החיבוק האבהי של ג'פרי
על הספר חיבוק הקיסר מאת ג'פרי מאסון
חיבוק הקיסר מציג את התנהגותם ורגשותיהם המגוונים של אבות בקרב יונקים, עופות, דו-חיים ודגים – מתוך מחקרים שנעשו בטבע ובלשון הקולחת והסגנון האישי המיוחד לג'פרי מאסון. אריאל צבל ממליץ על הספר וסוקר כמה מהרעיונות שבו.
עוד מאסון בעברית!

"מרבית האנשים מתקשים להזדהות עם דגים או לחוש אהדה כלפיהם. נדמה לי שחוסר החמלה הזה מקל עלינו לצרוך את מיליארדי הדגים הנהרגים בכל שנה. לא מזמן התבוננתי בדייגים ליגורים בכפר קטן באיטליה על חוף הים התיכון, שגוררים את רשתותיהם ומוציאים מאות דגים מתאמצים לנשום, מפרפרים, גוססים וכואבים בגלוי. כששאלתי את הדייגים האלה האם לדעתם הדגים סובלים, הם נראו נדהמים ומבולבלים משאלתי. אינני חושב שזה עלה בדעתם."



חוויית האב

"אין זה ספר לימוד מדעי. מצד שני, לא המצאתי שום דבר. אני מביא לקורא חומר שמצאתי קבור במאמרים ובספרים עלומים, חומר שהחזיק אותי ער ואילץ אותי לתת את הדעת עליו. אני מקווה שזו תהיה השפעתו גם עליכם."
(עמ' 26)
(עמ' 26)
ואכן, למרות המקורות המדעיים, הספר נותר אישי מאוד. מאסון מעוניין לברר את מהות ההתנסות האבהית שלו, ולכן כל מסע בין חיות בר באזורים הנידחים מוביל בסופו של דבר בחזרה אל החוויה האישית של המחבר.
ספקנות ורגשות
נקודת מוצא אחת של מאסון היא ההמשכיות האבולוציונית של הרגשות. בני-אדם התפתחו מבעלי-חיים אחרים, ולתכונות שקיימות בנו יש מקור התפתחותי קדום, שניתן לזהותו גם בחיות ממינים שונים כיום. לרגשות רבים, ובכלל זה הרגשות ההוריים, יש תפקיד הישרדותי וביטויים אופייניים בהמוני מינים, ואין כל סיבה להניח שהם מיוחדים לבני-אדם. עבור מאסון, ההיררכיה בין אדם למינים אחרים היא דעה קדומה. גם כאשר אין בידיו די נתונים מחקריים כנימוק לכך שאב כלשהו, בעל פרווה או נוצות, אוהב את צאצאיו או מצטער על אובדנם, מאסון אומר "ומדוע שלא יחוש כך?". לדעתו, יש צורך בנימוק טוב כדי לקבוע שהחיה אינה מרגישה רגש מסוים בתנאים שבהם אנחנו מרגישים רגש כזה. כלומר, במקום הספקנות המדעית המקובלת, שדורשת הוכחות באותות ובמופתים לקיומו של רגש כלשהו בבעל-חיים ממין אחר, מאסון מפגין ספקנות דווקא לגבי אי-קיומו של רגש. למשל, כך הוא כותב לאחר שסיכם תיאורי חוקרים להתנהגותו של הדג עוקצן דל-קוצים, והודה שהשקעה בצאצאים היא תכונה הנושאת "תועלת גנטית", כמו גם הקשר שבין דג גדול לדג קטן הנכנס לפיו, אוכל מתוכו ומנקה אותו אגב כך (עמ' 80-79):"אבל אולי לאורך הדרך, במשך אלפי דורות, הפיק הדג תועלת גם מחיבה לפונדקאי שלו או לצאצאיו. אם איננו רואים שום תגובה ברורה אצל הדג על הרחקת צאצאיו, עלינו לעצור לרגע בטרם נקבע בזחיחות דעת שהוא אדיש לגמרי. אחרי ככלות הכל הוא התפתח, בדיוק כמונו, כדי להאכיל את צאצאיו ולהגן עליהם. מדוע לא ייתכן שהוא גם מוקיר אותם?"
