בעיות ברווחת קרפיונים

הגידול  השחיטה 

הגידול

הקבוצה הזנוחה

אם אנו רוצים להגן על הדגים שמנוצלים בתעשיית הדגים, איך עלינו להתחיל – מלבד הימנעות אישית מאכילת הדגים? כשמדובר בהגנה על יונקים ועופות, יש לארגונים להגנה על בעלי-חיים ולרשויות סדר-יום מוגדר לצמצום הפגיעה בחיות בתעשיות, על בסיס תקדימים שנוצרו במשך עשרות שנים. המצב ביחס לדגים שונה. דגים לא זכו עדיין לחקיקת הגנה מיוחדת, אלא רק לדו"חות מדעיים ראשוניים ולהמלצות ראשוניות. גם ארגונים להגנה על בעלי-חיים לא הקדישו מאמץ לנושא זה ולכן החומר המדעי וההמלצות מרכזים באופן כמעט בלעדי את הידע הרלוונטי. אם חקירות סמויות במשקי יונקים ועופות משלימות את הידע המדעי בנושא ומכוונות גם את מאמצי החקיקה, הרי שבכל הנוגע לדגים כמעט שלא נערכו חקירות כאלה ולא ברור עדיין מה יש לחפש בהן ובאילו אמצעים.

דו"ח גידול הקרפיונים

מאחר שרוב המחקר על רווחת דגים נערך באירופה, רק חלקו רלוונטי לארץ: הסלמוניים, שכמה מהם נחקרו, נפוצים בעיקר מצפון לאזורנו, ואילו דגים הנפוצים בעיקר בדרום, כמו האמנונים, לא נחקרו באירופה. הקרפיון המצוי הוא מקרה מיוחד, של דג ממין המנוצל במספרים גדולים הן באירופה (בעיקר במזרחה) והן בישראל, כאן הוא המין השני בתפוצתו בענף המדגה. עם זאת, יש לזכור שגם כשמדובר במינים שמגודלים הן באירופה והן בישראל, יתכנו הבדלים משמעותיים עקב הבדלי אקלים ואולי גם מסורת מקומית.

באוקטובר 2008, לבקשת הנציבות האירופית, פרסם הפאנל על בריאות בעלי-חיים ורווחתם (הכפוף לרשות בטיחות המזון האירופית) חוות-דעת מדעית על "היבטי רווחת בעלי-חיים של מערכות גידול לדגים: קרפיון." זהו דו"ח בן 128 עמודים עם פירוט על תכונות של קרפיונים, שיטות גידול שלהם, גורמים המשפיעים על רווחתם, דירוג של בעיות רווחה בשיטות הגידול הנהוגות באירופה וגם המלצות ספציפיות. סוגיות בהרג קרפיונים מטופלות בדו"ח נפרד, שלא נתייחס אליו כאן. נשתמש בדו"ח על גידול קרפיונים כבסיס לבירור – מה אנו יכולים לעשות למען קרפיונים בארץ?

מסובך וראשוני

האם דו"ח הקרפיונים מספק לנו בסיס סביר לעריכת חקירות בשטח ולמאמצי חקיקה או קידום מדיניות? התשובה לכך, למרבה הצער, אינה פשוטה. סיבה אחת לכך היא מורכבות הנושא: הדו"ח מחלק את מחזור הגידול של הקרפיון ל-9 שלבים מובחנים, ובדרך-כלל יש מספר שיטות שונות לכל שלב, עם בעיות רווחה שונות במקצת. מעבר לכך, רבים מהפרמטרים הקשורים ברווחה אינם ניתנים לזיהוי בעין בלתי מזוינת; כל ביקורת במתקן הקרפיונים צריכה להיערך בסיוע אמצעים למדידת טמפרטורה, חומציות, מהירות התנועה של המים וכדומה. הדו"ח אינו מספק קריטריונים התנהגותיים משמעותיים לזיהוי מצוקות.

