נידוגים למוות: תעשיית הדגים בישראל
עובדות על דגים, דיג ומדגה (2001)
תוכן התחקיר: דיג בריכות דגים כלובים בים הובלה והמתה
דיג
דיג באמצעות חכה
למטרות מסחריות משתמשים בדיג חכות בעיקר ב"מערך חכות". "מערך חכות" הוא חבל ארוך, שאליו קשורים חוטי חכה שבקצותיהם קרסים עם פיתיונות. את המערך פורשים על קרקע הים או מציפים בעומק המים, ושולים אותו לאחר זמן רב עם הדגים שנתפסו. המוות בשיטה זו הוא קשה מאוד. לרוב נתקע קרס החכה בלוע הדג, מקום רגיש מאין כמוהו, שכן באזור הפה מפוזרים איברי-חישה זעירים רבים. לעתים נבלע הקרס בקיבתו של הדג ופוצע את קרביו. ניסיונותיו להשתחרר מחריפים את הפציעה, ובמקרים מסוימים הם מתישים את הדג עד כדי חוסר יכולת להניע את שריריו שעות לאחר מכן. דג שנתפס בקרס עלול למות מדימום איטי עוד בטרם נשלה מן המים, משום שמערך החכות נותר במים שעות ארוכות, כדי שיתמלא בדגים. מעל מיליון דגים חווים גסיסה ממושכת זו מדי שנה מול חופי הים של ישראל.
דיג רשתות
ישנם סוגים רבים של דיג באמצעות רשתות; קיימות מלכודות רשת ורשתות נייחות, שהדגים מסתבכים בהן ונלכדים, וישנן רשתות נגררות או מתהדקות, הלוכדות את הדגים במעין שק ומעלות אותם מפרפרים אל הספינה. כל השיטות פוגעות קשות בדגים. במקרים רבים מאבדים הדגים הנלכדים ברשתות קשקשים, או שהעור העדין באזור הפה נפגע. אובדן קשקשים גורם לדימום, שכן מצויים בהם כלי-דם רבים, והדגים נידונים לגסיסה איטית. באמנון, בקיפון ובכסיף, איבוד של קשקשים אחדים גורם למוות, בשל איבוד שיווי משקלם, או בשל זיהום של הפצעים.
ספינות מוות
דג המועלה אל פני המים מעומק רב - גופו תופח, משום שהפחתת הלחץ הפתאומית גורמת להתפשטות הגז הכלוא בשלפוחית השחייה שלו. תפיחת הגוף מלווה בכאב עז. בשל השינוי החד בלחץ האוויר עלול גם להיגרם דימום מהזימים. לאחר שהדגים החיים מועלים לספינות, מכסים אותם בכמויות גדולות של קרח או משליכים אותם בצפיפות גדולה למיכלי מים הקופאים לאיטם. דגים רבים קופאים למוות רק לאחר זמן רב.
דיג באמצעות הרעלות
דייגים משתמשים לא פעם בחומרי הדברה חקלאיים כדי להרעיל דגים, במטרה להשיג שלל גדול בזמן קצר וללא מאמץ. לאחרונה ניכרת עלייה במספר המקרים של הרעלות דגים בכינרת ובמקווים אחרים. בשנים האחרונות מתבצעת פעילות לניטור קבוע ומדגמי של נוכחות רעלים בדגים הנמכרים בשווקים של טבריה ונצרת. בכ-10% מהדגימות משוק הדגים בטבריה נמצאו רעלים. לדגים שהורעלו צפוי מוות בייסורים.