כמה זואולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מוח שיקראו את הספר, אולי יתחלחלו מול הרהורים כאלה. אבל קוראים רבים יותר ודאי יזדהו עם כיוון המחשבה של מאסון – לא רק מתוך רצון נאיבי לזהות "אנשים קטנים" בחיות, אלא גם מתוך אמונה שהספקנות המדעית לקויה מיסודה בכל הנוגע להבנת רגשות – בבני-אדם כמו גם במינים אחרים.
![משפחת יענים (צילום: Elizabeth Weir): כמה מידע העבירו הוא [האב] וקאמלה [האם] לצאצאים על הסביבה, על סכנותיה ועל...](img1712.jpg)
משפחת יענים (צילום: Elizabeth Weir): "כמה מידע העבירו הוא [האב] וקאמלה [האם] לצאצאים על הסביבה,
על סכנותיה ועל מטעמיה – זו עדיין שאלה פתוחה, אבל מעצם העובדה שהם נשארו יחד במשך שנה תמימה
משתמע שכמות מסוימת של תרבות עופות מועברת לדור החדש." (עמ' 141)
בעיית האבות הגרועים
רוב האבות שמתאר מאסון מצטיינים בטיפול בצאצאים ובהקרבה למענם: פינגווינים קיסריים צמים במשך חודשים בחורף האנטארקטי כדי לדגור ולחמם את האפרוח; הכלביים – מהזאב האפור ועד לשועל המצוי – נוטלים חלק פעיל בגידול הגורים; אמנוניים דוגרי-פה מאחסנים את הביצים והדגיגים בתוך פיהם לדגירה ולהגנה; העופות חסרי הקרין (יען, אמו וכו') דוגרים ומטפלים בצאצאים תוך סיכון עצמי; ועוד רבים אחרים. מאסון חש בנוח עם האבות המופתיים האלה. אולם במינים רבים בטבע, הטיפול האבהי לקוי או חסר לחלוטין. אריות, דובים, לנגורים (קופים מאסיה), נובחניות (מכרסמים מאמריקה) ועוד, ידועים בכך שהזכרים הורגים גורים של זכרים אחרים. נדמה שמאסון, בתור אב המחפש את מהות אבהותו בעולם זואולוגי נרחב, מוטרד מכך באופן אישי. למרות זאת, הטיפול שלו בנושא מעניין מאוד. אם רוב הסיפורים על האבות הטובים הם תיאורים ישירים של פלאי הטבע, הרי שבסיפורי האבות הגרועים מגיח ההיסטוריון של המדע. מאסון בודק את המקורות על סיפורי הרג הגורים ומוצא שהם אינם מספקים: דיווחי ההרג נדירים מכדי לשרטט תמונה כללית, וחשיבותם בתרבות הפופולארית – שהשפעתה ניכרת גם במדע – נופחה מעל ומעבר למשקל הידוע של הרג הגורים בפועל. מאסון מסכם בדיון על הלנגורים (עמ' 111):"[...] ובהכללה מכל המחקרים, שכיחות הרג התינוקות בקרב לנגורים מצויים היא כ-10 אחוזים בלבד. אני חושב ש-90 האחוזים הנותרים ראויים למחקר כלשהו."