אם לא די בקשיים אלה, הרי שהרוב הגדול של הידע על רווחת קרפיונים הוא כה ראשוני, עד שאין כיום בנמצא פרמטרים להבחנה בין רווחת הקרפיונים לבין האינטרסים של התעשייה. העיסוק ברווחת בעלי-חיים בתחומים המוכרים יותר, של יונקים ועופות, מבוסס על היכולת להבחין בבירור בין מה שמועיל לתעשייה לבין מה שטוב לחיות. אמנם, לפעמים יש חפיפה בין שני התחומים (למשל: לתעשיית החלב משתלם להחזיק פרות שאינן סובלות מדלקת העטין, אשר גם גורמת סבל לפרות). אולם בהיבטים רבים של התעשייה, ידוע לנו בבירור כי מה שמועיל לתעשייה פוגע בחיות. למשל, הברירה המלאכותית לייצור חלב מוגבר, הגדילה את רווחי התעשייה תוך עיוות פרופורציות הגוף ויצירת סיכונים בריאותיים קשים; תיקון משמעותי של הנזקים התורשתיים יצמצם את תפוקת החלב לפרה ואת רווחי התעשייה.

מה שטוב לדייג טוב לקרפיון?!

על רקע זה, רוב הפרמטרים לרווחת קרפיונים – כפי שפורטו על-ידי הפאנל על בריאות בעלי-חיים ורווחתם – חופפים לאינטרסים של התעשייה וניתנים למיצוי במסגרת כללים לניהול עסקי נבון של משק הקרפיונים. לא מעט מהפרמטרים עוסקים בהתפתחות תקינה של הדגים. אם לא מספקים להם תנאים ראויים, במיוחד בשלבי חיים מוקדמים (כולל הטיפול בביצים) הם לא רק גדלים לאט – מצב שהשלכותיו הכלכליות ברורות מאליהן – אלא מפתחים עיוותים, אשר מן הסתם מסבים להם סבל.

חפיפה בין האינטרסים של התעשייה לבין מדדי רווחה היא מסקנה תמוהה בדו"ח מדעי על רווחת בעלי-חיים; ודאי זהו לא יותר מביטוי למצבו הראשוני של הידע הקיים. לשם השוואה, הדיונים על רווחת עופות באיחוד האירופי, הן בתעשיית הביצים והן בתעשיית הבשר, הקדישו מקום נרחב לנושא הצפיפות. בדו"חות המדעיים צוינה מצוקה מובהקת של העופות החל מצפיפות מסוימת, שהיא נמוכה במידה ניכרת מהצפיפות המקובלת בתעשיות. בדו"ח הקרפיונים, לעומת זאת, אין כל המלצה בעניין הגבלת צפיפות. צפיפות רבה מוזכרת בגוף הדו"ח כמקור אפשרי ל"רעיית יתר" של המזון הטבעי, המחייבת האכלה מלאכותית; הצפיפות של דגים מואכלים עשויה להיות גדולה פי 3 מהצפיפות של דגים שלא מקבלים תוספת מזון. למרות זאת, מחברי הדו"ח מדגישים שאין עדות לקשר בין צפיפות כזו לבין עקה. הצפיפות מוצגת כבעיה המונעת התנהגות שחייה נורמלית ומהווה מקור אפשרי לפציעות רק בתנאים זמניים של העברת קרפיונים מבריכה לבריכה או למכלים לקראת הובלה.

קרפיון זמן קצר לאחר הבקיעה, בשלב שבו הוא רגיש במיוחד למחסור בחמצן. (צילום: Ohio Sea Grant and Stone Laboratory) 

מה לבדוק? מחסור בחמצן

במצב הידע הנוכחי, מה יכולה אפוא להניב חקירה במתקני גידול קרפיונים? התשובה המוזרה לכך היא, שחלק משמעותי מהחקירה יצטרך להתמקד בניסיון לוודא שהמתקן מתנהל כראוי מבחינה כלכלית, בהנחה שמתקנים חקלאיים מנוהלים לעתים ברשלנות רבה למרות הנזק הכספי.

אם יש משתנה קריטי אחד שהיה עשוי להוות מטרה בולטת לבדיקות, הרי זה כמות החמצן במים. מחסור בחמצן זוהה בתור גורם הסיכון החמור ביותר, או כמעט החמור ביותר, בכל אחד משלבי הגידול של הקרפיונים. מחברי הדו"ח מציינים, שקרפיונים מסוגלים לשרוד במים המכילים חמצן בכמות נמוכה יחסית, עד 0.9 מיליגרם לליטר, אולם מצוקה כתוצאה ממחסור בחמצן צפויה עוד הטרם נוצר מחסור כה חמור בחמצן. מחברי הדו"ח אינם מגדירים את סף החמצן הדרוש אלא לגבי דגיגים בלבד: בין 6 ל-8 מיליגרם לליטר (גם עודף חמצן פוגע בדגיגים).

