מה אוכלים במשק?

עוד בכתבה זו: חקלאות של מזון מהיר 

העניין שלנו בתזונה

מי שנחשפו לזוועות המתרחשות במשקים תעשייתיים, מתקשים פעמים רבות להתייחס ל"שניצל", ל"סטייק", ואפילו לחביתה וליוגורט, בתור אוכל - וזהו. ידיעת העובדות עשויה להוביל לדרגות שונות של חרם על מוצרים מן החי - מהפחתה בצריכה ועד להימנעות מוחלטת מצריכת מוצרים אלה. במקביל לכך, בעקבות הוויתור על מוצרים מסוימים שבהם הורגלו, נוהגים צמחונים וטבעונים לברר, כיצד לספק לגופם את המרכיבים הנחוצים לו - ממקורות צמחיים. העניין החדש שמגלים צמחונים במזון ובתזונה, תורם לעובדה, שהם מן הקבוצות הבריאות ביותר במדינות המערב. אולם עבור החיות שבמשקי-החי, משמעותו של ידע תזונתי היא נושא שונה לחלוטין.

הרעבה: עסק ישן

מחסור במזון הוא הבעיה הבסיסית ביותר בתזונת בעלי-החיים. אין צורך בידע מדעי בתזונה כדי להבין, שמניעת מזון מחיות גורמת להן סבל; וכאשר היא מתמשכת - היא מדרדרת את בריאותם. בעלי-חיים מבויתים סבלו מרעב מזה אלפי שנים, מסיבות שונות: החל בחיסכון מכוון במזון וכלה במחסור במזון. לפני פיתוחן של שיטות מודרניות לגידול צמחי מאכל היה המחסור במזון בחורף עניין שבשגרה במדינות קרות. נוסף לכך, המינים העיקריים המנוצלים בחקלאות הובאו לארצות הצפון מאזורי אקלים חם, והם אינם מסוגלים למצוא לעצמם מזון בחורף ולהסתגל לקור עז. שחיטת חיות המונית לקראת החורף הייתה מנהג רווח בארצות קרות, שכן לא היה במה להאכיל אותן באקלים זה. החיות הנותרות נאלצו לאכול פחות, ועד האביב הן רזו מאוד, וחלקן מתו. רק הגדלת שכלולים בשיטות החקלאות הצמחית, שראשיתם בבריטניה במאה ה-18, אפשרו לצבור די מזון כדי להחזיק חיות רבות בחורף במכלאות, ולהאכיל אותן באופן מלאכותי. 

גילוי הוויטמינים: התנאי לתיעוש

כליאתן של חיות לאורך זמן גורמת להתפתחות שורה ארוכה של מחלות שלא היו מוכרות במשק המסורתי. רבות ממחלות אלה נובעות ממחסור בוויטמינים וברכיבי מזון נוספים. בתנאים טבעיים, נמצאים הוויטמינים בכמות הנחוצה לחיות המחפשות מזון בעצמן, במרעה. היעדר ידע על ויטמינים עיכב את כליאתם של עופות בלולים סגורים, בתקופה שבה כבר היה לחץ מסחרי לעבור לשיטות כליאה, המאפשרות "ייצור" המוני בשטחים קטנים ויקרים, לא הרחק מן המרכזים העירוניים. המחסור בוויטמין D, למשל, גורם רככת. ויטמין זה התגלה בשנת 1922, ובשנות השלושים של המאה העשרים הוא הוכנס לשימוש בלולים כתוסף מזון (שמקורו בכבד של דגי בקלה). המחסור בוויטמין A גורם להתפשטות של הפרשות בחלקים העליונים של מערכת הנשימה והעיכול, ובעיניים. ויטמין זה, וכן הוויטמינים B, E, B1, ו C וחומרים נוספים כגון מגנזיום, הוכנסו לשימוש אף הם בשנות השלושים, כתוספי מזון. ללא גילויים אלה - לא היה בא לעולם משק-החי התעשייתי, והחקלאים היו נאלצים לספק לחיות תנאים טובים יותר.

