גישות חדשות לרווחת דגים
המהפכה השקטה
גידול דגים בתנאים תעשייתיים מתפתח מהר יותר מכל צורת ניצול אחרת של בעלי-חיים. שטח הכלובים הימיים, למשל, גדל בין 1990 ל-2008 פי 12. כמו בעופות וביונקים, התיעוש מביא איתו סבל חסר תקדים. בשלבי התיעוש הראשונים, מצוקתם של הדגים לא הטרידה איש: התעשיות, הרשויות, מוסדות המחקר ואפילו הארגונים להגנה על בעלי-חיים – כולם התעלמו מדגים. במידה שעסקו ב"רווחת בעלי-חיים", הם התמקדו ביונקים ולעתים גם בעופות. מצב זה משתנה. אם בראשית שנות ה-2000 התפרסמו עדיין בספרות המדעית דיונים בולטים בשאלה האם דגים מסוגלים לסבול, הרי שתוך שנים מעטות הפך סבלם לעובדה פוליטית ומדעית – לפחות באירופה. למרבה ההפתעה, ההתפתחויות בתחום חלו ללא לחץ ניכר מצד ארגונים להגנה על בעלי-חיים. נראה שהתמריץ העיקרי לעניין הרשותי והמדעי בתחום, נובע מיישום שיטתי של עקרונות כלליים בתחום "רווחת בעלי-החיים".
עוד בנושא:
-
דגים מרגישים כאב - וככה הוכיחו את זה
-
למה חוקרים דיכאון קליני על דגים?
החוק האירופי
הרקע לעניין הגובר במצוקותיהם של דגים הוא החוק הכללי של האיחוד האירופי בעניין רווחת בעלי-חיים, Council Directive 98/58/EC, אשר חל בחלקו על דגים ומחייב את מדינות האיחוד להבטיח שכל אדם המחזיק בדגים (ובבעלי-חוליות אחרים) ינקוט "בכל הצעדים הסבירים" כדי להבטיח את רווחתם ושלא ייגרמו להם "כאב, סבל או פציעה שאינם הכרחיים." לעיקרון זה אין עדיין ביטוי ספציפי בחקיקה.
בינתיים, מסתפקים באירופה בעבודה מדעית אינטנסיבית, שמהווה הכנה לחקיקה. "הפאנל על בריאות בעלי-חיים ורווחתם" (AHAW) שהוא הגוף שמספק חוות-דעת מדעיות המהוות בסיס לעבודת החקיקה ברשויות האיחוד, התייחס במפורש לרווחת דגים החל משנת 2004, במסגרת חוות-דעת על רווחת בעלי-חיים בהובלה. AHAW המליץ אז, בין השאר, שלא להוציא דגים מהמים במהלך פעילות ההובלה. ב-2008 הזמינה הנציבות האירופית (הגוף המחוקק באיחוד) מ-AHAW שורה של חוות-דעת מדעיות, לקראת חקיקה צפויה. מאז יולי 2008, הגיש AHAW ארבע-עשרה חוות-דעת מדעיות על דגים: בעיות רווחה בחקלאות מים של סלמון אטלנטי, צלופח אירופי, טרוטה (פורל), לברק ודניס, וקרפיון; בעיות רווחה בהימום ובהרג של מיני דגים אלה וטונה; וכן חוות-דעת כללית על רווחת דגים. כל דו"ח כזה מבוסס על עשרות עד מאות מקורות, שכמעט כולם התפרסמו משנות ה-90 ואילך – עדות לעניין הגובר ברווחת דגים.
המלצות באירופה
בדצמבר 2005 אימצה מועצת אירופה (ארגון המונה 47 מדינות) המלצות בעניין דגים המוחזקים למטרות חקלאיות. חלק מההמלצות מתייחסות להכשרת כוח-אדם מקצועי לטיפול בדגים, כשההתמקצעות כוללת יכולת לזהות מצב בריאותי, שינויי התנהגות והשפעה סביבתית. התדירות המומלצת לבדיקת מצב הדגים היא פעם ביום לפחות, במטרה לאתר בעיות בריאות ושינויי התנהגות. ההמלצות מתייחסות גם ליצירת מערכת אזעקה במקרה של תקלות במערכת אוטומטית, לבחירת אתר מתאים מבחינה סביבתית לגידול הדגים, לבניית אתר כליאה הכולל סכנות מזעריות, לנקיטת צעדים להפחתת עקה ובכלל זה הפרדה בין דגים בגדלים שונים, להגבלת הצפיפות במים בהתאם לצרכים הביולוגיים של הדגים, להימנעות משימוש שגרתי בתרופות כחלק מהשיטה החקלאית, ולשמירה על איכות המים. ההמלצות כוללות איסורים על "אריזת" דגים חיים בקרח, על הובלת דגים חולים, על ברירה מלאכותית של דגים לתכונות שצפויות לגרום להם סבל, ועל הטלת מומים.
