כלביות עירוניות אינן פטורות מאחריות

סיפור המקרה

בחודש מאי 2009 חמק הכלב נילס מהחצר בה הוחזק והסתובב בעיר. החוק בישראל מתיר לשירותים הווטרינריים העירוניים לתפוס כלבים המשוטטים חופשי, וזה היה גם גורלו של נילס. הוא נתפס בשעה שש ורבע בערב לערך והובא למכלאה העירונית. הודעה לא נמסרה למשפחה שהחזיקה את נילס. מאוחר יותר טענה העירייה, שעובדיה לא הצליחו לקרוא את השבב שבו היה נילס מסומן. המשפחה שהחזיקה את נילס חיפשה אחריו, ובין היתר התקשרה למוקד העירוני. תחילה נמסר שלא מצוי במכלאות העירוניות כלב העונה לתיאור. לאחר מכן, נמסר שאכן נתפס כלב כזה. המשפחה ביקשה לקבלו, במיוחד לאור פצע בגבו הטעון טיפול. העירייה התעקשה שניתן יהיה לקבל את הכלב רק למחרת, וכך היה. נילס נלקח לווטרינרית על-ידי המשפחה, קיבל טיפול תרופתי בפצעיו שנזדהמו, ונאלץ ללכת במשך שבועיים עם קולר המונע ממנו ללקק את גבו. הווטרינרית קראה את השבב ללא קושי.

אחריות העירייה: זיהוי ומסירת הודעה

בית-המשפט (השופט מיכאל קרשן) קבע שהעירייה התרשלה בכך שלא זיהתה את הכלב, ולא מסרה הודעה על תפיסתו למשפחה. העירייה חויבה לפצות את המשפחה על עוגמת הנפש שנגרמה לה ועל הזמן שהושחת בחיפושים אחר נילס. מדובר בקביעה חשובה, במיוחד לאור זאת שהכלב נתפס לפנות ערב, וכבר לאחר מספר שעות הצליחה המשפחה לגלות – אמנם רק לאחר טרטור ניכר – שהוא מצוי במכלאה העירונית. המסקנה: העירייה מחויבת לחפש על כל כלב שנתפס, מיד עם תפיסתו, סימני זיהוי ובמיוחד שבב. מרגע שנמצאו סימני זיהוי כאלו, מחויבת העירייה לפעול באופן מיידי לאיתור מי שרשום בתור הבעלים של הכלב ולהודיע לו טלפונית שהכלב מוחזק אצלה.

אחריות העיירה: טיפול רפואי

בית-המשפט קבע שהעירייה התרשלה בכך שלא דאגה לטיפול רפואי בנילס. גם אם הפצע עצמו היה מוסתר בפרווה, כך שאי-גילויו אינו מהווה התרשלות בפני עצמה, היה על העירייה להתייחס להודעה שהכלב פצוע ולהביאו לטיפול רפואי מיידי. כזכור, במקום זאת הודיעה העירייה למשפחה שתוכל לאסוף את נילס למחרת בבוקר. בפרק זמן זה, משעות הערב ועד שעות הבוקר שלמחרת, לא טופל נילס על-ידי העירייה, ובית-המשפט קבע שכתוצאה מכך הזדהם הפצע.

העירייה אינה פטורה מחובת הפיצוי

אחת מטענות ההגנה של העירייה הייתה, שחוק-העזר שלפיו פעלה בתפיסתו של נילס פוטר אותה מפיצויים בגין כל פעולה או מחדל שנעשו לפי אותו חוק-עזר. בעניין זה פנה בית-המשפט לשלושה כללים משפטיים בסיסיים, שכל אחד מהם מבטל הוראה זו בחוק-העזר:

1. רשות מוסמכת לפעול אך ורק במסגרת דל"ת האמות של ההסמכות שקיבלה מהמחוקק הראשי, כלומר מהכנסת. פקודת העיריות, שמכוחה הותקן חוק-העזר, לא נתנה לעירייה סמכות לפטור עצמה ממתן פיצויים.
   