האם חוקרים סמויים או מפקחי רווחת בעלי-חיים צריכים אפוא לעבור במתקנים לגידול קרפיונים עם מכשור למדידת ריכוז החמצן במים? אפשר שאין מנוס מכך. עם זאת, ניתן לבצע חלק מהעבודה בעקיפין. למשל, אחד מהגורמים לירידה בכמות החמצן במים הוא התפרצות של אצות, הגורמות למחסור בחמצן (וכן לגורמי סיכון נוספים). את עודף האצות אפשר לזהות בתצפית מן היבשה, אם כי הדו"ח אינו מספק כלים לכך. הבעיה מוכרת באירופה בעיקר בטמפרטורות גבוהות, ולכן היא מן הסתם רלוונטית במיוחד לישראל.

דגיגי קרפיונים: לפי המלצות הדו"ח המדעי של האיחוד האירופי, אסור להוציא כך דגיגים מן המים. (צולם בהודו, Aquaculture Asia Magazine) 

על ההמלצות

דו"ח הקרפיונים מספק עשרות המלצות (הערוכות ב-30 סעיפים) אולם רובן ספציפיות באופן המחייב היערכות מסוג חסר תקדים מצד חוקרים ומפקחים. למשל:

• זרימת המים במהלך הדגרת הביצים צריכה לעמוד לכל היותר על ליטר וחצי לדקה בשעות ההתפתחות הראשונות ו-3 ליטר לדקה לאחר מכן.
  
• בהעברת דגים בין בריכות/מכלים שונים, יש להימנע משינויי טמפרטורה פתאומיים.
  
• אין להוציא דגיגים מהמים.
  

אם נקודות אלה נראות קשות לבדיקה, הן עדיין ברורות יותר מכמה המלצות שנוסחו בצורה כה כללית, עד שאין אפשרות ליישמן ללא ניסיון במדגה או גיבוש קריטריונים ספציפיים יותר. למשל:

• תכנון מכלים לדגיגים צריך לאפשר מילוי אוויר בשלפוחית השחייה.
  
• תחזוקת בריכות גידול צריכה למנוע הצטברות שכבות נטולות חמצן העלולות לגרום ליצירת רעלים.
  
• בשלבי הגידול המוקדמים של הדגים בבריכות, יש להתאים את מידת הצפיפות של הדגים לרמת הזמינות של הפלנקטון.
  

נקודות אחדות בהמלצות נוסחו בבירור והן נוגעות למתקנים (הוראות הנוגעות למתקנים קלות לבדיקה, בדרך-כלל, לעומת בדיקות של מצב המים או של התנהגות עובדים). אולם כמה מהמלצות אלה נוגעות דווקא לתנאים הקשורים הדוקות לאקלים, ולכן אי-אפשר ליישמן ישירות לישראל, למשל:

• הגודל הרצוי לבריכות גידול הוא בין 500 ל-10,000 מ"ר.
  
• העומק הרצוי לבריכות גידול הוא בין מטר למטר וחצי ובמקום חסוי מרוח חזקה.
  
• העומק הרצוי לבריכות אחסון (לדגים הכלואים לקראת שיווק) הוא 2 מטרים – עומק שאמור למנוע השפעה מהירה של טמפרטורת אוויר משתנה על טמפרטורת המים.
  

המלצות בודדות בלבד ניתנות ליישום ללא היכרות פנימית עם ענף המדגה, כגון הדרישה שלא לגדל קרפיונים בבריכות עם קרקעית בטון (קרקע קשה עלולה לפצוע את הדגים).

חלק מההמלצות הן לערוך מחקר נוסף. למשל, מחברי הדו"ח המדעי קוראים לחקור האם ברירה מלאכותית של קרפיונים עלולה ליצור תכונות הפוגעות ברווחת הדגים (תופעה חמורה ביותר בתעשיות העופות והיונקים). תחום אחר שנדרש בו מחקר הוא חיסון קרפיונים. מסתבר עוד, שבאירופה לא נהוג להשתמש בתרופות לקרפיונים, ומחברי הדו"ח ממליצים, באופן כללי, לאשר את השימוש בתרופות כאלה.

