לספר על חתולים
הערות על "חתולי הרחוב שלי" מאת רפאלה בילסקי
הספר "חתולי הרחוב שלי" מתאר את חייהם של עשרות חתולים בחצר ירושלמית, מנקודת-מבטה של האישה שהעניקה להם מחסה ומזון במשך שנים. בעקבות הספר, בוחן אריאל צבל מה אפשר לספר על קהילה קרובה של חתולים חופשיים.
הסיפור הרזה
מספר האנשים שמאכילים חתולים חופשיים בישראל מגיע ודאי לרבבות. מקצתם מטפלים בשיטתיות בקבוצת חתולים גדולה, ובודדים פרסמו את רשמיהם. ספרים אלה מעטים מכדי לזהותם כז'אנר, אך יש ביניהם לא מעט קווי דמיון. ד"ר רפאלה בילסקי, שפרסמה מספר ספרים גם בתחומי מדעי המדינה והפילוסופיה הפוליטית, היא אחת הכותבות שתיארו טיפול בקבוצת חתולים גדולה. ספרה "חתולי הרחוב שלי" מסכם בלשון עניינית 14 שנות טיפול בחתולים בחצר ביתה שבירושלים. חיי החתולים החופשיים וקשרי המחברת איתם עומדים במרכז הספר, ללא נושאים נוספים ויומרות ספרותיות. זאת לעומת ספרים אחרים על חתולים חופשיים, הכוללים בדרך-כלל סיפורים על חיות אחרות, על חתולים בבית, על הסביבה העירונית וכדומה.על מה הסיפור?
שני מרכיבים לפחות מעצבים ספר על חתולים חופשיים, כמו "חתולי הרחוב שלי": האחד הוא מה שהמחברת יודעת על החתולים, והשני הוא השאיפה לספר על כולם.בילסקי הפליאה לזהות בחתולים שבחצרה אישיות ייחודית, ועוד יותר מכך – קהילה של חברים, אויבים ומתבודדים, המקיימים ביניהם קשרים ייחודיים. הנהגה נאורה, שלטון כוחני, שותפות בין אמהות בגידול גוריהן, חברויות בין זרים ובין אחים, אימוץ גורים, זוגיות מתמשכת, טיפול בגורים וחינוכם, גיוס בילסקי לעזרה, הכשרת זכר צעיר כמנהיג – תופעות כאלה ואחרות ראתה בילסקי בקהילת החתולים שלה. לכאורה מדובר בחומר-גלם לסיפור חזק וטוב. אבל "חתולי הרחוב שלי" איננו סיפור קוהרנטי, אלא אוסף של קטעים סיפוריים שהקשר ביניהם רופף. האם זו רק חולשה ספרותית? או שהמחברת לא ידעה מספיק על חיי אף אחד מהחתולים כדי לבנות עלילה סביב דמותו – למרות היכרויות שהגיעו עד למעלה מעשור? ואולי לא הצליחה למצוא קו סיפורי מקשר בין חתולים שונים – למרות אילן היוחסין מרובה-הדורות של משפחת החתולים הוותיקה ביותר?
כותבים אחרים בתחום זה ויתרו מראש על סיפור אחד, ככל הנראה עקב המחסור בחומר והנתק בין סיפורי החתולים השונים. תחת זאת, הם יצרו מלכתחילה אסופת סיפורים קצרים (למשל: "בעין החתול" של חביבה פדיה, "סיפורים וחיות אחרות" של בלהה קלישר הזז, ו"סיפורי חתולים" של ג'יימס הריוט).
ההתבוננות החודרת של בילסקי בחתוליה מרמזת, שהעלילה לא התפרקה בגלל מחסור בחומר. הדחף שלא להותיר חתולים מחוץ לספר, מחוץ לזיכרון, הוא ודאי הגורם המרכזי להתפרקות העלילה. הספר הוא מצבה – המצבה היחידה – לזיכרם של החתולים שהכירה המחברת. לא להזכיר מישהו מהם – משמעו למחוק את זיכרו של החתול. במובן זה, יש ב"חתולי הרחוב שלי" פשרה בתקשורת עם הקוראים, לטובת פרויקט של הנצחה.
חתולים אוכלים בחצר של בית פרטי (צילום: 6/Scott Granneman, מיזורי)
זואולוגיה או סיפור?
