בעיות ברווחת אמנונים

ממשלת ישראל מתכננת רפורמה בתעשיית הדגים. עבור בעלי-חיים, רפורמות כאלה הן בעיקרן חדשות רעות, אם כי המימון הציבורי שניתן לתעשייה תחת הרפורמה עשוי לספק הזדמנות לקדם חקיקה לרווחת החיות במקביל לרפורמה. חוקים רווחת בעלי-חיים אינם מבטיחים לחיות חיים טובים, אלא רק דורשים למנוע כמה מהפגיעות הקשות ביותר בהם. חקיקה לרווחת דגים מתפתחת כיום בעולם, ומכיוון שמוקד החקיקה והמחקר שמתבסס עליה הוא באיחוד האירופי, מיני הדגים שזכו לתשומת-לב הם אלה שמנוצלים בהמוניהם באירופה (כגון קרפיון מצוי). בישראל, קורבנות נפוצים במיוחד של תעשיית המדגה הם אמנונים, שאינם מהווים חלק משמעותי מהתעשייה האירופית ולכן לא נערך שם מחקר באמנונים כהכנה לחקיקה. מצב זה מחייב לכאורה מחקר ממושך ועלול להוות תירוץ נגד התייחסות רשותית בישראל לרווחת דגים בכלל. אולם האם באמת ידוע מעט מדי על רווחת אמנונים?

אמנון בעת האכלה בבריכה (צילום: Rose Robinson) 

מחקרי התנהגות

מחקרי התנהגות עם זיקה לסוגיות של רווחה, נערכים מזה שנים באמנוני היאור ובאמנוני מוזמביק. לפניכם תמצית של כמה מהמחקרים המעניינים ביותר שנערכו בשנים האחרונות, רובם על-ידי צוותים מברזיל:

מחקרי ההתנהגות יוצרים בהדרגה קטלוג של דגמי התנהגות שמעידים על מצוקה. אכילה מופחתת, למשל, זוהתה במספר מיני דגים כתגובת מצוקה טיפוסית, וכך גם הימנעות זמנית מאכילה. תופעות כאלה נצפו, בין השאר, באמנוני היאור. בשני ניסויים שונים, האמנונים השתהו באופן משמעותי עד שהחלו לאכול לאחר שנחשפו למצבים מעיקים. בניסוי אחד, גורם העיכוב היה חשיפה למים באיכות ירודה, ובניסוי אחר היה הגורם המעיק הכנסת הדגים לסביבה זרה. גורמים מעיקים כאלה טיפוסיים לתעשיית הדגים.

אחד מכיווני המחקר המבטיחים ביותר במחקרי רווחת בעלי-חיים הוא ניסויים, שבהם מציבים מספר אפשרויות בחירה בפני חיות ומתעדים במה הן בחרו. ב-2009, דיווח גילסון וולפאטו על כמה תוצאות במחקר כזה באמנוני היאור. הסתבר, שיש להם העדפה ברורה לאור צהוב בעוצמה נמוכה (פחות מ-80 לוקס), לטמפרטורה הקרובה לזו המומלצת בענף המדגה או גבוהה יותר, למקומות שיש בהם נקודות מסתור רבות, ולמצע של חצץ או זיפזיף בהרכב מסוים.

דגים במצוקה מפגינים התנהגות סטריאוטיפית (תנועות חוזרות ונשנות ללא מטרה ניכרת לעין), במיוחד בתגובה לתסכול. למשל, דגים ממינים שבהם הזכר חופר בחול שוחה שתשמש את הנקבה להשרצה, זקוקים לחול או למצע דומה. לפי מחקר מ-2008, אמנוני מוזמביק שנכלאו במכל ללא מצע, ביצעו "תנועות ואקום" של חפירת שוחות – כלומר תנועות חפירה חוזרות ומתמשכות בהיעדר אפשרות לחפור ממש. זוהי עדות סבירה לתסכול, ולכך שיש לספק מצע לאמנונים בשבי.

גורם אחד מני רבים למצוקת אמנונים בשבי הוא כליאתם במתקן מלאכותי שאין בקרקעיתו מצע. בצילום: אמנוני היאור מגזע שעבר ברירה מלאכותית (צילום: Ramon FVelasquez, NTRDP) 

הערכת הרגשה טובה (ולא רק הערכת סבל) היא תחום מחקר נדיר בדגים. פעילויות של חיפוש ושל ציפייה למזון נחשבות כעדות למצב נפשי טוב בדגים. ליאונור גלהארדו ועמיתיה הראו, שאמנוני מוזמביק שהוחזקו בתנאים חברתיים יציבים ויכלו לזהות אישית את חבריהם, הפגינו סקרנות רבה כלפי עצמים חדשים. זאת לעומת רמת סקרנות ירודה באמנונים שהוחזקו ללא סביבה חברתית תומכת. אמנם, נוכחות הדגים המוכרים לא הקלה על אמנונים שנכלאו בצפיפות רבה. אולם בתנאים סבירים, הפגנת הסקרנות מעידה על רמת רווחה טובה.

