מלול משפחתי למפעל תעשייתי
קונפליקט חקלאי בימי התיעוש המהיר של תעשיית העופות
נוסטלגיה בנתיב המהיר
עם קום המדינה, שינה תהליך מהיר של תיעוש הלולים בארץ תוך שנים ספורות. גל ההגירה הגדול, המחסור במזון ובדולרים, מוסדות הדרכה חדשים לחקלאים – כל אלה הובילו את החקלאים לעבור לייצור המוני ולאמץ טכנולוגיות מתוצרת ארצות-הברית.
קריקטורה שפורסמה ב-1950 בכתב-העת ללולנים, "משק העופות", מבטאת את מבוכת הלולנים לנוכח השינוי (משמאל). כבר בשנות החמישים תיארו לולנים בגעגוע את לולי העשור הקודם: "באותם ימים היה הכל כה אינטימי... הלולנית הכירה אישית כל אחת מבנות הלול הנאות. והיום? זהו בית-חרושת ענקי, 'מתעסקים' ב-6,400 מטילות... ואוספים מדי יום ביומו 3,500 ביצה, 'כאסוף ביצים עזובות'" ("בנתיבי הלול באושה", 1952). בלול המסורתי התקיימה אינטימיות בין החקלאית לתרנגולות, המנוגדת לניכור בלול התעשייתי, שבו הפכה הלולנית לפועלת והתרנגולת למכונה.
"כל כך משעמם כאן..." מתלונן אפרוח בלול ענק ו"חדיש" באיור מ-1950, ובאיור אחר מתלוננת תרנגולת: "בלול כזה אין אפשרות לקשור כל קשרי-חברות קבועים." איורים אלה מייצגים את הניכור שהביא התיעוש לעבודת החקלאים ולחיי התרנגולים גם יחד. בספרות החקלאית של שנות המדינה הראשונות ניתן למצוא התנגדות מצד הלולנים המסורתיים כלפי התיעוש, ואפילו נסיונות להיאבק בו. אך אלה נעלמו במהרה, עם הפיכת הספרות המקצועית לשופרם של מדריכי החקלאות הממשלתיים.
אוכלות דולרים
"הפסלה" הוא הביטוי שבו השתמשו לתיאור הרג ("הוצאה מהלהקה") של תרנגולות שקצב הטלתן פחת ("מפגרות") או כאלה שהתעקשו לדגור על הביצים שהטילו ("דגרניות") ובשל כך הטילו פחות ביצים. שחיטת תרנגולות שתפוקתן פחתה התקיימה גם בתקופת היישוב, אולם התבצעה לפי בחירת הלולנים, באקראי ובצמצום – אם בכלל. הסיבה לכך נעוצה בעלות הנמוכה של החזקת התרנגולות במשק המסורתי: הלהקה ניזונה משאריות המטבח וממזון טבעי בקרקע, כמעט ללא תוספי ויטמינים ותרופות. עם הפיכת הלולים לגדולים, צפופים וסגורים לאור שמש, הפכו הוויטמינים והתרופות להכרחיים, הוצאות החשמל (לתאורה ולאוורור) זינקו; ובעיקר – ההזנה התבססה מעתה על תערובת ייעודית. חומרי הגלם לתערובת יובאו לישראל, שסבלה ממחסור במטבע זר. "התרנגולות אוכלות דולרים" נהג לומר שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, כביטוי לעוינות הממסד כלפי "הבזבוז" בענף הלול. המדינה סבסדה את תערובת המזון, אך דרשה (באמצעות קיצוב ומכסות) לשלוח לשחיטה תרנגולות שעדיין הטילו.

