עזים כקלמנטינות

1. "מגדל עזים לחלב" (וגדיים לפיטום ושחיטה)

התמונות של מגדל העזים יוסי לפר אינן מנסות אפילו לדמות מראית עין של שגרת עבודה בדיר. לפר מצטלם עם העזים לתמונות אילוסטרציה לסיפור הילדים הידוע על כמה שהרפתן אוהב את הפרות: מאכיל אותן בידיים, מגרד להן בצוואר – ומחבק המון גדיים צמאים למגע (משום שהפריד אותם מאמם כדי למכור את החלב שלה לצרכנים, ואותם עצמם לפיטום ושחיטה).

תמונה שלא תופיע בסוג כזה של כתבה על חקלאים. צולמה בסיור אקראי שנערך ב-27.10.2007 במשק צאן במרכז הארץ 

הכתבה מתמסרת לשירי ההלל ששרים לעצמם "הבנים הממשיכים", שלכאורה "ממשיכים את המסורת" החקלאית של הוריהם. אך ניתן להבין בקלות שה"מסורת" היא מונח גמיש, שמסווה שינויים קיצוניים שעבר המשק עם הזמן. לדוגמה, יציאה יומית למרעה הייתה חלק אינטגראלי ממסורת גידול העזים בדור ההורים – אך הוחלפה בכליאה תמידית בדיר צפוף, עמוס הפרשות וחדגוני:



המראיינת מעזה לשאול גם שאלות שחורגות מהקו המעריץ הכללי שבכתבה, כגון בנושא שליחת העזים לשחיטה (שמוזכרת בעיקר בכינויה החקלאי המכובס והרווח – "יציאה" מהרפת או הדיר):



ייתכן שעל המשאית המובילה למשחטה אולי באמת מעלה לפר את העזים בעדינות בעצמו, מלטף את החששניות שבהן מהיציאה הפתאומית לראשונה בחייהן מהדיר – ולא מכה או גורר אותן כמקובל. מי יודע. אבל אפילו אם כן, נראה ששם נגמרת ההיכרות של החקלאי עם חיי החיה שניצל במשך שנים ל"ייצור" גדיים וחלב. איך זורקים אותן מהמשאית בכניסה למשחטה? איך מזרזים אותן להמשיך לצעוד לעבר השוחט כשהן רואות ומריחות את הדם של קודמותיהן ושומעות את זעקותיהן? בבעיטות או בשוקר חשמלי או אולי "רק" בצינור פלסטיק? אלה כבר עניינים שהחקלאי והכתבת לא ירחיקו לכת כמובן להיכנס אליהם גם בדמיונם. חלוקת העבודה מאפשרת לכולם להעמיד פנים שזה רק עניינו של מישהו אחר. חיתוך צוואר העזים בסכין הוא בוודאי לא מה שחשב עליו יצרן הגדיים והחלב כשהצטלם מגרד בחיבה את צוואר אחת העזים, או כשהבטיח ש"אף אחד לא מתנהג אליהן לא יפה" לאחר שהוא שולח אותן אל מותן כשתפוקת החלב והגדיים שלהן פוחתת.



וייתכן שכל עז או כלב הם מדהימים בדרכם. אך קשה להבחין ברוב תכונותיהם המדהימות אם הם לעולם לא יוצאים החוצה למקום עם מרחב מינימלי לתנועה או לביטוי העדפות אישיות. קשה להבחין בכך גם כשרואים בהן כלי להפקת רווחים, ומחזיקים 700 "אמהות" בתור מכונות חיות לייצור גדיים וחלב.

2. "בוקר" (או: "יצרן" עגלים לפיטום ושחיטה)

לעתים רואים בארץ, בעיקר בגליל ובגולן, פרות רועות במרחב פתוח, לעתים עם עגל יונק לצדן. רבים מעדיפים לחשוב שלפחות חלק מהחיות שעולות על צלחתם חיו כך את חייהן עד שהובלו לשחיטה. אולם רק מיעוט קטן של העגלים הנשחטים לבשר עבור הצרכן הישראלי מתחילים כך את חייהם – וגם הם יופרדו מאמם בטרם ייגמלו, ויישלחו ל-4 עד 6 חודשים של פיטום אינטנסיבי במפטמות צפופות ומזוהמות, שרק לאחריו יישחטו.

מתוך כלל העגלים שישראלים אוכלים את בשרם, אלה הנולדים במרעה בארץ הם מיעוט קטן. עגלים אחרים נולדים לפרות בתעשיית החלב, מופרדים מהן מייד, ולא זוכים לצאת למרעה אפילו יום אחד כל חייהם (בתמונה מימין); קבוצה שלישית נולדת באוסטרליה ומזרח אירופה ומובלת לישראל בעודה בחיים (בתמונה האמצעית); אך מרבית העגלים שישראלים צורכים את בשרם מגודלים ונשחטים בדרום אמריקה, שם גידול מזונם ופיטומם מהווה הגורם העיקרי להרס יערות האמזונס. 

לחצות כבישים זה מסוכן. חבל שאי אפשר פשוט להסביר להן בהיגיון שהגור שליקקו את פרוותו באהבה נלקח למטרה חשובה. כלומר נמכר למכלאה שבה יוזן במזון מרוכז ומזיק בשטח צר ועמוס הפרשות, עד שיעלה במשקל ויישחט.



כלומר: 'בהתחלה היה קשה להתפרנס מהפרדת עגלים מאמם ומכירתם לפיטום והרג – אבל יש ביטוי (עם חרוז!) שאומר שבעצם ככה העולם – אז זה בטח בסדר'.

בכתבה משובץ גם קישור בולט לכתבה "פרי הרבעה? הם עושים חיים". בניגוד לרושם שעולה מהבדיחה המצ'ואיסטית שבכותרת, "פרי הרבעה מובחרים" אינם זוכים לשפע של הזדמנויות להזדווג, וזרעם לרוב "נחלב" מלאכותית על מנת להזריע מלאכותית אלפי פרות, לעתים אפילו במדינות רחוקות. גם "הזרעה טבעית" מבוצעת פעמים רבות בסיוע אלימות אנושית רבה – למשל, כשהנקבה נכלאת בתא ריסון מאסיבי שמנטרל כל יכולת התנגדות. מותר לשער שפרה, כמו כל חיה, מעדיפה לבחור בעצמה עם מי להזדווג.

חליבת זרע מפר לצורך הזרעה מלאכותית. זכר אחר, מרוסן בכלוב ובנזם המושך את נחיריו, משמש לגירוי "פר ההרבעה" לפלוט זרע.