מדע התזונה בשירות התעשייה

גילוי הוויטמינים והמינרלים החיוניים לגוף, גילוי הרכב החלבון האופטימלי ומינונו המומלץ, וחידושים רבים נוספים, הביאו לכך שבני-אדם יכולים, ולו באופן תיאורטי, לדאוג טוב יותר לבריאותם ולבריאות בעלי-חיים הנמצאים תחת שליטתם. אך כשם שניתן לרתום את הידע התזונתי למניעת מחלות ולקידום רווחתם של בני-אדם ובעלי-חיים אחרים, כך ניתן לנצל אותו למטרות עסקיות, אשר מימושן יגרום סבל. בהתאם לזאת גייסו משקי-החי החקלאיים את מדע התזונה לצורכיהם, והידע החדש משמש בפועל להשתלטות גורפת יותר מאי-פעם על גופן של החיות המבויתות, תוך כדי גרימת מחלות חדשות, חלקן אף מכוונות. לפני 80-70 שנה, הביא השימוש המיידי בידע על תזונה להתפשטות המונית של שיטות כליאה אינטנסיביות לתרנגולות, ללא יציאה לחצר, על בסיס הזנה מלאכותית לחלוטין - בתחילה בארצות-הברית, ועד מהרה בכל מדינות המערב ואף מעבר להן.

מחוכמת המשק להגיון של מפעל

עקרונות ההזנה במשק המסורתי היו פשוטים למדי. תרנגולות נוצלו בעיקר לצורך לקיחת ביצים ופרות נוצלו בעיקר לצורך לקיחת חלב; החיות ליוו את החקלאים במשך שנים רבות, ואלה השתדלו להזין אותן היטב, כמידת האפשר: "דאג שהעופות שלך לא יסבלו רעב או צמא" היא כותרת אופיינית בספרות חקלאית מלפני 50 שנה. כיום, כבר לא מתעניינת הספרות החקלאית בסבלם של בעלי-החיים המורעבים. בתעשיית הבשר, ואפילו בתעשיות הביצים, החלב והצמר, נותרה רק תוחלת-חיים קצרה ביותר. הרווחים הכספיים מופקים ממאסות אדירות של חיות - לא מחיות אינדיבידואליות - וכך נותרות המוני חיות "מיותרות", שאין זה משתלם עוד להאכילן היטב: אפרוחים זכרים נחשבים כ"עודף" של תעשיית הביצים ומותירים אותם לגווע ברעב במכלי האשפה במדגרות; עופות חולים ופצועים (ולעתים גם פרות) אינם "שווים" את מחיר הטיפול בהם, והחקלאים משליכים אותם לגווע לאיטם; אפילו כבשים בתעשיית הבשר גוועים ברעב: הם מובלים מאוסטרליה לישראל באונייה, במסע אימים האורך שלושה שבועות, וחלקם אינם מסתגלים למזון התעשייתי המוגש להם לאחר שהורגלו בחודשים של מרעה. אולם מרבית ההרעבות שמהן סובלות החיות כיום במשקים תעשייתיים מתוכננות יותר, שיטתיות יותר, והן תוצאה של עשרות (ולעתים מאות) מחקרים דקדקניים בתזונה. 

הרעבה למתקדמים

בשנה האחרונה עלה על סדר-היום הציבורי נושא הרעבת התרנגולות בתעשיית הביצים במסגרת "השרה כפויה". לפי אופי הדיונים בנושא בוועדת הכלכלה של הכנסת, נדמה כי רק מעטים יודעים, שהרעבה זו איננה ההרעבה היחידה, שנכפית על תרנגולות אלה במהלך חייהן: איש לא הזכיר את "הגבלת המזון" החמורה שנכפית עליהן בפרגייה (לול לתרנגולות צעירות, לפני תחילת ההטלה), איש גם לא דיבר על הרעבתן בשבועות האחרונים לחייהן, כאשר "אין להן עוד ערך כלכלי". ככל הנראה, איש מהמשתתפים בדיון לא קרא את המחקרים התזונתיים, שמצאו כי אין צורך להאכיל את התרנגולות בימים האחרונים לחייהן: על-פי המלצות החוקרים ישמשו המאגרים הגופניים לצורך ההטלות האחרונות, ולאחר מכן - ממילא יומתו התרנגולות.