סקרנות, כך מסתבר, עלולה להיות קטלנית בתנאים שבהם מגדלים כיום אמנונים, גם בישראל: מכיוון שאוכלוסיות הבר התדלדלו מאוד, נוהגים לגדל דגיגים בשבי ולשחררם למקווי מים טבעיים, שם ילכדו אותם לאחר הגדילה. רוב האמנונים האלה מתים לפני הגיעם לבגרות. רבים מביניהם נטרפים, ורק כ-5% מבין אלה ששוחררו שורדים עד שהדייגים הורגים גם אותם. לפי מחקר שפורסם ב-2007, כשהדגים הצעירים שנולדו בשבי רואים טורף, הם נוטים להתקרב אליו בסקרנות. במחקר, עברו אמנוני היאור הצעירים אימון נגד טריפה: החוקרים חשפו בפניהם דמות של דג טורף, ובמקביל לכך ערכו בהם סימולציה של לכידה ברשת. כתוצאה מכך למדו הדגים לקשר בין דמות הטורף לבין סכנה, והחלו להתחמק מדמות הטורף. פיתוח של שיטת אימון כזו בדגיגים, עשוי להגדיל את סיכויי הישרדותם לאחר שחרורם למאגרי מים.

סוגיה אחרת נבדקה באמנוני היאור. במאמר מ-2011, הראו החוקרות שכאשר כולאים יחד אמנונים בגודל אחיד, הקרבות בין הזכרים ממושכים יותר מקרבות בין זכרים בגודל שונה. החוקרות מדגישות, שעצם המאמץ הרב בקרבות ממושכים וסיכויי הפציעה הגבוהים, כמו גם הקושי ליצור מבנה חברתי יציב בתנאים אלה, מהווים פגיעה ברווחת האמנונים. טענה זו קשורה ישירות בגידול תעשייתי של דגים – שם נעשה מאמץ להחזיק יחד דגים בגודל אחיד ככל האפשר, לעומת הגיוון הקיים בתנאים טבעיים.

מחקר אחר על תוקפנות של אמנוני היאור (2008) התמקד בהשפעת תנועת המים על שכיחות הקרבות. במים שקטים, אמנוני היאור מקיימים סדר חברתי ללא עימותים רבים. כימיקלים שנפלטים מגופם (בנוסף על סימנים חזותיים) מעבירים לשכניהם מידע על מעמדם החברתי, ומידע זה מונע קרבות נוספים. לעומת זאת, כאשר מוחזקים האמנונים במקום שבו המים נמצאים בתנועה משמעותית, הכימיקלים נסחפים – ואיתם אובד מידע חיוני. כתוצאה מכך מתערער הסדר החברתי, והאמנונים מרבים להילחם ביניהם. תנועת מים רבה היא אחד ממאפייני חקלאות המים האינטנסיבית, בניסיון לפצות על הצפיפות.

גורמי מצוקה רבים מאפיינים את המתקנים התעשייתיים לגידול אמנונים: צפיפות, גודל אחיד של הדגים, תחלופת מים גבוהה ועוד. (צילום: Old shoe Woman, ג'ורג'יה) 

מחקרי כאב ופחד

קיים צורך דחוף בידע על מזעור כאב ופחד בחיות תחת ניצול חקלאי. אולם אם מחקרי ההתנהגות שלעיל כרוכים בגרימת סבל ובשלילת חופש מהדגים, הבעיה חמורה שבעתיים כשמדובר במחקרי כאב ופחד. מוסריותו של פרויקט המחקר כולו מוטלת אפוא בספק.

כמה מחקרים חדשים התמקדו בגרימת כאב לאמנונים ומצאו, שחוויה מכאיבה מותירה חותם על התנהגות הדגים במשך שעות. עצם החזקתם ביד, ללא גרימת כאב מכוונת, השפיעה על הדגים באופן ניכר. אמנוני מוזמביק שהוחזקו ביד, מיעטו לשחות לאחר מכן במשך שעתיים. כאשר הוסיפו לכך הלם חשמלי בזנב, צמצמו האמנונים את פעילותם במשך 4-3 שעות. במחקר אחר, קצצו חוקרים את זנבם של אמנוני היאור, וקורבנות הניסוי הרבו לשחות יותר מהרגיל במשך שש שעות לפחות. בשני הניסויים, האמנונים שינו את התנהגותם בעקבות הפעולה האלימה, ושינוי זה ודאי מעיד על כאב. אולם בעוד שחיתוך סנפיר דומה לפציעה טבעית כתוצאה מהתקפת דג אחר ולכן הוא עורר תנועה מוגברת – בריחה – הלם חשמלי אינו דומה לסכנות טבעיות בעולמם של אמנונים, ולכן, ככל הנראה, קורבנות הניסוי השני הגיבו בצמצום פעילותם.