אריה עם גור: "אל לנו לשכוח שהאריה אינו אב רע לגורי עצמו. הוא סובלני ביחסו לגורים בלהקה, גם אם אינו בטוח שהם שלו, ומרשה להם לטפס עליו אגב משחק, ולעתים קרובות מצל עליהם מפני השמש האפריקנית הלוהטת." (עמ' 107)
בחירה חופשית
מאסון רומז שוב ושוב, שחיות שמתפקדות כהורים טובים (או פועלות לטובת בן/בת הזוג, הלהקה או זרים) לא זכו לתשומת-לב מספקת. זהו סוג אחד של ביקורת על הממסד המדעי, אשר מעדיף, ככל הנראה ממניעים אידיאולוגיים, לצייר תמונה של טבע קר ואכזרי. אולם הביקורת שמעלה מאסון בסגנונו הפשוט והחביב היא למעשה רדיקלית עוד יותר. הוא מציע לראות בהתנהגות של בעלי-חיים שונים ביטוי אישי: תוצאת תולדותיה האישיים של החיה, נטיותיה האישיות ובסופו של דבר הבחירה שלה. זאת כנגד הניסיון הרווח לאפיין התנהגות טיפוסית של המין הביולוגי בכללו. מאסון מזכיר לנו עד כמה הידע על בעלי-חיים מועט, בסופו של דבר. בתור בעל-חיים בפני עצמו, הוא מתקומם מול הסברים סוציוביולוגיים להתנהגות, הפורטים גם את החלטותיו ורגשותיו שלו בתור אב לאוסף של משתנים שנקבעו מראש בכוח האבולוציה. הוא מסכם (עמ' 116):"כן, כמה מיני בעלי-חיים, כגון אריות, נוטים לרצח תינוקות. אבל אפילו בין האריות, יש זכרים שלעולם אינם עושים זאת, מסיבות שעד כה נעלמו מהבנתנו. ככל הידוע לי, איש לא ניסה להסביר את הגיוון הזה, השוני הזה."
מאסון מעלה השערה – ההתנסות באבהות מחלישה את הנטייה להרוג גורים:
"האם יתכן שמרגע שבעל-חיים חי במשך זמן רב בקרבתם של גורים, בייחוד הגורים שלו, יקטן הדחף לקדם את ההצלחה הגנטית שלו באמצעות הריגת צאצאיהם של זכרים אחרים? היה לו ניסיון ישיר בהנאות המגע הקרוב עם ילדיו. הוא למד להיות סובלני. אולי הוא אפילו מתחיל להרגיש אמפתיה. האם ההשערה שממלכת השלום והשלווה אינה פנטזיה אנושית בלעדית, אלא שותפים לה זכרים אחרים בעולם החי, אפילו אריות, דובים ולנגורים – האם השערה זו כה לא סבירה? אולי לא, אך לעולם לא נדע אם לא נשאל את השאלה."

ליפואה עיננית (mallee foel) – הזכר בונה תל ענק עם חומר אורגני תוסס ומדגיר בתוכו את הביצים, תוך ויסות מתמיד של הטמפרטורה בתל. "אבל איך ייתכן שמשהו מורכב כמו זה, שמצריך בדיקה של משתנים יומיים רבים כל-כך, ייעשה בלי מודעות?" (עמ' 197)
סיפורים טובים וחומר למחשבה
בדברים הללו גלום העניין שיש בחיבוק הקיסר עבור קוראים ביקורתיים וספקנים: מאסון יודע להציג שאלות מהותיות דווקא משום שהוא אאוטסיידר, לא מדען, המכבד חיות ורואה בהן את קרובותיו במקום לבחון אותן בעין מנוכרת כאובייקטים למחקר. אמנם, מעריצי מאסון – וללא ספק כבר יש רבים כאלה – ודאי אינם זקוקים להמלצה מסוג זה. חיבוק הקיסר, כמו ספריו האחרים של המחבר הפורה, מעניק שעות מרתקות ומרוממות-רוח של מסע על פני כל הגלובוס בחברת יצורים מופלאים עם סיפורי חיים מרגשים ומפתיעים.
אחד ממיני האמנונים דוגרי-הפה: "דגים אלה חדלים לאכול בזמן שהם נושאים את צאצאיהם בתוך פיהם, ואילו הדגיגים משתמשים בפיו של ההורה כבמקור למזון, ומתענגים על החלקיקים הזעירים שנשטפים פנימה." (עמ' 72)
מה חשבתם? ספרו לנו בתגובות!
http://anonymous.org.il/art526.html