קרפיונים בבריכת גידול: פענוח נתונים המעידים על מצוקתם מחייב כיום עבודת לימוד רבה ומכשור מתאים. (צילום: Blue Funnies) 

תכל'ס, מה לעשות?

כשארגונים להגנה על בעלי-חיים מעוניינים לאסוף מידע על פגיעה ברווחת כבשים, למשל, אפשר להפיק תועלת רבה מצילומים חובבניים במשק. אין צורך בהכשרה או במכשור מיוחד כדי לזהות עטינים שנפגעו קשה או זירוז כבשים במכות מקל. כפי שמלמד דו"ח הקרפיונים, המצב בענף המדגה שונה, אולם אין בכך כדי לפסול את האפשרות של צילומים אקראיים. במקרים של הזנחה חמורה, המצלמה תוכל לקלוט, למשל, גופות צפות של קרפיונים, או העברה גסה של קרפיונים חיים ברשתות ברזל חלודות.

מעבר לחריגות כאלה, שממילא אין לאנשי המדגה אינטרס להגן עליהן, העניין ברווחת קרפיונים יחייב את הארגונים לעבודה מסוג חדש. מכשור למדידת טמפרטורה, חומציות, ריכוז של גזים שונים או מהירות זרימת המים עשוי להועיל ואין אפשרות כיום לצפות אילו ממצאים ייאספו באמצעותו. אולם בסופו של דבר, יחלפו שנים עד שהידע על רווחת קרפיונים בשלבי הגידול יגיע לרמה שמאפשרת תביעות מסודרות מהתעשייה. בשלב הנוכחי, נראה שהגישה המועילה ביותר לקרפיונים מחייבת עבודה משותפת עם התעשייה: לימוד משותף של הבעיות, גיבוש משותף של נורמות לטיפול בדגים, גיבוש משותף של מערכת להטמעת הנורמות בתעשייה, ועידוד של פיתוח מכשירי ניטור אוטומטיים במתקני הגידול.

השחיטה

מגידול קרפיונים לשחיטתם

במרץ 2009 פרסם הפאנל על בריאות בעלי-חיים ורווחתם חוות-דעת מדעית נפרדת על רווחת קרפיונים בשלבי ההימום והשחיטה. המדובר במסמך שניתן להפיק מתוכו כמה מסקנות ברורות בעניין חקיקה, אכיפה וחקירה בשטח. עם זאת, השימוש במושג "רווחה" בהקשר של ההימום והשחיטה מגיע לשיא מוזרותו, משום שחוות-הדעת כולה עוסקת בפגיעה קיצונית ומכוונת בקרפיונים, ומציעה רק הקלות מקומיות מסבל. כמו בדו"חות אחרים מסוג זה, כך גם כאן, שלילת החיים מהחיות והחזקתן בשבי נחשבות כמובנות מאליהן ואינן מוזכרות כלל כבעיות רווחה.

חיכוך רשת, מגע יד אדם וחנק באוויר – שלושה מגורמי המצוקה הקשים שמהם סובלים קרפיונים בתהליך השחיטה (צילום: מייק קרני, אנגליה) 

מחסור בנתונים

לפני הצגת עיקרי חוות-הדעת המדעית יש להדגיש, שהיא מבוססת בעיקרה על "הערכת מומחים." זאת בניגוד לרוב חוות-הדעת המדעיות שמפרסם הפאנל, שמהוות בעיקרן סיכום של מחקרים רבים. הידע המדעי על רווחת קרפיונים בשלבי ההימום והשחיטה כה מועט, עד כי בחוות-הדעת צוינו 13 מקורות מדעיים בלבד (לעומת עשרות רבות או מאות בדו"חות מקבילים רבים) ומסקנתו האחרונה היא ש"אין כיום בנמצא סימנים מוצקים וודאיים להערכה בפועל של רווחת קרפיונים הקשורה בהליכי שחיטה." אפילו ההמלצות שמציגה חוות-הדעת, מעניקות משקל גדול יותר למחקר ולפיתוח שיטות חדשות מאשר לשיפורים קונקרטיים. המחסור בידע אינו נוגע רק למידת סבלם של הקרפיונים תחת הליכים אלימים מסוימים; למעשה, לא ידוע היטב אילו הליכים בדיוק עוברים הקרפיונים בשעות חייהם האחרונות. שלא כמו רוב מיני הדגים המנוצלים עבור בשרם, רוב הקרפיונים באירופה – למעלה מ-85% מהם, לפי ההערכה – לא נשחטים במתקנים תעשייתיים, אלא מובלים למכלי אחסון בשווקים, בחנויות ובמסעדות ונשחטים שם או נמכרים ללקוחות ההורגים אותם בעצמם (התופעה מוכרת גם בישראל, בממדים שאינם ידועים לנו). שיעור הקרפיונים הנשחטים במתקנים תעשייתיים גדל באירופה פי 3 תוך עשור בלבד.