המלצות בעולם
בשנת 2008 אימץ גם הארגון העולמי לבריאות בעלי-חיים (OIE) המלצות בעניין רווחת דגים, במסגרת "קוד לבריאות בעלי-חיים מימיים" (פרק 7). בנוסף להתייחסות לטיפול בדגים בשלב הגידול, כוללות המלצות OIE גם המלצות ביחס לשלבים נוספים בחיי הדגים: העמסה, הובלה, פריקה, הימום והרג. ההמלצות כלליות בעיקרן, אך יש בהן גם התייחסות לשיטות הימום והרג שאינן מומלצות מכיוון ש"הראו שהן גורמות לרווחת דגים נמוכה": קירור הדגים בקרח, הכנסת פחמן דו-חמצני למים, הכנסת מלח או אמוניה למים, חנק על-ידי הוצאה מהמים, וגרימת דימום ללא הימום. לעומת אלה, OIE ממליץ על הימום באמצעות פגיעה ישירה במוח (כגון מסמר החודר למוח) או מכת חשמל.
מחקר התעשייה
בראשית שנת 2006 החל לפעול הפרויקט "הערכה של רמת העקה בדגים במשק" (בקיצור: FASTFISH). מפעילי הפרויקט הם תעשיות הדגים בנורבגיה (התעשייה הגדולה בעולם) ביוון, בצרפת ובהולנד. חלק מהמוטיבציה ל-FASTFISH היא כלכלית – מצוקת הדגים קשורה בגדילה אטית ובצריכת מזון מוגברת – אך מניע עיקרי הוא מגמת החקיקה לרווחת בעלי-חיים באירופה. FASTFISH מתמקד בקביעת מדדי עקה (מצוקה) מעשיים ולא-פולשניים, שיוכלו לשמש את התעשיות של שניים ממיני הדגים הנפוצים ביותר תחת ניצול מסחרי: סלמון אטלנטי ולברק. כמקובל במדע רווחת בעלי-החיים, המחקרים אלימים למרות הכוונות הטובות. החוקרים השוו בין דגים שנכלאו בתנאים גרועים לבין דגים שנכלאו בתנאים פחות גרועים (בעיקר רמות צפיפות שונות) ובדקו כיצד מגיבים הדגים במערכות הכליאה השונות לגורמי מצוקה שונים (מניפולציות תאורה, החדרת אוויר רב למים, האכלה לקויה, מגע אדם וכו').
במחקר ניתן דגש רב למדדים התנהגותיים למצוקה. המדובר בעיקר בצפיפות הדגים, במהירות התנועה שלהם, בכיווני התנועה, במיקום שלהם במכל או בכלוב ובנטייתם להגיב לגירויים חיצוניים. הסתבר, למשל, שדגי לברק במצוקה שוחים מהר, נמוך ותוך שינויי כיוון חדים – לעומת דגים שאינם במצוקה. הבדלים אלה ניתנים לצפייה על-ידי החקלאי, אך ניתן גם לפענחם באופן אוטומטי מתוך הקלטת וידיאו ומערכת סונר. עוד התגלה, שסימני מצוקה התנהגותיים בסלמון ובלברק יכולים לשמש לזיהוי מצוקות כרוניות באופן אמין יותר מסימנים פיסיולוגיים. אמנם גם בתחום האחרון חלה התקדמות, כשהתברר שההורמון שדגי לברק מפרישים בעת מצוקה, קורטיזול, מופרש למים וניתן לזיהוי בבדיקה של המים – ולכן אבחון הפרשת קורטיזול אינו מצריך בדיקה פולשנית. מעבר לכך, מאחר שמצב הדגים תלוי במידה רבה באיכות המים, נעשה שימוש גם במכשיר אוטומטי למדידת מליחות, טמפרטורה, חמצן, עכירות ופלואורסצנציה. את עבודת איסוף הנתונים בשטח משלימה תוכנה מתאימה שמחוברת לאינטרנט ומאפשרת לזהות את מצוקות הדגים לפי הנתונים שפוענחו במחשב. בהדרגה, למדו החוקרים שלאורך זמן הנתונים הנאספים אוטומטית אמינים יותר מאלה שמזינים החקלאים ידנית, ופרויקט FASTFISH מכוון כעת ליצירת מערכת אוטומטית לחלוטין של זיהוי מצוקות דגים.
