סיפורו של סהר
הצלתו של כבש אחד
השבוע התפרסם בתקשורת מקרה של הצלת כבש שנפל מאניית משא אוסטרלית לפני כחודשיים בסמוך לריף הדולפינים באילת. הדס ציון, אחראית אחזקה ימית בריף הדולפינים באילת, הבחינה בכבש במהלך שיט שבו הכשירה נער בן 14 כמתנדב לעבודה בריף. הכבש התגלה במרחק של כ-150 מטר מהנמל, וברגע שזיהו השניים שמדובר בכבש חי השוחה בלב ים מיהרו להצילו מטביעה: הנער המתנדב קפץ מיד למים, וציון הזעיקה עזרה נוספת מריף הדולפינים. עם הגיעו לחוף נבדק הכבש על ידי וטרינר והושם בהסגר – בהתאם לנוהל החל על כל בעל חיים הנכנס לארץ, על מנת להגן על בעלי החיים המקומיים ממחלות. כבר במהלך בדיקות אלה הצהירו אנשי הריף על רצונם לאמץ את הכבש ולהעבירו לפינת חי. למרות התעקשותו הראשונית של היבואן על בעולתו על הכבש, הצליחו עובדי הריף לשכנע אותו לוותר עליה, בתמורה לכך שריף הדולפינים יישא בהוצאות ההסגר והחיסונים. לאחר יציאתו ממתקן ההסגר הועבר הכבש לדיר העיזים של קיבוץ נאות סמדר, וזכה לשם "סהר" על שם המתנדב שקפץ למים להצילו.
סיפורו הצלתו של הכבש סהר הוא סיפור ייחודי וחד-פעמי, ועל כן גם זכה לחשיפה תקשורתית. אבל ברקע סיפור זה עומד גם סיפורם של מאות אלפי בעלי-חיים אחרים, המובלים בעודם חיים מאוסטרליה לישראל. שטחי ישראל אינם נרחבים מספיק כדי לגדל כבשים ועגלים בכמות שתספק את הביקוש הגבוה לבשר, ועל-כן רוב היונקים הנאכלים בארץ מגיעים מחו"ל. אמנם חלק גדול נשחט כבר בארץ המוצא ונשלח לארץ כ"בשר קפוא", אבל בשל הביקוש לבשר טרי, הנשחט זמן קצר בלבד לפני שיווקו, בעלי-חיים רבים מובלים לישראל בעודם בחיים, ונאלצים לעבור מסע ארוך ומפרך שבו הם מובלים לנמלים בתוך אוסטרליה במשאיות צפופות, בנסיעה הנמשכת עשרות שעות. המסע בים נמשך כשלושה שבועות, בצפיפות קשה בבטן אניה מיטלטלת - הצפיפות המקובלת היא שלושה כבשים למטר רבוע. זאת בחללים סגורים, כשהכבשים אינם מקבלים מצע ומתבוססים בהפרשותיהם כל זמן הנסיעה. בחודשי הקיץ הופכים החום והלחות בבטן האניה לקשים מנשוא. האניות מגיעות לנמל עקבה, משם מועברים בעלי החיים במשאיות בתוך ירדן ואל שטח ישראל. הנסיעה וההמתנה במעברי הגבול אורכות שעות, לעתים בחום גבוה ללא צל או מים. ההעמסות והפריקות הרבות מתבצעות לעתים קרובות תוך שימוש במכות או שוקים חשמליים. בעלי חיים רבים מתים במהלך ההובלה – תוצאה בלתי נמנעת של הצפיפות והמחנק, החום הכבד, מחסור במים ורעב (כתוצאה מקושי להסתגל למזון הניתן להם במהלך המסע). מספר הכבשים המתים מדי שנה במהלך המסע מוערך בכ-150,000 עד 200,000. מבחינת התעשייה, בעלי חיים אלה המתים מוות מייסר הם "פחת" סביר שמחירו מחושב בעלות הכללית.
בניגוד לרוב המוחלט של בעלי-החיים המובלים מאוסטרליה לישראל, אשר מצוקתם זוכה לעניין מועט מצד הציבור או התקשורת, לכבש סהר יש סיפור אישי, המאפשר לעורר כלפיו הזדהות ואמפטיה במידה רבה יותר מזו שזוכים לה רוב בני מינו. כך נחשף חוסר העקביות של החברה שלנו ביחסה לחיות, וההבחנה השרירותית בין מי שמסווגות כ"חיות מחמד" לבין אלו המסווגות כ"חיות משק". עמליה רוזנבלום, בטור שפרסמה ב"הארץ" בעקבות המקרה, היטיבה לבקר חוסר עקביות זה: