השפה הסודית של טמפל גרנדין

מבט כללי על הספר

השפה הסודית של בעלי-החיים (במקור: Animals in Translation) יצא לאור בדצמבר 2004, הפך לרב-מכר בארצות-הברית ותורגם בזריזות לעברית. זהו להיט מובטח: סיפורים מופלאים על חיות, סיפור אישי של אוטיסטית שגברה על מגבלותיה, וסמכות מדעית מפיה של מצליחנית. הספר נכתב בגוף ראשון על-ידי טמפל גרנדין, חוקרת במחלקה למדע בעלי-החיים (כלומר: חקלאות) באוניברסיטת קולורדו, בסיועה של קת'רין ג'ונסון, המתמחה בכתיבה על נוירופסיכיאטריה והמוח. עיקרו של הספר הוא ניסיונות, לעתים מהפכניים, להסביר כיצד תופסות את העולם חיות (בדרך-כלל כלבים, פרות וסוסים) מה הן מרגישות ומהם הכישורים המנטליים המיוחדים שלהן. הספר קריא ביותר. הוא מתייחס לספרות מדעית בהיקף עצום אך קשה לעקוב אחר מידת אמינותו בגלל מיעוט מראי-המקום. הוא גם עשיר בתיאורים אנקדוטליים של מפגשים אישיים עם חיות.

בשירות תעשיית הבשר

על כריכת המהדורה העברית כתוב, שגרנדין "אוהבת בעלי-חיים ונלחמת לשיפור תנאיהם. היא תכננה מתקנים שונים ורפורמות שונות להבטחת רווחתם של בעלי-החיים במשק החקלאי". זהו ניסוח מטעה. גרנדין עובדת בשירות תעשיית הבשר האמריקאית. היא מצהירה בגאווה, שתכננה מתקנים המשמשים במחצית ממשחטות הבקר בצפון אמריקה. את השיפורים שלה נהוג לקשר ל"רווחה", אך בפועל אין במשחטות "רווחה" אלא לכל היותר צמצום הסבל. הסיבה להצלחתה איננה העניין של בעלי המשחטות בחיות סובלות, אלא תרומת המתקנים והשיטות שלה לרווחי המשחטה: משחטה שאימצה את הנחיות גרנדין, הורגת מהר יותר כי החיות נאבקות פחות. אמנם, חלק מהצלחת גרנדין בתעשייה נובע מגיוסה על-ידי גורמים חיצוניים לתעשייה. כך, בעקבות לחצי ארגון PETA, החלו רשתות ההמבורגר הגדולות לדרוש "תנאי רווחה" מספקי הבשר והביצים, בעזרת ייעוץ מגרנדין. כאן לכאורה נכפה על התעשייה עניין אותנטי בסבלן של החיות (עמ' 264):



אין ספק, שעקרונות הפיקוח של גרנדין, המבוססים על בדיקת מספר תגובות קריטיות של החיות (צליעה, נפילה, קריאות מצוקה וכו') מוצלחים יותר כעקרונות פיקוח בהשוואה לבדיקת ציוד וביקורת על ניירת. אולם טענותיה על מצב החיות תקפות בדיוק כמו כל הצהרה אחרת מטעם תעשיית הבשר. לפי גייל אייזניץ, חוקרת משחטות סמויה מטעם הארגון HFA, במשחטות פשוט למדו לביים הצגה לכבוד הביקורת של גרנדין. ברוח זו יש להתייחס גם להצהרותיה המאולצות של גרנדין בדבר צמחונות. תוך התנערות מהאצטלה המדעית שעוטפת את רוב הספר, היא מספרת (עמ' 178-177):



"ניסיתי" – במשך שבוע? או אולי היא התבלבלה בין צמחונות לצום?!

אוטיסטים וחיות: תפיסה דומה

רוב השפה הסודית של בעלי-החיים רציני ומעניין יותר. זוהי התזה המרכזית בספר (עמ' 15):



את טענת הדמיון היא מבססת על מחקר המוח (כולל המוני ניסויים מחרידים בחיות) ועל ניסיונם של אוטיסטים, ובעיקר ניסיונה האישי. החשיבה המילולית של אוטיסטים אינה מפותחת, לעומת חשיבה חזותית מפותחת ביותר (אולי במיוחד אצל גרנדין עצמה); במקום לחשוב מילים כמו רובנו, הם חושבים דימויים חזותיים. בנוסף לכך, המידע שקולטים חושיהם, מגיע לתודעתם בפרטי פרטים, לעומת התודעה של בני-אדם רגילים, שקולטים רק הכללות של גירויים מבלי שהפרטים מגיעים להכרה. גרנדין מזהה סימנים מובהקים לתופעות אלה בחיות ממינים שונים. כשם שהיא עצמה צריכה להביט במבנה אך ורק מהצד שהיא מכירה כדי שתוכל לזהותו, כך כלב חייב ללמוד כיצד לחצות כביש בנקודות ספציפיות רבות ושונות, ללא יכולת להכליל ממספר מעברים על "חציית כביש" בכלל. כמו כן, אם בני-אדם רגילים אינם מבחינים כלל בפרטים "שוליים", הרי שאוטיסטים וחיות מבחינים בהם היטב. אדם רגיל לא יבחין בבד התלוי על גדר אלא יראה סתם "גדר", והוא לא יבחין בהשתקפות אור מרצדת על הרצפה אלא סתם ב"רצפה". אולם עבור אוטיסטים וחיות אלה הם גירויים בולטים, לא מוכרים ומפחידים. גרנדין מבחינה מיד בחריגות חזותיות (ושמיעתיות) כאלה, ובעזרת יכולת זו היא חיברה רשימה של גורמים, המפחידים פרות וחזירים במשחטות.