יש מסקנות מעשיות

למרות כל ההסתייגויות, חוות-הדעת המדעית היא מסמך משמעותי. חברי הפאנל בחנו שיטות שחיטה והימום נפוצות ואת הליכי האחסון והטיפול הנערכים בסמוך לשחיטת הקרפיונים. הם דירגו את רמת הפגיעה בקרפיונים ("הערכת סיכון") לפי שלושה קריטריונים: עוצמת המצוקה שנגרמת לדג תחת טיפול מסוים, משך המצוקה, ושכיחות הבעיה בקרב אוכלוסיית הקרפיונים הנשחטים תחת הליכים מסוימים. שלושת הקריטריונים האלה שוקללו בניסיון להעריך את עוצמת הפגיעה בקרפיונים בכל אחת משיטות ההרג הנפוצות, ועל בסיס זה גיבש הפאנל מסקנות נחרצות נגד כמה הליכים נפוצים.

קרפיון מוחזק באמבטיה לפני הריגתו בידי צרכנים (צילום: Pavel Ševela / Wikimedia Commons, צ'כיה) 

ההכנות לשחיטה

ההכנות לשחיטה מתחילות בהוצאת הקרפיונים מבריכה והכנסתם למכל הובלה. הדבר נעשה באמצעות רשת המוחזקת ביד. שלב זה מהווה את הסיכון החמור ביותר לקרפיונים במסגרת ההכנות לשחיטה:

• ההוצאה מהמים גורמת מצוקה משמעותית, וכל הדגים עוברים זאת.
  
• ההוצאה מהמים כרוכה גם בסיכונים לא שכיחים אך חמורים יותר. הרשת עצמה עלולה לפגוע בקרפיונים אם היא מחוספסת, מסגרת הרשת עלולה לפגוע בהם, ועובד המדגה עלול לדרוך עליהם. תאונות משני הסוגים האחרונים עלולות לגרום למות הדגים.
  
• כשמרוקנים את מכל ההובלה למכל אחסון לקראת השחיטה, הדגים עלולים לספוג נפילה כואבת ולפגוע במים, בדפנות המכל או בדגים אחרים. זהו הסיכון השלישי בחשיבותו בשלב ההכנות לשחיטה.
  
• בשלב זה עלולים הקרפיונים גם לסבול משינוי הלחץ הפתאומי בשלפוחית השחייה, וכן מהלם כתוצאה מהבדלים בטמפרטורת המים. דגים שאכלו זמן קצר לפני העברתם למכל מים קר, עלולים לסבול מבעיות עיכול קטלניות.
  
• חשיפת הקרפיונים לאור פתאומי בהעברה למכל האחסון גורמת להם מצוקה. אמנם משערים שלא מדובר במצוקה קיצונית, אך מכיוון שרוב הדגים עוברים זאת, החשיפה לאור נחשבת בתור הסיכון השני בחשיבותו בשלב ההכנות לשחיטה.
  
• תחלופת המים במכל ההמתנה לשחיטה נוטה להיות בלתי מספקת, ולכן מצטברים במים, בריכוזים מזיקים, תוצרי המטבוליזם של הדגים, כגון אמוניה ופחמן דו-חמצני. במקביל לכך, צפיפות הדגים במכל עלולה להוביל לירידה בכמות החמצן ועלייה בטמפרטורה, וכתוצאה מכך לחנק. הצפיפות במכלי המתנה אלה עלולה להיות גבוהה במידה שאינה מותירה מקום לספק בדבר המצוקה שנגרמת לדגים בעטיה.
  
• לקרפיונים נשקפת סכנה מדפנות מחוספסות של המכל ומבליטות חדות בתוכו, העלולות לפצוע את הדגים בעור או בעיניים ופציעות אחרות. במכלים מכוסים, הדגים עלולים להיפגע מהכיסוי כשהם מנסים לקפוץ החוצה, ובמכלים לא מכוסים הם עלולים לקפוץ החוצה, להיפצע ולהיחנק באוויר.
  