לא רק תרנגולות

המחקרים החקלאיים ממליצים להרעיב בתקופות מסוימות חיות מכל מין, כמעט. עופות בתעשיית הבשר לא יספיקו "להמיר לבשר" את המזון הניתן להם ביממה האחרונה לפני שחיטתם - ולכן ממליצים "להרחיק מהם מזון". להקות רבייה לבשר - הן הלהקות המוחזקות לצורך הטלת הביצים, שמהן יבקעו העופות שינוצלו באופן ישיר ל"ייצור" בשר - מוחזקות ברעב מתמיד. מאחר שבשרן של תרנגולות אלה אינו מיועד לשיווק, וכן מכיוון שגופן עבר ברירה מלאכותית להשמין במהירות - מספקים להן רק רבע מכמות המזון, שהיו אוכלות לולא הוגבלו. אפילו דגים סובלים מהרעבה בחקלאות: לפני שיווקם מונעים מהם מזון, וגם לפני שמבצעים בגופם פעולות פולשניות לצורך שליטה מלאכותית ברבייה שלהם: סחיטת זרע בזכרים ואילוץ הטלה בנקבות.

חקלאות של מזון מהיר

קיצוצים על חשבון החלשים

"התרנגולות אוכלות דולרים", נהג לומר שר האספקה, הקיצוב והחקלאות הראשון של ישראל, דב יוסף. רעיון זה ממשיך להדהד בכתבי-העת החקלאיים בני-זמננו: המזון הוא המרכיב המרכזי בהוצאות ה"ייצור" בתעשיות-החי, ויש לקמץ בו ככל שניתן. לשיקול זה משקל גדול במיוחד בתעשיות ה"עוף". מחיר האפרוח הוא זול ולכן חיסכון, ולו הקטן ביותר, בכמות המזון שתסופק לאפרוח, עשוי להשתלם - אפילו במחיר מותם של כמה מאות או אלפי אפרוחים בכל לול. מצד אחר, מטרת תעשיית העופות לבשר היא להגדיל את גוף האפרוח בפרק זמן קצר ככל האפשר. כדי ליישב בין האינטרס לחסוך במזון לבין האינטרס לפטם, מתגייס המחקר החקלאי לבחון, עד כמה ומתי כדאי להרעיב, וממה ניתן לקצץ במנת המזון.

מנצלים עד הסוף

תעשיות המזון מן החי הן בזבזניות במשאבים: כדי להפיק מבעל-חיים קילוגרם חלבון, מאביסים אותו בכמה קילוגרמים של חלבון ה"מתבזבזים" כאנרגיה שהוא שורף במהלך חייו. לכן מנסה המערכת החקלאית להגדיל את "נצילוּת המזון" שבו מואבסות החיות. המדענים של תעשיות-החי אכן מצליחים להביא ל"נצילוּת מזון" גבוהה יותר, ולמחיר נמוך יותר לחקלאי; זאת באמצעות שינויים בהרכב החומרים שמהם הוכן המזון, ובאמצעות ברירה מלאכותית מדויקת, המבוססת על הרבעת חיות בעלות "נצילוּת מזון" גבוהה במיוחד זו עם זו.