תעמולה לטובת הפסלה
"שמירה על הפסלה קפדנית ומתמדת" הפכה לסיסמת גיוס למלחמת הלולן ב"אוכלי החינם בלהקתו" (יצחקי, 1952). תרנגולות אלה הוצגו כטפילים שחובת הלולן לחסל, ובמיוחד מתוקף "שעת החירום" שבה אנו מצויים. מערכת "משק העופות" מצטטת מומחה אמריקאי לגידול עופות, שכתב: "קיים אצלנו מחסור קשה במזונות ובציוד; אין לנו מזון לבזבז על עופות שאינם מסוגלים להטיל." "ואם באמריקה האדירה והעשירה כך" מדגישה המערכת, "אצלנו על אחת כמה וכמה [...] שעת חירום לנו כיום – תקופת בנין הארץ והמדינה והתערות בחקלאות בממדים גדולים [...] חייב כל אחד למלא בשטח פעולתו הוא את המוטל עליו" ("על אחת כמה וכמה אצלנו", 1949). תחת הכותרת "העבודה החשובה ביותר בלול התרנגולות – הפסלה סדירה," מודגשת "שעת החירום" כמצדיקה שינוי סדרים כולל:
בהצדקה זו בולט במיוחד מונח האשמה, הזר לספרות החקלאית בימינו. רק על רקע "אתוס שיתוף-הפעולה" הישן ניתן להבין את התנערות הכותב מ"אשמה" אך גם את התנגדות הלולנים הוותיקים להרג תרנגולות שמוסיפות להטיל. התעמולה הרשמית דרשה "הפסלה ללא רחמים," אך לעתים לא היססה לגייס גם את הרחמים לטובתה. דוד נפחא, מדריך מטעם משרד החקלאות, ניסה להראות ללולנים ה"רגשניים" שגם לשיטתם מוטב "להפסיל":
הדגירה ועונשה
הדחף הטבעי של תרנגולות לדגור על ביציהן, התנוון בחלקו עם הברירה המלאכותית והוחנק בתנאי הלול. אולם מסתבר שתרנגולות מסוימות נוטות לשמר דחף זה יותר מאחרות. מאחר שהדגירה כרוכה בהפסקת ההטלה, נטיית תרנגולות ל"דגרנות" נתפסה כאיום המרכזי על קצב ההטלה. בשנות הארבעים, כשהתרנגולות נתפסו בספרות החקלאית בדימויי ילדים (לעתים הן כונו "פרחחיות", והלולנים – "מטפלים") נעשו מאמצים לנקוט אמצעים "חינוכיים" נגד התרנגולות שאימצו את המנהג המגונה.

ה"טיפול" החל בזיהוי ה"משתהות בקיני ההטלה" והעברתן ל"כלובי הגמילה" או "כלובי ההחלמה." לדברי מקור שתורגם ב-1950 מתוך כתב-עת אמריקאי ללולנים תחת הכותרת "מנסיונם של אחרים," "אם נוהגים לקחת כך את התרנגולת מיד כשהיא נתפסת ליצר הדגרנות, מספיק לה להיות [...] לא יותר משני ימים במצודת הגמילה, כדי שתיגמל." בפועל היו "כלובי הגמילה" כלובים או ארגזים קטנים המוארים בעוצמה, ללא מתקני מים ומזון, שבהם נכלאה ה"דגרנית" למשך 6-1 יממות. ההלם שנגרם למי ששרדו את הטראומה וההרעבה, כמו גם היעדר מקום דגירה חשוך, היה אמור "לגמול אותן" מיצרן. אך פרחו גם "עונשים" אחרים, חלקם בעלי אופי נקמני:
בשנות המדינה הראשונות ניתן למצוא הבנה בספרות כלפי האם הדוגרת – כמו באיור משמאל, שבו נאבקת תרנגולת בחוסר אונים בלולן שגוזל את ביצתה. אך במהרה גויסו גם התרנגולות המאוירות לשירות משרד החקלאות: הן החלו לנזוף זו בזו על היעדר מאמצים מספקים להטיל, וה"דגרניות" אוירו כשמנות, עצלות ודוחות. לעתים, פרגיות צעירות הוכיחו אותן: "שעתיים את יושבת פה, מה את מטילה שם, זקנה שכמותך – אבן פינה?"

"שיחה" בין תרנגולות
"שיחה מרובעת בין בעלי הכנף בלול" שפרסם שמואל אשל ב"משק העופות" ב-1949 היא דוגמה אופיינית לוויכוח בעניין דגרנות והפסלה. התרנגולת הראשונה מתארת את הרעב בלול, וההטלה הכפויה מוצגת כמתישה:
היום ביצה עוד הטלתי, / אך מה יהיה מחר? / האבוס התרוקן / ואין בו אף גרגר...
בפינה עומד עוד צדף / וחצץ חסר כל טעם, / אך מזון ממש / אין אפילו גרם!
נוצותיי נושרות כבר / וירדתי במשקל; / עוד ביצה אחת / ותש כוחי, חסל!
אני כה מיואשת / מחפש ומחטט, / אקומה ואלך / ישר אל השוחט!"