החוקרים בדקו בניסויים אלה גם סימני מצוקה אחרים. אמנוני מוזמביק נוהגים לצלול לקרקעית ולשפשף את צד גופם על הקרקעית. פעילות זו הופכת להיות תכופה יותר בשבי, בעיקר אם אין על הקרקעית מצע מתאים. מדובר אפוא בביטוי בהתנהגות סטריאוטיפית המבטאת תסכול. בניסוי הסתבר, שהכאב או הפחד מאפילים על התסכול: לאחר שהחזיקו אמנוני מוזמביק ביד, הם נמנעו במשך שעתיים מכל פעילות כזו. הלם חשמלי האריך עוד יותר את זמן ההתאוששות.

גם מדדים גופניים הצביעו על מצוקה משמעותית בעקבות הטיפולים במחקר. באמנוני מוזמביק שהוחזקו ביד, למשל, עלתה רמת הקורטיזול (הורמון המופרש במצבי מצוקה) בדם. כשנוסף הלם חשמלי להחזקת האמנונים ביד, נותרה רמת הקורטיזול גבוהה יותר במשך שעות. רמת הקורטיזול באמנוני היאור שסנפיר הזנב שלהם נקצץ, לעומת זאת, חזרה למצב נורמלי במהירות יחסית. לפי מדד הקורטיזול, מצוקה קשה במיוחד נגרמה לאמנוני מוזמביק שהוחזקו כלואים במשך שעתיים ברשת (כלומר, בצפיפות קיצונית).

במחקרי שחיטה מגיעה האלימות כלפי הדגים לשיאה. במחקר מ-2009, נערכה השוואה בין שתי שיטות להרג דגים: חיתוך חוט השדרה וקירור. החוקרים מצאו, שחיתוך חוט השדרה הביא לאובדן הכרה תוך 82 שניות, לעומת 750 שניות בקירור. המסקנה: הימום (והרג) באמצעות קירור הוא שיטה שצפויה לגרום סבל רב יותר. בנוסף לכך, הסתבר שמהירות אובדן ההכרה בשיטה הראשונה משתנה במידה משמעותית לפי איכות הסכין.

המלצות לרווחת אמנונים

כמעט כל ההוראות המחייבות שפורסמו בנושא רווחת דגים, מתייחסות לדגים בכלל ולכן הן בהכרח מעורפלות למדי. הוראות ביחס למינים מסוימים, או קבוצות של מינים קרובים, יכולות להיות ברורות ומעשיות יותר. הוראות כאלה נוסחו בידי גופים בתעשיית הדגים, גם ביחס לאמנונים.

החזקת דגים ביד, במיוחד מחוץ למים, היא גורם מצוקה קיצוני, שאפילו סטנדרטי רווחה פנימיים של התעשייה מזהירים מפניו. (צילום: Greenie Watch) 

דוגמה אחת לכך היא תוכנית הרישוי לתעשיית האמנונים מטעם "ברית חקלאות המים העולמית." המדובר בתוכנית משנת 2008, שבה התעשייה מעניקה לחברות אמנונים אישור על פעילות לפי "השיטות הטובות ביותר" (BAP). העובדה שאחד מ-13 הסטנדרטים של הרישוי עוסק ברווחת האמנונים, מעידה על המשקל השיווקי שצבר העניין ברווחת דגים. הסטנדרט דורש מה"יצרנים" לפעול במחשבה על רווחת בעלי-חיים, לאחר שעברו הכשרה מתאימה בתחום זה; הם חייבים לתכנן מתקני דגים הומאניים, למנוע מהדגים סבל בלתי הכרחי, לפתח ניטור יעיל של איכות המים והמזון, וכדומה.