ניסויי ניצול

שלב הניסויים ב"נצילוּת המזון" קודם לשלב היישום המסחרי. כדי לברר את שיעור ההתעכלות של המזון בגוף החיות אוספים את הפרשותיהן במשך תקופה מסוימת - עשרה ימים עד שבועיים במעלי-גירה, למשל. בתקופה זו מוחזקים כבשים (המשמשים גם לניסויים עבור הזנת בקר) בכלובים אינדיבידואליים הגדולים רק במעט מגודל גופם, שבהם מִתקנים לאיסוף ההפרשות. שיטה אחרת היא הרכבת שק בלתי חדיר על חלקה האחורי של החיה. אחת משיטות הניסוי בעופות כוללת ניתוח, שמטרתו להפריד בין פתח השתן לפתח הצואה (לצורך זיהוי מדויק של רכיבים) שבאופן טבעי מהווים פתח אחד בגוף. "אף-על-פי שאותו ניתוח משנה את המצב הפיסיולוגי של העוף", כותב אהרון בונדי, מחבר הספר "הזנת בעלי-חיים", "הוכח ששינוי זה אינו משפיע על כושר העיכול של העוף." הניסויים, שמטרתם היא לרוב בדיקת השפעתה של תוספת רכיב מסוים במזון או החסרתו, מביאים לרוב ל"שינויים צפויים" ומאכזבים, מבחינת החוקרים: מצד אחד מתברר שאין השינוי מביא לתוצאות המסחריות המקוות, ומצד אחר סובלות החיות שעברו את הניסוי ממחלות האופייניות לליקויי תזונה.

גדילה מואצת ומחלות

התוצאה הסופית של המחקרים היא גידול ה"תפוקה" של החיות - שרירים מוגדלים וכדומה - על חשבון שאר אברי הגוף: העצמות, הלב והריאות. ידוע, כי הזנה המאפשרת גדילה איטית יותר מונעת את הופעתם של עיוותים ברגלי העופות, למשל. הידע הדרוש להבטחת בריאותן התקינה של החיות מצוי בידי המפעלים לייצור מזון עבור חיות בחקלאות, אולם מטרת המפעלים היא שונה: לספק את דרישות החקלאים ל"ייצור" מרבי על-ידי בעל-החיים. ואם המזון אינו מתאים לבעל-החיים? הדבר אינו מהווה בעיה כלכלית כל עוד אינו הורג חיות רבות מדי. פרים ופרות רבים, למשל, סובלים כתוצאה מן המזון שהם אוכלים מהתנפחות הכרס, הגורמת להם כאבים קשים, מהצטברות גזים שהם לא מצליחים להשתחרר מהם, מדלקת פרסות, מהשמנת יתר, ממחלות פיסיולוגיות, מצליעה ומבעיות נוספות. אך עבור החקלאים, אלה אינן בעיות קשות מדי: "לפרה אמנם ראש גדול משלי," נהנה לומר בנימין לב מהמחלקה לבקר במשרד החקלאות, "אך אני יודע טוב ממנה מה וכמה עליה לאכול". הדבר לא מנע ממנו להבהיר, שהתזונה הרווחית שהוא כופה על פרותיו גורמת להן את כל אותן בעיות ומחלות שפורטו לעיל.

גדילה מוגברת כ"פיצוי"

מחקרים ב-15 השנים האחרונות ממליצים על "הגבלת מזון קיצונית" לאפרוחי תרנגולים בתעשיית הבשר במהלך מספר ימים מהשבועיים הראשונים לחייהם. הגבלת המזון מוצגת בספרות החקלאית במונחים של גרימת מחלה, הגורמת לאחר מכן ל"גדילת פיצוי":

הפערים בגדילה מתאזנים לפני שליחת החיות לשחיטה. הגבלת המזון בגיל צעיר מאפשרת השקעה מעטה, יחסית, במזון, ואף מגדילה את נפח השריר ביחס לכמות השומן.

מרוכז ומעצבן

לבעלי-החיים המנוצלים בתעשיית הבשר ניתן מזון עתיר אנרגיה במטרה לגרום להם לגדול במהירות רבה. למזון זה יש, ככל הנראה, השלכות גם על מצבן הנפשי ועל התנהגותן של החיות. כבר בשנות השישים הוזהרו לולנים שמזון עתיר אנרגיה גורם לעופות עצבנות, ולניקור הדדי אלים:

הפתרון שמאמצת המערכת החקלאית הוא, אם כן, לא השבת הרכב המזון המתאים יותר לעופות אלא "קיטום" (חיתוך) המקור - כך יכולים העופות להמשיך ולתקוף זה את זה בפחות יעילות, ועדיין להשמין במהירות.