האם לצרכנים אכפת מדגים?
מסקנות ממחקרים בצפון אירופה
חוקרים את אוכלי הדגים
לרוב האנשים אכפת מדגים פחות משאכפת להם מחיות יבשתיות, ובעיקר מיונקים. לא פעם נדמה שהסיבות לכך טבועות בתכונות הביולוגיות של הדגים: הם אינם מעווים את פניהם כשהם סובלים ואינם קוראים במצוקה. קל אפוא להאמין שהם יצורים פשוטים שאינם חווים רגשות מורכבים, אם בכלל. אם כך הם פני הדברים, קשה מאוד לגרום לכך שתעשיות הדגים יקטנו או לפחות ימתנו את שיטותיהן האכזריות ביותר. מצד אחר, יתכן שלפחות חלק מהאדישות כלפי דגים נובע מבורות: רוב האנשים יודעים עליהם עוד פחות משהם יודעים על חקלאות יבשתית. אם זהו המצב, חינוך עשוי להועיל לשנות את הגישה לדגים ולמתן את התעשיות או אף לצמצמן.
מחקרים הבוחנים את יחסם של אנשים לדגים, עשויים ללמד עד כמה ניתן לצפות לשינוי. מחקרים כאלה נערכו באירופה, בעיקר בשנים האחרונות, והם מוכיחים שלצרכני דגים יש עניין מוסרי כלשהו בקורבנותיהם. כצפוי ממחקרים הקשורים לעתים קרובות בתעשיות, ניתן ללמוד מהם מעט מאוד על מחויבות מוסרית עמוקה כלפי דגים – מחויבות שממנה מתבקשת בהכרח הימנעות מאכילתם. תחת זאת, המחקרים בוחנים את המגמות הרווחות בקרב אוכלוסיות שלמות שיש בהן רוב גורף של אוכלי דגים, ואת האפשרות לערוך שיפורים קטנים בחייהם של הדגים – שיפורים שצרכנים עשויים לתמוך בהם.
אמונות לחוד ומעשים לחוד
לא פשוט לקשור בין אמונותיהם של אנשים כפי שהן מובעות בשאלונים, לבין מעשיהם. בעיה כללית זו לא נבדקה בקשר לדגים, אך צוות אנגלי בדק (2002) את הנושא ביחס ל"חיות משק" בכלל בקרב סטודנטים אנגלים. 76% מהסטודנטים ציינו שהם מוטרדים מכך ש"חיות משק" עלולות לספוג טיפול גרוע ולסבול במהלך ייצור מזון, בעוד ש-34% בלבד נמנעו בפועל מקניית מזונות מסוימים על רקע של רווחת בעלי-חיים, ורק 5% היו צמחונים. הפער בין אמונות מוצהרות לבין מעשים בולט במיוחד על רקע העובדה, ש-83% מהנשאלים הסכימו עם המשפט "זה בלתי צודק לגרום לחיות משק כאב, פציעה ומצוקה."
יתכן שהפערים בין הצהרות למעשים הם עדות לכך ששיקולים מוסריים פשוט לא חשובים ביותר לצרכנים. לפי מחקר מנורבגיה (2002), כ-51% מהנורבגים חושבים שדגים בחקלאות מים (בריכות ומכלים ביבשה, כלובים במאגרי מים טבעיים, וכן גידול דגיגים בשבי ושחרורם למאגרי מים טבעיים) אינם חיים בתנאים מתקבלים על הדעת. למרות זאת, רק 9% דיווחו שהם חושבים על רווחת הדגים כשהם קונים את בשרם. מגמה דומה ניכרה במחקר פלמי (בלגיה) על יחסן של צרכניות פלמיות לדגים (2007): רוב הנשאלות טענו שעניינים "סביבתיים ואתיים" חשובים להן למדי, אלא שעמדה מוצהרת זו לא באה לידי ביטוי במנהגי צריכת הדגים שלהן. רק 1.6% מהן לא צרכו דגים בחודש שלפני מילוי השאלון.