• דגים סובלים באופן ניכר מרעשים פתאומיים, האופייניים למפעלים.
  
• לקראת השחיטה, מוציאים את הדגים ברשת, העלולה שוב לגרום פציעות, לעתים קטלניות. כשעובדים שומטים את הדג למכל האחרון (לחישמול במים, או לקראת הימום במכה ללא מים) הוא עלול לסבול ברגעיו האחרונים מעצמות שבורות ומפצעים בעור, במיוחד אם שמטו אותו על משטח ללא מים. תנאים אלה מהווים סיכון חמור במיוחד. במשטחים או המכלים שבהם מבצעים את ההימום או השחיטה, הדגים עלולים לסבול גם מלחץ של דגים נוספים המונחים עליהם ואפילו להיחנק תחת ערימת הדגים.
  

קרפיונים שנהרגו בחנק (צילום: zimbabim) 

חנק וחבטה

שיטה נפוצה להרג קרפיונים היא הוצאתם מהמים וחבטה בראשם באמצעות מכשיר קהה. כשהדגים מוחזקים לקראת ההימום והשחיטה במכל ללא מים או על משטח חשוף, הם סובלים מחנק. מאחר שכל אוכלוסיית הדגים נחשפת כך לאוויר וסובלת מחנק מתמשך הכרוך במצוקה קיצונית, זהו סיכון הרבה יותר חמור מכל שאר הסיכונים שנסקרו בחוות-הדעת.

לקראת החבטה, העובד מחזיק בקרפיון, מעשה שבכל מקרה פוגע בעור הדג וגורם לו מצוקה. ככל שהטיפול גס יותר, כך הקרפיון סובל יותר. לפעמים הקרפיון גולש ממשטח ההימום או מידי העובד אל הרצפה, וסובל ממכה כואבת ומאובדן קשקשים.

החבטה בראש הדג אמורה לגרום לו אובדן הכרה, אך בחלק מהמקרים היא לא מדויקת או לא חזקה מספיק, והדג נותר בהכרה וסובל מכאב ומפציעה. לפעמים העובדים אף מבתרים את גופם של קרפיונים שלא עברו הימום מדויק, ודגים אלה מסיימים אפוא את חייהם בסבל קיצוני.

חישמול

שיטה אחרת להרג קרפיונים היא חישמול בתוך מכל מים. בשיטה זו, העברת הדגים למכל החישמול עלולה לגרום מצוקה עקב נפילה למים וסביבה מימית אחרת. הסיכונים המשמעותיים ביותר הם חשיפה ממושכת לזרם חשמלי שאינו מספיק להימום, וביתור דגים שלא עברו הימום מלא או שחזרו להכרה לאחר ההימום. הערכת המומחים היא שמכלול סיכונים אלה חמור פחות ממכלול הסיכונים בשיטה הקודמת, אך ההבדל אינו גדול. בחוות-הדעת המדעית מפורטים התנאים הטכניים הנחוצים להבטחת הימום מיידי של קרפיונים באמצעות חישמול, אך המומחים מדגישים שלעתים קרובות אין משחטות הדגים מממשות תנאים אלה.

חבטה ללא חנק

שיטת הרג שלישית היא חבטה בראש, כשהקרפיון הוצא ממכל המים בסמוך לרגע החבטה ולכן לא עבר חנק. כאן הסיכון המשמעותי ביותר הוא הטיפול הידני בדגים, שפוגע בריר העוטף את הדג ובקשקשים, בנוסף על מקרים של נפילה מהשולחן וכן הימום לא מספק. מאחר שמקרים אלה נדירים, "הערכת הסיכון" למצוקות הכרוכות בשיטה זו נמוכה במידה משמעותית ביותר בהשוואה לשתי השיטות הנפוצות שלעיל.

שיטות הרג אחרות

שיטה לא נפוצה להרג קרפיונים היא קירור מהיר. לפי מדידות של הפרשת ההורמון קורטיזול, שיטה זו גורמת סבל רב.

במקרים של מחלה בבריכה, מקובל להרוג את הקרפיונים (לא מנסים לרפא אותם) בשיטות אחרות. בחוות-הדעת מובאים נתונים על שימוש בחומרי הרדמה, שהכנסתם למים בריכוז מסוים מבטיחה, ככל הנראה, מוות ללא סבל משמעותי.