פרויקט FASTFISH אינו בשל עדיין ליישום מסחרי, אולם הפוטנציאל שלו מרשים. המלצות מועצת אירופה דורשות מחקלאים להעריך את מצב הדגים במכלאות המסחריות, אך לא ברור כיצד ליישם הוראה זו. FASTFISH, לעומת זאת, בונה בהדרגה מערכת שעשויה לספק נתונים משמעותיים בהיקף מסחרי, ולאפשר לחקלאים למנוע כמה מהפגיעות הקשות יותר בדגים במהלך חייהם בשבי.
להיות דג
עם עליית העניין הפוליטי והמדעי בדגים, עובר הדגש המדעי מהתמקדות בפיסיולוגיה של הדג או בגופו גרידא – להתנהגותו ולחייו מנטליים. קשה להעלות על הדעת שינוי תפיסה דרמטי יותר; אלא שבינתיים השינוי משפר את חיי הדגים במידה שולית, אם בכלל. למעשה, השינוי הופך את הדגים למושא מבוקש של ניסויי התנהגות, תחת המניע המעורפל של יישומים לרווחת הדגים בחקלאות המים.
לעומת הניסויים של צוות FASTFISH, שמתמקדים בפענוח התנהגות של אוכלוסיית דגים שלמה בעזרת מודלים מתימטיים, בשנים האחרונות התפרסמו מחקרי רווחה הבוחנים את התנהגות הדגים באופן יחידני. מחקר כזה פורסם, למשל, בדצמבר 2010 על-ידי חוקרים פורטוגלים, שערכו מחקר באמנוני מוזמביק (Oreochromis mossambicus). החוקרים הציעו לפתח את מחקרי הרווחה בדגים לפי שיטה מקובלת במחקרים ביונקים ובעופות. במדע רווחת בעלי-החיים לא די בשאלה האם החיה רוצה משהו, אלא יש לברר עד כמה היא רוצה זאת; לשם כך פותחו שיטות לבדוק כמה מאמץ מוכנה החיה להשקיע כדי להשיג משהו. בניסוי מסוג זה, הוכנסו דגים לתוך מכל ריק ובו דלת פנימית שהפרידה בין דג הניסוי – שהוא זכר – לבין "משאבים" שהדג צפוי לרצות בהם: מצע חול, נקבה או מזון. כדי לפתוח את הדלת ולהגיע אל ה"משאבים", היה דג הניסוי צריך לגעת בדלת 20 עד 70 פעמים, או לדחוף בכוחות עצמו את הדלת שמשקלה הגיע עד כפליים ממשקל גופו. הניסוי הראה שהדגים לומדים היטב לפתוח דלתות, מתרכזים במשימה במשך דקות רבות, ושיש להם העדפות ברורת (במיוחד – הם משקיעים במזון ובהתקרבות לנקבה הרבה יותר מאשר במצע).
כמו ניסויים אחרים בתחום זה, הניסוי שלעיל מבוסס על מצבים מלאכותיים באורח קיצוני, תוך טלטול הדגים בין מכלים זעירים. וכמו ניסויים אחרים, גם כאן מדובר בעיקר בפתח למחקרים רבים נוספים. האם יועילו מחקרים אלה לדגים? בסופו של דבר, יתכן שמחקרים על עוצמת המוטיבציה של דגים יביאו ביום מן הימים לחקיקה המחייבת לספק לדגים תנאים מסוימים משום שהוכח שהצורך שלהם בתנאים אלה חזק מאוד. אולם עד שתתקבל חקיקה כזו, נדמה למעבר ממעמד של "גוף" למעמד של "חיה" יש תוצאות עגומות עבור הדגים. אם בעבר הסתפקו החוקרים בעיקר במניפולציות בגופם, כיום מתעניינים יותר גם במניפולציות בנפשם.