מצד אחר, אפשר שהצרכנים מעדיפים להאמין שמצב הדגים אינו רע. למשל, לפי מחקר נורבגי מאוחר יותר מזה שהוזכר לעיל (2009), כ-70% מהצרכנים הביעו אמון בהנחה שהדגים בנורבגיה מוגנים דיים, וכ-78% הביעו אמון ברעיון שהסטנדרט הנורבגי לרווחת דגים מחמיר דיו; ובפינלנד, לפי סקר מקומי (2011), כ-48% מהנשאלים חושבים שרמת הרווחה של דגים בחקלאות המים הפינית טובה מאוד או טובה למדי, ורק 13% חושבים שהיא גרועה למדי או גרועה מאוד.
דגים לעומת יונקים ועופות
חוקרים אחדים השוו ישירות (2005) בין העניין של צרכנים ברווחת דגים לבין העניין שהם מגלים ברווחת יונקים ועופות. במחקר על גישות צרכנים הולנדיים לחזירים ולדגים, קיבלה "רווחת בעלי-חיים" דירוג גבוה בשיקולי הקנייה של בשר חזירים בהשוואה לקניית בשר דגים. הידע של הצרכנים על רווחת חיות התגלה בסקר כשטחי למדי, ועדיין הידע בנושא חזירים עלה במידה ניכרת על הידע בנושא דגים. גם ביחס הרגשי של המשיבים לנושאים הקשורים ברווחת החיות ניכר הבדל: אחוז גבוה יותר מביניהם השיבו שהם חשים אשמה, אחריות וחמלה כלפי חזירים. אמנם, ההבדל לא היה גדול. אולם יותר צרכנים השיבו "אני לא מרגיש/ה דבר" כלפי דגים מאלה שהשיבו שהם מרגישים אחריות או אשמה; ואילו ביחס לחזירים היו תחושות האשמה, האחריות והחמלה דומיננטיות. למרות כל זאת, לא נמצא הבדל משמעותי בנכונותם של הצרכנים לשלם יותר עבור בשר חזיר שמקורו בתנאים משופרים יחסית, לעומת מוצרים מקבילים מתעשיית הדגים.
גם הצוות הפיני שהוזכר לעיל מצא, שיחס הציבור לדגים גרוע יותר מהיחס ליונקים ולעופות המנוצלים בחקלאות. מדגם מייצג של הציבור הפיני השיב שהיכולות המנטליות של דג סלמון, ובכלל זה יכולתו לחוש כאב, נמוכות יותר מהיכולות המנטליות של יונקים ועופות. עם זאת, עדיין 59% מאמינים שדגי סלמון מסוגלים לחוש כאב, ו-40% מאמינים שהם מסוגלים לחוש עקה (סטרס). התוצאות נמוכות יותר בכל הנוגע ליכולות אחרות; למשל, רק כ-12% מאמינים שדגי סלמון מסוגלים לחוש עצב. ביקורתיות כלפי הגידול החקלאי של דגי סלמון, כמו הביקורתיות כלפי גידול יונקים ועופות, נפוצה בקרב צעירים ועירוניים בפינלנד יותר משהיא נפוצה בקרב מבוגרים וכפריים. עם זאת, יחסן של נשים לדגים דומה ליחס של גברים אליהם, בעוד שנשים הפגינו במחקר זה (ובמחקרים אחרים) ביקורתיות רבה יותר בכל הנוגע ל"חיות משק" יבשתיות. הפתעה נוספת היא, שתגובותיהם של אנשים העוסקים בדיג ובציד אינן שונות מהתגובות של רוב האוכלוסייה, שאינה עוסקת בדיג ובציד. קשה לתת הסבר משכנע להפתעות אלה; אולי הן קשורות לרמת העניין הנמוכה יחסית בדגים. החוקרים הסיקו שכדי לעורר עניין ציבורי ברווחת דגים, יש צורך לשפר את הפצת הידע המדעי עליהם.