התרנגולת הנואשת מבקשת את מותה, אך ברור כי לאור מצבה תישלח ממילא לשוחט בקרוב, והדברים שהושמו בפיה נועדו למעשה להשקיט את מצפונו של הלולן שישלח לשחיטה תרנגולות במצב כזה. תרנגולת ב' (להלן) מייחלת למימוש "תוכנית פשרה" שנראתה מעשית לזמן-מה, שלפיה יעבירו את התרנגולות שתפוקתן פחתה למכלאות בקר וצאן מבלי לספק להן מזון. בדיקות הראו שהתרנגולות נוטות לשרוד ממציאת מזון ואפילו אכילת הפרשות היונקים – וכך חוזרות ביציהן להיות רווח נטול השקעה. מקדמי התוכנית קיוו שתשיב את התרנגולות למעמדן הראוי או אפילו שתרנגולות יוכלו "להתחזק" בזכותה ו"לחזור אל הלול כתרנגולות הראויות שיתחשבו בהן."
"תרנגולת ב':
לא עוד בלול סגור / ישכנו העופות; / דרור יקרא להם, לחטט באשפתות.
ללכת ולחפש / בעצמן את המזון / באורווה, ברפת / ובדיר הצאן.
ואז לא יבקשו / מכסת ביצים, בשר, / חפשית תהיי לגמרי, / הכל יהיה מותר!
תוכלי להיות דוגרת, / לטפל באפרוחים, / לטייל כל הערב... / וללון על העצים...
האח! זו תכנית נהדרת / הלוואי ותוגשם / נמאס לי הלול הארוך / עם כל הט-ר-ר-ם!"
אך חזון זה, שטופח במסגרת החקלאות המסורתית הגוועת, גילם התנגדות לתיעוש הדוהר. תרנגולת ב' מציגה את התוכנית החדשה כמבטיחה חירויות טבעיות, ובכלל זה אפילו דגירה וגידול אפרוחים – בעקבות ביטול עונש המוות על דגירה. אך תרנגולות א' וב' היוו רק הקדמה לקול הממסד, שמבטל את תוכניותיהן:
שמענה, חברות, באמת, / זה לא כל כך נקל, / להיות תרנגולת / במדינת ישראל.
פעם חסרה תערובת, / אזלה מהמחסן, / ופעם גרגרי הדורה / הגיעו לא בזמן.
לעתים אין שמן-דג / וחסר לנו ויטמין, / אך צריך סבלנות, / לסבול ולהמתין.
כי במדינתנו / שורר מחסור גדול, / אין לנו דביזים! / (הסביר לי התרנגול).
אך אין על מה לדבר / "לעזוב את הלול", / ללון על העצים, / שיטרפנו החתול?צריך לעשות מאמץ / ולהגביר את הפיריון! / ולא בכל דבר / מיד לעשות חשבון.
צריך ליצור יותר / וגם יותר בזול, / כך אמר לי עוד / חברי התרנגול!"
תרנגולת ג' מתגאה בניתוח רציונלי של המצב (מפי התרנגול הזכר) לעומת הייאוש האובדני והרגשנות הנוסטלגית של א' וב'. היא מצחצחת את גרונה כנואמת מפא"יניקית בקריאה "חברות", וקובעת שהפיתרון טמון בהתגייסות למאמץ הלאומי. האנלוגיה ל"צנע" הישראלי נועדה לרכך את חומרת ה"צנע" בלול – למרות שבפועל תרנגולות הורעבו למוות בעוד שבני-האדם קיבלו מצרכי יסוד. משהפך המפעל הציוני לנמשל התיעוש, יכולה תרנגולת ג' לגנות את תוכנית שחרור התרנגולות בדירי היונקים כתוכנית ירידה מהארץ ("לעזוב את הלול") תוך רמיזה לאנטישמיות האורבת בחוץ ("שיטרפנו החתול?").
לאחר שנתיים חזר אשל לדובב את התרנגולות מעל דפי "משק העופות", אבל אז כבר לא טרח לפתוח בעמדה הרגשנית כדי לבטלה לאחר-מכן; שתי התרנגולות ששרדו את הסלקציה, הן רק השתיים המשמיעות את קול הממסד.