"חתולי הרחוב שלי", כמו ספרים אחרים העוסקים בחתולים חופשיים, נכתב מתוך מתח בין הניסיון לתאר את מהותם של חתולים חופשיים ומואכלים באשר הם, לבין הניסיון לתאר את קהילת החתולים שחיה בחצר של רפאלה בילסקי בין 1993 ל-2007. זהו מתח שבין תיאור מכליל, סוציולוגי או זואולוגי, לבין תיאור פרטני, היסטורי או סיפורי.בכותרות הפרקים, המחברת מבטיחה פה ושם לגלות לנו מהויות חתוליות: "חברות בין חתולים", "אימהות משותפת", "חתולים לפי צבע הפרווה" וכדומה. גם כמה סוגיות בגוף הפרקים מקבלות טיפול מכליל: למשל, בילסקי קובעת שחתולות אמהות טובות הן בנות לאמהות טובות, ושזכרים נוטים להתלטף יותר מנקבות. אולם רוב השאלות הכלליות בספר נענות בתיאור של חתולים כאינדיבידואלים. לא זו בלבד שהמחברת מבססת את ידיעותיה על חתולים ספציפיים, אלא היא גם מגלה שהם שונים זה מזה במידה כזו, שאין טעם לדבר על "חתולים" באופן כללי. למשל, סגנון המנהיגות של חמשת הזכרים שכיהנו כ"מנהיגים" בחצר שלה היה אינדיבידואלי במידה כזו, שעצם המושג "מנהיגות" נדמה כוללני מדי: לעומת פסי האלים שהשליט טרור בחצר, נוני בנה את מעמדו בחצר על בסיס של חדשנות במשחקים, ביטחון עצמי ועזרה לגורים חלשים – אם להזכיר רק שניים מבין חמשת ה"מנהיגים".
חוויות החתול כגור ותכונותיו הגופניות, משמשות לעתים קרובות את בילסקי כדי להסביר את תכונותיו כאינדיבידואל בוגר – בדומה להסברים להתנהגותם של בני-אדם. תיאורים כאלה רחוקים מאוד מזואולוגיה: לא מכיוון שאינם מבוססים על תצפיות שיטתיות, אלא משום שבילסקי בחרה להתבונן בחתוליה כאינדיבידואלים בעלי אישיות ייחודית בקהילה ייחודית. זאת לעומת ההתבוננות הזואולוגית הטיפוסית (אך לא הבלעדית!) שמבוססת על הנחה בדבר דמיון מהותי בין כל החיות ממין מסוים – הנחה המקשה לזהות את האישיות הייחודית של כל חיה.
חברות בין חתולים (צילום: Cole Mottram, סינגפור)
יצירת עובדות
"חתולי הרחוב שלי" מציב חלופה לזואולוגיה לא רק בתחומי העניין, אלא גם בסוג החומר שבילסקי מציגה בתור עובדות. היא מספרת המוני סיפורים קטנים על תקשורת מפותחת להפליא בין החתולים לבין עצמם ובין החתולים לבינה. החתולים שלה – לפחות אחדים מהם – מיודדים עמוקות זה עם זה, עוזרים לחתולים חולים, לגורים שנדחקו מצלחות המזון או לגורים שטיפסו גבוה מדי, מתאבלים על מות חבר, קוראים לה שתבוא לעזור לחתול אחר במצוקה, ובאים להיפרד ממנה לשלום לפני יציאתם לנדודים.אף על-פי שמדובר בתיאורי התנהגות ולא בהשערות מוצהרות על מה שחושבים החתולים, אין ספק שזואולוגים יחשפו שיניים למקרא רבים מהתיאורים הללו ויחשבו שרבים מהם לוקים בפרשנות-יתר. אולם למעשה, בכל תצפית שאנו עורכים חסרים פרטי מידע רבים; זואולוג טיפוסי ימלא את הפערים בספקנות שתתפשט גם ביחס לפרטים שנצפו, ואילו בילסקי בחרה למלא את הפערים בפרשנות שמקנה משמעות למה שראתה. נקודת-המוצא הזואולוגית היא, שהחתול בכללו הוא יצור פשוט ביותר שמסוגל להתנהג רק בדרכים הפשוטות ביותר – כל עוד לא הוכח אחרת מעל לכל ספק. בילסקי, לעומת זאת, מניחה מראש שחתוליה הם יצורים מורכבים שפועלים מתוך הבנה של עולמם ובהתאם לאישיותם – כל עוד אין ראיה משכנעת לכך שלמעשיו של החתול אין משמעות. שתי הגישות כרוכות במילוי פערים ולכן אינן מייצרות אמת אובייקטיבית. הזואולוגיה ממלאת את הפערים בהתייחסות מנוכרת לחיה כאל אובייקט מחקר טיפוסי. בילסקי ממלאת אותם בכבוד כלפי חבריה החתולים.