נקודה מעניינת אחרת עלתה במחקר שערך צוות בלגי (2011) בבלגיה, בנורבגיה ובספרד בעניין המודעות של צרכני דגים למקור הדגים שהם קונים. הצוות מסכם שהצרכנים אינם יודעים היטב מהו מקור הדגים ומהם תנאי הגידול, והם נוטים להשליך על חקלאות מים את הידע שלהם על משקים תעשייתיים ביבשה. לכן הם מייחסים לחקלאות מים רמת צפיפות גבוהה, שימוש בהורמוני גדילה, רמת רווחה גרועה ותופעות אחרות שנקלטו בעניין יונקים ועופות. למרות זאת, בין השיקולים שעליהם דיווחו הצרכנים בקניית דגים, תפסה רווחת הדגים את המקום הנמוך ביותר (אם כי עדיין מקום משמעותי) לעומת שיקולים של קיימות סביבתית, בריאות הצרכן, טעם ומחיר.
דגי בר לעומת דגים מחקלאות מים
חקלאות המים מתפתחת מהר יותר מכל ענף אחר של חקלאות בעלי-חיים, וכיום 50-40% מ"שלל" המים בעולם מקורו בחקלאות ולא בדגי בר. בסקר שנערך בקרב הצרכניות הפלמיות שהוזכר לעיל, נמצאו שתי קבוצות מיעוט גדולות, כ-12% וכ-11% מהנשאלות, שהחרימו דגי בר או דגים מחקלאות מים. ההימנעות מדגי חקלאות קשורה באמונה בדבר ערך תזונתי עדיף של דגי בר, ואילו בהימנעות מדגי בר כרוכים באופן פרדוקסלי שיקולים סביבתיים ושיקולים מוסריים בעניין רווחת הדגים. יתכן שעצם העניין בהכחדת דגי בר מעורר עניין גם במצוקתם, אך מבלי לחשוב על דגים בשבי. כך פונות הצרכניות לממן תעשייה חקלאית שגורמת לקורבנותיה מצוקות גדולות עוד יותר. עם זאת, קבוצת הצרכניות שאינה קונה דגי בר, אוכלת מעט דגים, יחסית.
מגמה דומה נמצאה במחקר שערך צוות נורבגי בוולנסיה, ספרד (2009). גם כאן הסתבר שהצרכנים רגישים לבעיות סביבתיות שגורמת צריכת דגים הרבה יותר מאשר לפגיעה בדגים עצמם. הצרכנים אף הביעו עניין ניכר יותר ברווחת דגי בר בטבע. החוקרים רואים בכך רמז מעורר אופטימיות: כאשר דגים מקבלים חשיפה תקשורתית נרחבת, גובר גם העניין ברווחתם. כך, אולי חשיפות על דגים בשבי יעוררו עניין גם ברווחתם.
נכונות לממן שינוי
חוקרים כמעט שלא מתעניינים בשאלה, מה מביא אנשים להפסיק לאכול דגים או להפחית בכך. אך הם מגלים עניין רב בשאלה, כמה כסף מוכנים להשקיע בדגים שגודלו בתנאים פחות גרועים מהתנאים הסטנדרטיים.
במחקר נורבגי שהוזכר לעיל (2009), שבו הביעו הצרכנים אמון רב בהגנה על הדגים בארצם, אפשר היה לצפות ששביעות-הרצון מהמערכת תמנע כל רצון לשינוי. אולם כשניתנה לנשאלים האפשרות לבחור לקנות דג סלמון שגודל במערכת משופרת יחסית לחקלאות המים הרגילה, הסתבר שהם מוכנים להשקיע בכך בממוצע 15% יותר ממחיר הסלמון הרגיל. זאת אף על-פי שמדובר במותג לא מוכר בנורבגיה; הדגים יובאו מסקוטלנד, שם בשרם נמכר ב-17% יותר ממחיר דג הסלמון הרגיל.