היצר לדגור נותר, ביטויו הועלם
בשנות החמישים דחקה תעמולת ה"הפסלה" לשוליים את מאמצי ה"הגמלה" וה"טיפול". אמנם, חיסולה המוחלט של בעיית הדגרנות בתעשיית הביצים אירע רק עם המעבר לכליאת "מטילות" בכלובי סוללה, שם הרצפה האלכסונית לא מאפשרת דגירה כלל. כך איבדה הספרות החקלאית כל עניין ב"דגרנות", גם אם מובן ש"יצר הדגירה" לא חוסל, אלא רק נמנע מן התרנגולות לבטאו, אפילו באמצעים הדלים שעמדו לרשותן שנים ספורות קודם.
כיום, נותרה "בעיית הדגרנות" בעיקר בלולי רבייה, שבהם מוחזקות התרנגולות ללא כלובים עבור הביצים שהן מטילות (שמהן יבקעו העופות של תעשיית הבשר). בתעשיית הבשר, הברירה המלאכותית לגדילה מהירה הביאה להקדמת גיל השחיטה, כך שמרבית תרנגולות-הבית אינן מגיעות כלל לבגרות מינית, ולכן גם אינן מטילות או רוצות לדגור. רק תרנגולות בלהקות רבייה מגיעות לבגרות מינית וממשיכות לבטא דגרנות. אין זה מפתיע אפוא שבתחום זה של תעשיות העופות, שרדו ביטויי כעס ומוטיבציות חינוכיות כלפי התרנגולות ה"דגרניות". "המלחמה בדגרנות" מתוארת בהקשר זה כמיועדת "לשבור" תרנגולות עקשניות – על-ידי מכות חשמל, זריקות הורמונים לדיכוי יצר הדגירה, או גרימת הלם באמצעות אור עז ורעש מחריש.
מקורות
"עוד על הדגרנות בהודיים", משק העופות, כרך י"ד, יולי 1968, עמ' 587.פ. ליברמן, "אמצעים למלחמה בדגרנות", משק העופות, כרך י"ד, מאי 1968, עמ' 456.
המשק החקלאי, כרך כ"ד, חוברת 5, פברואר 1963.
"תחבולה נגד זלילה ביצים", המשק החקלאי, כרך כ"ד, ינואר 1963, עמ' 19.
"אמצעי יעיל לגמילת תרנגולות-הודו מדגרנות", משק העופות, כרך ד', חוברת ט', 1952, עמ' 181.
אלחנן יצחקי, משק העופות, כרך ד', חוברת ט', 1952, עמ' 180.
"בנתיבי הלול באושה", משק העופות, כרך ד', חוברת ז', 1952, עמ' 149.
א. י-י., "העבודה החשובה ביותר בלול התרנגולת – הפסלה סדירה", משק העופות, כרך ג', חוברת ט', 1951, עמ' 197-196.
שמואל אשל, "מענייני דיומא", משק העופות, כרך ג', חוברת ה', 1951, עמ' 121.
"בלול כזה אין אפשרות לקשור כל קשרי חברות קבועים", משק העופות, כרך ג', חוברת ד', 1951, עמ' 83.
"כל כך משעמם כאן...", משק העופות, כרך ב', חוברת י"א-י"ב, 1950, עמ' 279.
"מנסיונם של אחרים", משק העופות, כרך ב', חוברת י"א-י"ב, 1950, עמ' 279.
"הבירור והטיפול בלהקות המטילות", משק העופות, כרך ב', חוברת ט', 1950, עמ' 214.
דוד נפחא, "אין אספקה לתרנגולת שדינה להפסלה; מפנקסו של מדריך", משק העופות, כרך ב', חוברת ו', 1950, עמ' 152.
"מ. ברקאי, "יחסי גומלין בין בעלי-החיים שבמשק", משק העופות, כרך ב', חוברת ב', 1950, עמ' 51.
"הפסקת הדגרנות באמצעות הורמונים נקביים", משק העופות, כרך ב', חוברת א', 1950, עמ' 29.
שמואל אשל, "לרוח היום – שיחה מרובעת בין בעלי-הכנף בלול", משק העופות, כרך א', חוברת ט'-י', 1949, עמ' 311-310.
"התרנגולות אוכלות דולרים", משק העופות, כרך א', חוברת ב', 1949, עמ' 57.
"על אחת כמה וכמה אצלנו" (מאמר מערכת), משק העופות, כרך א', חוברת ז', 1949, עמ' 199-197.