אכיפת הסטנדרט מתבצעת על-ידי מילוי שאלון מפורט בידי החקלאי עצמו, לעתים בתוספת מסמכים שעליו להגיש. עשרות שאלות בשאלון עוסקות במגוון גדול של נושאים הרלוונטיים לרווחת הדגים: איכות המים, כמות המזון, צפיפות מרבית, כמות הולמת של מזון, זמן מרבי של צום, ציפוף-יתר (עד שעתיים), שהות מחוץ למים (עד 15 שניות), בדיקות סדירות של איכות המים ומצב הדגים, תוכנית אבחון מחלות, טיפול בדגים חולים ו"הרג הומאני" שלהם, שימוש מבוקר בתרופות, הימנעות משימוש באנטיביוטיקה ובהורמונים למטרות לא רפואיות (במיוחד להאצת הגדילה), מניעת זיהום, איסוף דגים והובלתם תוך גרימת עקה מזערית, משך הובלה (עד 12 שעות), ועוד. המסמך כולל גם הסברים, ושם מפורטים ערכים של איכות המים הרצויה.

אין ספק, שעקרונות תכנית הרישוי הזו היו עשויים להועיל אילו נקבעו על-ידי גוף חיצוני לתעשייה, עם כוח אכיפה. אלא שלא מדובר אפילו בפיקוח משמעותי מטעם תוכנית הרישוי – המידע על הנעשה במשק מגיע כולו מאנשי המשק. מעבר לכך, למרות רשימת הנושאים המרשימה, התוכנית, ברובה, אינה כוללת פרטים טכניים והיא פתוחה לפרשנות מקומית. גם מעט הפרטים המוגדרים יותר טעונים מחקר, באיזו מידה הם מתאימים לדגים – או נוחים לתעשייה.

תוכנית רישוי אחרת פורסמה ב-2009 בעקבות שיתוף-פעולה בין נציגי תעשיית האמנונים, ארגונים סביבתיים וחברתיים, נציגי ממשלות ואחרים, תחת הכותרת "דיאלות אמנונים בחקלאות מים" (TAD). סעיף אחד מבין 7 עקרונות המסמך, מתמקד ברווחת אמנוניםבדגש על הליכי ניהול לטובת בריאות הדגים: אסור להשתמש באנטיביוטיקה למטרות לא רפואיות, מותר להשתמש בתרופות בכלל רק בהוראת וטרינר, יש לסלק דגים מתים מדי יום ולתעד זאת, כל מתקן לגידול דגים חייב להציג תוכנית מקומית לבריאות הדגים, ואחוז האמנונים הבוגרים שייתפסו מתוך בריכות גידול צריך לעמוד על 65% בערך מהדגיגים ששוחררו לשם. בניגוד לסטנדרט של "ברית חקלאות המים העולמית," כאן לא מדובר בעקרונות רווחה מובהקים, אלא בעקרונות ניהול טיפוסיים לתעשייה, שאכיפתם עשויה להגדיל את הרווחים – ואגב כך למנוע פגיעה בדגים כתוצאה מהזנחה.

מתקן לגידול דגיגי אמנון: חלק מהקושי בניסוח עקרונות לרווחת דגים הוא העובדה שבעיות הרווחה בשלבי חיים שונים שונות למדי אלה מאלה. (צילום: Steve Vance) 

מבט לעתיד

המחקר על רווחת אמנונים נמצא בעיצומו. מנקודת-מבט ישראלית, חיסרון בולט של המחקר הוא העובדה שאינו נערך במינים המיוחדים לישראל (אמנון הגליל, אמנון הירדן ואמנון אדום) אלא במינים קרובים בלבד. בנוסף לכך, חלק משמעותי מהידע שנצבר לא קל ליישם על מדגה בכלל, וקשה עוד יותר ליישם על הבעיות המיוחדות לאמנונים בישראל. יתכן, למשל, שבארץ יש להקדיש תשומת-לב מיוחדת לטמפרטורת המים, להרעלות בכינרת, לירידת מפלס הכינרת, או לשפמנונים שלמדו לטרוף את הדגיגים שהתעשייה שופכת לאגם.

כשלעצמו, הידע הקיים אינו מספיק לשם ניסוח מיידי של תקנות רווחה אפקטיביות. עם זאת, הבסיס לתקנות כאלה כבר קיים בעולם. העובדה שאמנונים אינם מינים אירופיים ושהאיחוד האירופי לא הקדיש לרווחתם תשומת-לב, אינה מהווה אפוא בסיס משכנע לטענה נגד חקיקה לרווחת דגים בישראל.

לסיום, יש להזכיר שחקיקת רווחה היא מטרה ריאלית וראויה כשמנסים להגן על חיות מול הרשויות, אך היא לא רלוונטית לצרכנים. עבורנו, כאנשים פרטיים, הימנעות מצריכת דגים היא האפשרות המוסרית הרצויה, והיא תישאר כך גם במידה שיגובשו תקנות לרווחת דגים.