תוצאות נוספות מנורבגיה התקבלו במחקר (2012) על מידת הנכונות של הציבור לממן שיפורים ברמת הרווחה של הסלמונים, לפי ארבע תוכניות רבייה היפותטיות (איך דגים מתרבים?). התוכניות נועדו להשיג שיפורי רווחה ולא רק לטפח תכונות המגדילות את רווחי החקלאים, כמקובל כיום. כלל המשיבים הביעו נכונות לממן באמצעות מס תכניות המבטיחות עמידות גבוהה יותר של הסלמון בפני מחלות, ועמידות בפני עלוקות. את התוכנית האחרונה הסכימו לממן בסכום הגבוה ביותר, השווה ל-646 ש"ח לשנה לכל משק-בית (יתכן שהסכום הגבוה משקף גם את העניין של הצרכנים בהפחתת השימוש בתרופות שצפויה כתוצאה מתוכנית הרבייה המשופרת). צרכני הסלמון הנורבגיים (87.4% מהאוכלוסייה) הביעו נכונות לשלם מס גם עבור תוכניות שיפחיתו את הפציעות בקרב הדגים ואת עיוותי הגוף המולדים שמופיעים בשבי. כל זאת אף על-פי שלא מדובר בחיות מוכרות: כ-65% מהמשיבים סימנו, שהם יודעים "מעט מאוד" על דגי הסלמון.
גם במחקר שנערך בדנמרק (2011) הביעו הנשאלים אופטימיות ביחס למצב הדגים בארצם, וכשנשאלו אם יסכימו לשלם עבור טרוטות עין הקשת (דג ממשפחת הסלמוניים) שגודלו ברמת רווחה גבוהה יותר מהמקובל, הסכימו כמעט מחציתם לשלם מחיר גבוה מהרגיל ב-25%. הנכונות לשלם יותר ניכרת בעיקר בקרב נשים, בגיל גבוה יחסית, משכילות ובעלות הכנסה גבוהה. מסתבר עוד, שהנכונות לשלם יותר גדולה כשהצרכנים מקשרים בין "רווחה" לבין תנאים סביבתיים משופרים ו"איכות המוצר". רוב הצרכנים שמוכנים לשלם יותר עבור טרוטות ברמת רווחה משופרת, טוענים שהיו צורכים יותר דגים אילו ידעו שרמת הרווחה של הדגים גבוהה יותר.
סיכום
כשאנשים מגלים ביושר עניין ברווחתם של דגים, הם נמנעים מאכילתם. עניין כזה הוא תופעה נדירה כיום בצפון אירופה, כשם שגם הימנעות מאכילת בשר יונקים ועופות מאפיינת עדיין רק מיעוט קטן. אולם אם העניין המוסרי ביונקים ובעופות כבר הניב רפורמות נקודתיות רבות בחקלאות האירופית – באמצעות חקיקה, סטנדרטים וולונטריים או יצירת פלח שוק למוצרים משופרים מעט (כגון ביצי "חופש") – הרי שתופעות מקבילות בתעשיית הדגים מצויות עדיין בחיתוליהן. המחקר הנמרץ על רווחת דגים לא הניב עדיין חקיקה מטעם האיחוד האירופי, התעשייה אינה עומדת בפני לחצים גדולים, והיצע המוצרים המשופרים קטן. ארגון רווחת בעלי-החיים RSPCA הוא שיצר את המותג הבולט בתחום זה, אשר מצליח כיום בבריטניה: סלמון אטלנטי שגדל בתנאים משופרים בפיקוח הארגון, תחת התווית Freedom Foods (עד כמה אמין מיזם זה – זהו עניין לדיון נפרד). אין ספק שיש למוצרים כאלה שוק פוטנציאלי גדול יותר באירופה, ואפשר שקיים שם בסיס ציבורי נרחב מספיק אף להטלת הגבלות על התעשייה כולה.
למרות ניצני ההתעוררות, רווחת דגים וזכויותיהם עדיין לא מושכות עניין ציבורי רב. אין ספק שדרושה עבודה רבה בהרחבת המודעות לתכונות הנפשיות של דגים, לתנאי החיים הגרועים שלהם בשבי ולנזקים התורשתיים שנגרמים להם. אנו רואים שציבור גדול יותר ויותר מגיב בבחירותיו הצרכניות לחשיפה הרבה שמקבלת הכחדת דגי הבר. באופן דומה, עשוי הציבור להגיב בחיוב גם לחשיפת הצפיפות, הזוהמה ושאר הרעות החולות שאופייניות לחקלאות המים.