קרפיון נחנק ברשת (צילום: פול מקאן, אנגליה) 

מסקנות

הרג קרפיונים הוא תהליך הגורם להם סבל מתחילתו ועד סופו. בתוך הרצף הפסול הזה, יש מהלכים גרועים וגרועים עוד יותר, שאפשר להבחין ביניהם ללא צורך בציוד מדידה. שלושה נושאים לפחות ראויים לתשומת-לב רבה מצד חוקרים, מחוקקים ומפקחים:

1. חנק הוא המקור המשמעותי ביותר למצוקה בקרפיונים, ולכן יש למנוע כליל הנחת קרפיונים במכלים ריקים ממים או צבירתם על גבי משטח באוויר לפני ההימום. ניתן וראוי לנסח דרישה זו במסגרת חוק או תקנות לרווחת דגים. אכיפת הוראה כזו קלה לביצוע במקרה שמפקח (או חוקר סמוי) נוכח בעת ההרג – אולם אכיפה ישירה תישאר נדירה באופן בלתי נמנע. לכן גם הוראה ברורה זו, בדומה לדרישות החמקמקות יותר בעניין שלבי הגידול של הקרפיונים, מחייבת הטמעה של עקרונות רווחת דגים בתעשייה עצמה. בהנחה שרוב הקרפיונים נהרגים במקומות קטנים ומאולתרים, זוהי דרישה קשה במיוחד למימוש.
   
2. הרג באמצעות חישמול, כפי שנצפה על-ידי מומחי האיחוד האירופי, הוא שיטה מקובלת במשחטות דגים תעשייתיות, שהיקפן גדל במהירות. לחישמול יש פוטנציאל לגרום אבדן הכרה מיידי, אך בפועל ההימום רשלני לעתים קרובות והדגים חווים סבל קשה. לאור הפוטנציאל, קשה להאמין שהחוק באירופה יאסור בעתיד חישמול קרפיונים, וככל הנראה אין טעם לדרוש חוק כזה. הוראות שיש מקום ריאלי לקדמן בחקיקה, ידרשו הימום דגים שיביא לאובדן הכרה מיידי, מבלי לציין שיטות הימום מסוימות (שיטות שונות מצויות ממילא בשלבי פיתוח). גם כאן מדובר בהוראה שמחייבת פיקוח בשעת מעשה, והפעם מדובר בפיקוח מסובך למדי. כמעט בלתי אפשרי בתנאי שדה לוודא שקרפיון איבד את הכרתו. עם זאת, תנועות עיניים (התכווצות האישון בתגובה לאור, וגלגול העין כשמטלטלים את הדג) ותנועות זימים עשויות לשמש כעדות לכך שהדג מצוי בהכרה.
   
3. נקודה משמעותית נוספת שחקיקה עשויה לטפל בה היא העברת הדגים ממכל למכל. זהו שלב הכרוך במצוקות רבות, ואת רובן ניתן למתן על-ידי פיתוח ציוד מתאים, ובמיוחד העברת דגים ללא שימוש ברשתות המוחזקות ביד. אין בחוות-הדעת המדעית המלצה כזו, אך היא מתבקשת מתוכן הדברים. הטכנולוגיה הנדרשתלשם כך אינה מסובכת לייצור, ומכיוון שמדובר בציוד בולט לעין, אכיפת השימוש בו עשויה להיות קלה יותר מרוב ההוראות הנוגעות לרווחת קרפיונים.
   

לסיכום, עבור הצרכן היחיד, הימנעות מצריכת בשר דגים הייתה ותישאר הדרך היעילה ביותר למנוע מהם מצוקה. אולם יש גם מקום לפקוח עיניים ולהפעיל מצלמות כדי לתעד חנק קרפיונים, הימום רשלני שלהם ופגיעות בהם במהלך הוצאתם ממכלים. התיעוד עשוי לשמש לקידום חקיקה או כללים וולונטריים, שיצמצמו את סבלם של דגים רבים. מאחר שלעתים קרובות הרג קרפיונים נגיש לקהל הרחב יותר מהרג חיות ממינים אחרים, הקרפיונים זקוקים במיוחד לעזרתם של צופים ומתעדים מזדמנים.