אוטיסטים וחיות: מוח דומה

את הדמיון בתודעה של אוטיסטים וחיות, תולה גרנדין במבנה המוח: בני-אדם רגילים מתייחדים בתפקוד תקין של אונות מצחיות מפותחות מאוד – שאינן מפותחות בחיות ואינן מתפקדות היטב באוטיסטים. האונות המצחיות אחראיות על היכולת לתאם פונקציות שונות של המוח ולבצע הכללות, וכשהן מתפקדות כראוי באדם – פעילותן חוסמת את התודעה לפרטים ואת החשיבה החזותית. כותבת גרנדין (עמ' 16-15):



גרנדין סוקרת שורה ארוכה של כישרונות קוגניטיביים ספציפיים בחיות ממינים שונים, החל ביכולת לזכור נתיבי נדידה ארוכים לאחר יעף מודרך אחד, וכלה ביכולת של יונקים ועופות מסוימים לזכור את מיקומם של מאות פריטי מזון שהחביאו. יכולות כאלה, העולות לאין שיעור על יכולותיהם של בני-אדם רגילים, דומות לכישרונות של אוטיסטים רבים. המחיר של כישרונות כאלה הוא לא רק יכולת נמוכה לתפוס מכלול, אלא גם רגישות גבוהה לפחד לעומת אדם נורמלי, שפעילות האונות המצחיות במוחו חוסמת את תחושת הפחד. הדגש על הסבל העצום של חיות (כמו אוטיסטים) כתוצאה מפחד, בעוצמה הזרה לאדם רגיל, הוא תרומה חשובה של גרנדין להבנת בעלי-החיים.

חיפוש זהות מיוחדת

גרנדין מפגינה לעתים מודעות למגבלות ההקבלה בין חיות לאוטיסטים (עמ' 74):



אולם נראה שדבקותה בזהות שלה כ"מיוחדת “בתור אוטיסטית, גוברת לעתים קרובות על זהירותה – במיוחד בכל הנוגע לתחום פרנסתה. גרנדין מתאמצת שוב ושוב לשכנע אותנו – וודאי גם את עצמה – שהיכולת שלה להבין חיות היא פריבילגיה ייחודית של אוטיסטים. אולם למי היא משווה את עצמה? לעובדי משחטות! אמנם אין ספק, שהיא חדת-הבחנה באופן יוצא מן הכלל לעומת הרצחנות האדישה של עובדי המשחטות, אבל זו לא חוכמה גדולה. גרנדין מתלוננת, שהמפקחים במשחטות נכשלים בעבודתם בגלל נטייה להכללות. נראה שלא עלה על דעתה, שלמפקחים פשוט אין צל של עניין בחיות כשלעצמן, ולכן הם לא מבחינים במה שמפחיד אותן. הזהות שמנסה גרנדין ליצור בינה כאוטיסטית לבין חיות, מגיעה למוזרות שיא בדבריה על מתקני ריסון. גרנדין תכננה לעצמה "מתקן חובק" – מעין מלחציים מרופדים, הסוגרים על גופה ומעניקים לה תחושה מרגיעה כנגד התקפי חרדה. המתקן שלה מזכיר במבנהו מתקן ריסון, שנועד להחזיק פרות ללא תזוזה כדי לבצע בהן טיפולים אגרסיביים. גרנדין משליכה מהחוויה שלה במתקן שתכננה בעצמה ונכנסה לתוכו מבחירה כדי להירגע – וקובעת שפרות אוהבות את מתקני הריסון, שאליהם הוכנסו בכוח...

מורכבות, חכמות ולא מוכרות

ההזדהות של גרנדין עם חיות אל מול אטימות החברה האנושית, מניבה התבטאויות מופת על הבורות ההרסנית של החברה האנושית ביחס לכישורים המנטליים של חיות (עמ' 289):



כך אפילו בנוגע למעוז המקודש של האנושיות – השפה (עמ' 273-272):



לסיכום, גרנדין מזכירה, ש"אין לנו מושג מה עושים רוב בעלי-החיים בטבע", ולכן אנו נדהמים מגילוי אקראי של יכולתם. זה קורה, כמובן, בעיקר בשבי (עמ' 283):



לקריאת הפרק הראשון של השפה הסודית של בעלי-החיים באתר טקסט