החיבוק האבהי של ג'פרי

עוד מאסון בעברית!

ספר שישי בעברית לג'פרי מוסאייף מאסון: חיבוק הקיסר: על משפחות ואבהות בעולם החי. קוראי ספריו האחרים של מאסון על בעלי-חיים, וביניהם כשפילים בוכים, כלבים לא משקרים באהבה ותשע הנשמות של החתול – שתורגמו לעברית – מכירים את הווירטואוזיות של מאסון בליקוט סיפורים מרגשים וחיבורם יחד בקול אישי ונעים. חיבוק הקיסר, שיוצא לאור "ב"מחברות לספרות" כשמונה שנים לאחר המקור באנגלית (1999), ילהיב את חובבי מאסון ואת כל המתעניינים בעולמן הרגשי של חיות וכן באבהות, שעדיין לא הכירו את המחבר. בניגוד לכשפילים בוכים והחזיר ששר לירח (שעדיין לא תורגם) – חיבוק הקיסר לא נכתב במטרה לשפר את יחס הקוראים לבעלי-חיים. עם זאת, כיאה לכותב בעל מחויבות מוסרית, הכבוד שרוחש מאסון לחיות שונות ניכר בכל דף ודף, והדיון על אבהות בדגים אף נפתח בהרהורים אלה (עמ' 68):

חוויית האב

המניע לכתיבת חיבוק הקיסר הוא התנסותו של מאסון בתור אב. חוויית האבהות המאוחרת בנישואיו השניים (לבן אילן, בתמונה עם מאסון) הציפה אותו בהרהורים על רקע שני תחומי עניין שבהם התמחה: פסיכואנליזה, ורגשות בעלי-חיים. הספר מעורר תחושה שהכותב פשוט רוצה לשתף את העולם בהתרגשותו מהחוויה, והוא עושה זאת בדרך שהוא מכיר הכי טוב: נבירה בארכיונים, המטרת שאלות על כל מומחה עולמי שמוכן להשיב או אף להיפגש – וכתיבת רב-מכר. רוב הנפח של חיבוק הקיסר הוא סקירות קצרות ומדהימות על אבות בקרב בעלי-חוליות;

ואכן, למרות המקורות המדעיים, הספר נותר אישי מאוד. מאסון מעוניין לברר את מהות ההתנסות האבהית שלו, ולכן כל מסע בין חיות בר באזורים הנידחים מוביל בסופו של דבר בחזרה אל החוויה האישית של המחבר.

ספקנות ורגשות

נקודת מוצא אחת של מאסון היא ההמשכיות האבולוציונית של הרגשות. בני-אדם התפתחו מבעלי-חיים אחרים, ולתכונות שקיימות בנו יש מקור התפתחותי קדום, שניתן לזהותו גם בחיות ממינים שונים כיום. לרגשות רבים, ובכלל זה הרגשות ההוריים, יש תפקיד הישרדותי וביטויים אופייניים בהמוני מינים, ואין כל סיבה להניח שהם מיוחדים לבני-אדם. עבור מאסון, ההיררכיה בין אדם למינים אחרים היא דעה קדומה. גם כאשר אין בידיו די נתונים מחקריים כנימוק לכך שאב כלשהו, בעל פרווה או נוצות, אוהב את צאצאיו או מצטער על אובדנם, מאסון אומר "ומדוע שלא יחוש כך?". לדעתו, יש צורך בנימוק טוב כדי לקבוע שהחיה אינה מרגישה רגש מסוים בתנאים שבהם אנחנו מרגישים רגש כזה. כלומר, במקום הספקנות המדעית המקובלת, שדורשת הוכחות באותות ובמופתים לקיומו של רגש כלשהו בבעל-חיים ממין אחר, מאסון מפגין ספקנות דווקא לגבי אי-קיומו של רגש. למשל, כך הוא כותב לאחר שסיכם תיאורי חוקרים להתנהגותו של הדג עוקצן דל-קוצים, והודה שהשקעה בצאצאים היא תכונה הנושאת "תועלת גנטית", כמו גם הקשר שבין דג גדול לדג קטן הנכנס לפיו, אוכל מתוכו ומנקה אותו אגב כך (עמ' 80-79):

כמה זואולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מוח שיקראו את הספר, אולי יתחלחלו מול הרהורים כאלה. אבל קוראים רבים יותר ודאי יזדהו עם כיוון המחשבה של מאסון – לא רק מתוך רצון נאיבי לזהות "אנשים קטנים" בחיות, אלא גם מתוך אמונה שהספקנות המדעית לקויה מיסודה בכל הנוגע להבנת רגשות – בבני-אדם כמו גם במינים אחרים.