2. חוק-עזר (שהוא חקיקת משנה) אינו יכול לסתור חוק (המהווה חקיקה ראשית). פקודת הנזיקין קובעת שעוולה אזרחית מקנה לנפגע זכות לפיצויים. רשלנות העירייה היא עוולה אזרחית, וחובת הפיצוי עליה קבועה בחוק. חוק-עזר, שהוא חקיקת משנה, אינו יכול לבטל חובה זו הקבועה בחקיקה ראשית.
   
3. שום דבר חקיקה לא יכול לסתור את חוקי היסוד. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעגן את זכות הקניין כזכות חוקתית. הזכות לפיצויים היא חלק מזכות הקניין של מי שנפגע ממעשה רשלנות. ניתן לשלול את זכות הפיצויים, כמו כל זכות קניינית, אבל רק במסגרת המגבלות של חוק היסוד. אחת המגבלות הללו היא ששלילת הזכות צריכה להיות בחוק של הכנסת או בהתאם להסמכה שבחוק, וחוק-העזר אינו עונה לתנאים אלו.
   

השלכות רוחב

הוראת הפטור בחוק-העזר של רעננה הועתקה אליו מ"חוק-עזר לדוגמה" שנוסח בשנת 1996 במשרד הפנים. הוראה דומה קיימת בחקיקת העזר של ערים רבות אחרות. פסק-הדין של בית-משפט השלום בכפר-סבא אמנם אינו נהנה ממעמד של תקדים מחייב, אך הוא מנומק היטב, מבוסס על עקרונות שהם ביסוד השיטה המשפטית, וסביר להניח שיהווה מקור השראה לשופטים נוספים. פסק-הדין מהווה דוגמה לאופן שבו יכולים אנשים פרטיים לעשות שימוש במערכת המשפט מול השירותים הווטרינריים, המאופיינים לעתים קרובות מדי בהתנהגות נוקשה ואדישה, ובהזנחת זכויותיהם של בעלי-החיים ושל מי שמטפלים בהם.

פסק-הדין וחוק הכלבים

פסק-הדין מבוסס על ההנחה שעיריית רעננה תפסה את הכלב על בסיס סמכויות מפקודת העיריות ומחוק-העזר העירוני. הנחה זו אינה מובנת מאליה. בשנת 2002 חוקקה הכנסת את החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, שמטרתו הייתה ליצור אחידות ארצית בנושא. החוק קובע כללים בנוגע לאופן ההחזקה של כלבים, וכן את סמכויות הרשויות, את הדרכים לערער עליהן, וכיוצא באלו. חקיקה ראשית חדשה זו גוברת לכאורה על הוראות חוקי-העזר. טענה זו לא נטענה במקרה הנוכחי, ולא הייתה משנה את תוצאת פסק-הדין. חוק הכלבים אינו קובע פטור מפיצויים, ואין בו הוראה שיש בה כדי לסתור את קביעתו של בית-המשפט לגבי חובת העירייה להודיע על תפיסתו של כלב ולתת לו טיפול רפואי מיידי.

מי הקרבן ומה הפיצויים?

בשורה התחתונה חויבה עיריית רעננה לפצות את משפחתו של נילס ב-2,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 800 ₪. הפיצויים הם בגין עגמת הנפש שנגרמה לבני-האדם שבמשפחה. נילס עצמו, שבילה את הלילה במכלאה זרה לו, ושנאלץ לסבול מפצע מזוהם, לקחת תרופות ולהיות מוגבל בתנועותיו במשך שבועיים בשל הקולר שהונח עליו – אינו נחשב במקרה זה לתובע. הנזק שנגרם לו נותר בלתי-מפוצה. לא מדובר ביישום הכרחי של המשפט הישראלי, ובהחלט ניתן לקוות להתפתחות נוספת, שתכיר בזכות התביעה של בעלי-החיים עצמם, זכות שתמומש באמצעות בני המשפחות עמם הם חיים או באמצעות ארגונים שייקחו עליהם חסות לצורך העניין.