם יבוא יום שבו הקלטות של שידורים כאלה יהיו לא יותר ממסמכים היסטוריים, אנשים יביטו בתמונות ולא יאמינו.

לצפייה בכלוב