משפחת יענים (צילום: Elizabeth Weir): "כמה מידע העבירו הוא [האב] וקאמלה [האם] לצאצאים על הסביבה, על סכנותיה ועל מטעמיה – זו עדיין שאלה פתוחה, אבל מעצם העובדה שהם נשארו יחד במשך שנה תמימה משתמע שכמות מסוימת של תרבות עופות מועברת לדור החדש." (עמ' 141) 

בעיית האבות הגרועים

רוב האבות שמתאר מאסון מצטיינים בטיפול בצאצאים ובהקרבה למענם: פינגווינים קיסריים צמים במשך חודשים בחורף האנטארקטי כדי לדגור ולחמם את האפרוח; הכלביים – מהזאב האפור ועד לשועל המצוי – נוטלים חלק פעיל בגידול הגורים; אמנוניים דוגרי-פה מאחסנים את הביצים והדגיגים בתוך פיהם לדגירה ולהגנה; העופות חסרי הקרין (יען, אמו וכו') דוגרים ומטפלים בצאצאים תוך סיכון עצמי; ועוד רבים אחרים. מאסון חש בנוח עם האבות המופתיים האלה. אולם במינים רבים בטבע, הטיפול האבהי לקוי או חסר לחלוטין. אריות, דובים, לנגורים (קופים מאסיה), נובחניות (מכרסמים מאמריקה) ועוד, ידועים בכך שהזכרים הורגים גורים של זכרים אחרים. נדמה שמאסון, בתור אב המחפש את מהות אבהותו בעולם זואולוגי נרחב, מוטרד מכך באופן אישי. למרות זאת, הטיפול שלו בנושא מעניין מאוד. אם רוב הסיפורים על האבות הטובים הם תיאורים ישירים של פלאי הטבע, הרי שבסיפורי האבות הגרועים מגיח ההיסטוריון של המדע. מאסון בודק את המקורות על סיפורי הרג הגורים ומוצא שהם אינם מספקים: דיווחי ההרג נדירים מכדי לשרטט תמונה כללית, וחשיבותם בתרבות הפופולארית – שהשפעתה ניכרת גם במדע – נופחה מעל ומעבר למשקל הידוע של הרג הגורים בפועל. מאסון מסכם בדיון על הלנגורים (עמ' 111):

אריה עם גור: "אל לנו לשכוח שהאריה אינו אב רע לגורי עצמו. הוא סובלני ביחסו לגורים בלהקה, גם אם אינו בטוח שהם שלו, ומרשה להם לטפס עליו אגב משחק, ולעתים קרובות מצל עליהם מפני השמש האפריקנית הלוהטת." (עמ' 107) 

בחירה חופשית

מאסון רומז שוב ושוב, שחיות שמתפקדות כהורים טובים (או פועלות לטובת בן/בת הזוג, הלהקה או זרים) לא זכו לתשומת-לב מספקת. זהו סוג אחד של ביקורת על הממסד המדעי, אשר מעדיף, ככל הנראה ממניעים אידיאולוגיים, לצייר תמונה של טבע קר ואכזרי. אולם הביקורת שמעלה מאסון בסגנונו הפשוט והחביב היא למעשה רדיקלית עוד יותר. הוא מציע לראות בהתנהגות של בעלי-חיים שונים ביטוי אישי: תוצאת תולדותיה האישיים של החיה, נטיותיה האישיות ובסופו של דבר הבחירה שלה. זאת כנגד הניסיון הרווח לאפיין התנהגות טיפוסית של המין הביולוגי בכללו. מאסון מזכיר לנו עד כמה הידע על בעלי-חיים מועט, בסופו של דבר. בתור בעל-חיים בפני עצמו, הוא מתקומם מול הסברים סוציוביולוגיים להתנהגות, הפורטים גם את החלטותיו ורגשותיו שלו בתור אב לאוסף של משתנים שנקבעו מראש בכוח האבולוציה. הוא מסכם (עמ' 116):

מאסון מעלה השערה – ההתנסות באבהות מחלישה את הנטייה להרוג גורים:

ליפואה עיננית (mallee foel) – הזכר בונה תל ענק עם חומר אורגני תוסס ומדגיר בתוכו את הביצים, תוך ויסות מתמיד של הטמפרטורה בתל. "אבל איך ייתכן שמשהו מורכב כמו זה, שמצריך בדיקה של משתנים יומיים רבים כל-כך, ייעשה בלי מודעות?" (עמ' 197) 

סיפורים טובים וחומר למחשבה

בדברים הללו גלום העניין שיש בחיבוק הקיסר עבור קוראים ביקורתיים וספקנים: מאסון יודע להציג שאלות מהותיות דווקא משום שהוא אאוטסיידר, לא מדען, המכבד חיות ורואה בהן את קרובותיו במקום לבחון אותן בעין מנוכרת כאובייקטים למחקר. אמנם, מעריצי מאסון – וללא ספק כבר יש רבים כאלה – ודאי אינם זקוקים להמלצה מסוג זה. חיבוק הקיסר, כמו ספריו האחרים של המחבר הפורה, מעניק שעות מרתקות ומרוממות-רוח של מסע על פני כל הגלובוס בחברת יצורים מופלאים עם סיפורי חיים מרגשים ומפתיעים.

אחד ממיני האמנונים דוגרי-הפה: "דגים אלה חדלים לאכול בזמן שהם נושאים את צאצאיהם בתוך פיהם, ואילו הדגיגים משתמשים בפיו של ההורה כבמקור למזון, ומתענגים על החלקיקים הזעירים שנשטפים פנימה." (עמ' 72)