הדיוקן המשותף
חיי חתול חופשי קצרים מאוד בהשוואה לחיי אדם. לכן ככל שמאריכים בקריאת "חתולי הרחוב שלי", שורדת בו רק דמות אחת: המספרת. זאת על אף ניסיונה של בילסקי להצניע את נוכחותה (מלבד פתיחה אוטוביוגרפית קצרה) עד כדי כך שעיסוקה המקצועי מוזכר רק כבדרך אגב, ואפילו בן-הזוג שלה – שחתולים מבקרים בעשרותיהם בחצר ביתו וחלקם אף שוהים בתוך הבית – מוזכר רק פעמים בודדות. מעבר לכך, מובן שהמספרת יודעת על אירועים בחיי החתולים בעיקר במקרים שהיא עצמה נכחה בהם. הדמות הבולטת בספר על האכלת חתולים, צפויה אפוא להיות דמותה/ו של המאכיל/ה."ג'יני הכלבה שמצילה חתולים" של פיליפ גונזלס וליאונור פליישר מגיש באופן גלוי יותר את הממד האוטוביוגרפי בחייו של גונזלס, שמציל ומאכיל חתולים בלונג איילנד בשיתוף עם כלבתו. הטיפול בחתולים מעשיר את חייו של גונזלס בתחושת שליחות, עד כדי חוויה דתית. בילסקי, לעומת זאת, מייצגת חוויה אחרת, אולי טיפוסית יותר, של פעילות תחת מצור מתמיד של תאונות, חולי ומוות, של הסתתרות מפני שכנים עוינים ואלימים, ושל תחושת אשמה והצטדקות על פעילותה החריגה. רק ההתבוננות המאומצת שלה בחיי החתולים מעבירה לעתים את הקורא לעולם חתולי גרידא, הרחק מהדיוקן-העצמי הכאוב של מאכילת החתולים. עם זאת, אחד משיאי הספר, ואחד הקטעים המעמיקים שקראתי על קשר בין אדם לחיה ממין אחר, משלב בתוכו את ההתבוננות העצמית עם ההתבוננות בחתול קרוב במיוחד. לפניכם ציטוט מתוך הקטע (עמ' 103-102):
"יחסיי עם נוני נעדרו כל יחסי תלות או שליטה. למרות שלכאורה נראה שדווקא חוסר החרדה שאם אתן לו ללכת בדרכו יאונה לו רע, יש בו משום אדישות והיעדר דאגה, האמת היא הפוכה. היעדר החרדה שלי נבע מרגש שכמותו לא ידעתי מימיי. מאמון פנימי עמוק שיש לנוני הזכות המלאה להתוות את מהלך חייו. אם אני אוהבת את נוני אהבה אמיתית עליי לתת לו חירות מלאה. התערבותי נקראה רק כאשר נוני היה זקוק לי היות שלא הצליח במקרים מסוימים לדאוג לעצמו. גם במקרים אלה התערבותי הייתה צריכה להיות בהתאם לרצונותיו של נוני. בלי ששמתי לב לכך, החל מתחילת יחסינו, כאשר הנחתי לנוני לבחון היכן יגור בחצר או בבית, שמתי נדבך ראשון לאהבה אמיתית. וכך המשיכו יחסינו להיבנות. [...] במקום יחסי תלות ושליטה נוצרה מערכת של אמון הדדי וקבלת העובדה שלנוני חיים משלו."
חתולים אוכלים על גדר בית (צילום: /3825807651/Marcel Oosterwijk, בוסניה הרצגובינה)
הנוכחים הסמויים
בילסקי, כמו כותבים אחרים על חתולים, מתארת עולם חברתי שלם: קהילת חתולים פתוחה יותר או פחות; מאכילות חתולים שמצילות את החולים והפצועים; מאכילות, לוכדים ווטרינרים שמשתפים פעולה כדי להטיל בחתולים מום שימנע מהם להתרבות; שונאי חתולים ודורסים אדישים; ועוד אנשים, כלבים ואקולוגיה מלאכותית למחצה; וגם... עופות וחיות אחרות במשקים תעשייתיים ובמשחטות.האחרונים מופיעים בספרים אלה כפי שהם מופיעים לעיני מאכילות ומאכילי החתולים: כמוצר מזון ותו לא. אולם עשרות החתולים של בילסקי חבים את שגשוגם לעינוי ולמוות של אלפי חיות אחרות. מצב זה אינו נובע מטבעם כטורפים, אלא משום שבאמצעות ההאכלה סופחו האינדיבידואלים המקסימים האלה לחברה האנושית ולמנגנוני העינוי המודחקים שלה. אם אנו שואלים "מה אפשר לספר על חתולים?" התשובה, כמו תשובות רבות אחרות לגבי החברה האנושית, צריכה להתחיל בדין-וחשבון על משקים תעשייתיים.
תרנגולת שחולצה מלול ביצים בקליפורניה חיה בין חתולים ואוכלת ממזונם – שעלול להכיל תרנגולות אחרות. (צילום: Ariana Huemer, HSUS)
מה חשבתם? ספרו לנו בתגובות!
http://anonymous.org.il/art760.html
מקור עיקרי
רפאלה בילסקי, חתולי הרחוב שלי, (ירושלים: כרמל, 2007). לקריאת שני הפרקים הראשונים והאחרוןמקורות נוספים
חביבה פדיה, בעין החתול, (תל-אביב, עם עובד, 2008).בלהה קלישר הזז, חתולים וחיות אחרות: סיפורים אמיתיים על חיות הכרך, (הוד השרון: אסטרולוג, 2004).
פיליפ גונזלס וליאונור פישר, ג'יני הכלבה שמצילה חתולים, תרגום: מיכל קוריאט, (רמת-גן: גל, 2004, במקור: 1995).
ג'יימס הריוט, סיפורי חתולים, תרגום: עדי גינצבורג-הירש, (מודן, 1995, במקור: 1994).
מזון מן הצומח לחתולים