דלדול הדגה
לאחר עשרות שנים של דיג אינטנסיבי, הנטול כל שיקול זולת רווח מהיר, הולכים האוקיינוסים והימים ומידלדלים מיושביהם. את הימים סורקות רשתות ענק צפופות, שאינן מבחינות בין "הסחורה המבוקשת" לבעלי-חיים אחרים החיים במים. רבים יודעים כי כדי לצוד דגי טונה משתמשים ברשתות החונקות אלפי דולפינים, החיים באותם אזורים שבהם חיות להקות דגי הטונה, שכן דולפינים אינם מסוגלים לנשום במים והלכידה ברשת מונעת מהם לעלות מעל פני המים. עובדה ידועה פחות היא שבאופן קבוע מושלך למים או נזרק בחוף כמחצית מן ה"שלל" שנתפס ברשת, משום שאין לו ערך כלכלי. גם במקרים שבהם מוחזרים בעלי-החיים למים, נותרים רבים מהם פצועים מחתכי הרשת, ואלה יסבלו מדימומים וכאבים עזים, וימותו תוך מספר ימים. במקרים רבים גורם "הדיג הפסיבי" להיכחדות מינים של בעלי-חיים. המגע העדין ביותר של כף יד אנושית יפגע בשכבת המגן של הדג ובקשקשיו, והמקום החשוף יפתח זיהום. אלה שישרדו עשויים לסבול מנכות כואבת כל ימי חייהם.
דגים נעלמים
בתחילת שנות התשעים הגיע "שלל" הדיג בישראל לפחות ממחצית ה"שלל" בתחילת שנות השמונים. ירידה זו מדגימה את קצב ההידלדלות המהיר של אוכלוסיות הדגים כתוצאה מהיקף הדיג. בשנים האחרונות, מואץ התהליך וכל שנה נמדדת ירידה של עד 20% בשלל הדיג החופי של ישראל. על-פי נתוני ארגון המזון העולמי (FAO), שני שלישים ממיני הדגים המבוקשים למטרות מאכל בעולם נמצאים בסכנת הכחדה בגלל הדיג האינטנסיבי.
אכלוס מלאכותי
היקף הדיג בכינרת, למשל, גבוה בהרבה מקצב ההתרבות של הדגים בה. מינים מסוימים הלכו והידלדלו במהירות. מדי שנה מוסיף לכינרת האגף לדיג במשרד החקלאות כ-3.5 מיליון דגיגי אמנון, כ-200 אלף דגיגי כסיף וכמיליון דגיגי קיפון. דגים אלה סובלים מחוסר התאמתם לתנאי הארץ; מדי חורף מתגלים המוני דגים מתים בכינרת, כשעל גופם פטריות, וכשהזימים וחלל הפה שלהם פגועים. תופעות אלה הן תוצאה ישירה של טמפרטורות נמוכות, שדגים ממוצא אפריקאי לא מסוגלים להתמודד עמן. למרות האכלוס המלאכותי והפיכת הכנרת ל"בריכת דגים", גם אוכלוסיית הדגים בכנרת מוכחדת במהירות.
עיוות גנטי של אוכלוסיות בר
תופעה נוספת שיצר הדיג האינטנסיבי ניתן לכנות בשם "אבולוציה הפוכה". במשך מאות שנים לכדו הדייגים את הדגים הגדולים והמוצלחים ביותר, ובכך מנעו מהם להעמיד צאצאים. דגים שאינם גדולים ומוצלחים נזרקו בחזרה לים, ובמקרים רבים לא נאספו כלל. בעקבות זאת התפתח מצב, לפיו שרדו רק הפרטים הקטנים, החולים, או המעוותים. כך הפכו אוכלוסיות שלמות לקטנות וחלשות, שבמידה רבה אינן מותאמות עוד לתנאי הבר.
בריכות דגים
רבייה מלאכותית
איך דגים מתרבים? בטבע - מדובר בתהליך ארוך ועדין שמתחיל בהיכרות וחיזור, נמשך בבחירת בן הזוג (הנקבות הן לרוב מאוד בררניות) ובריקודי כלולות ומסתיים כמובן בהזדווגות. בתעשיית הדגים כיום, "ייצור" הדור הבא של הדגיגים לאכלוס מתקני הפיטום - נראה לגמרי אחרת.
אילוץ ההטלה התפתח הן במטרה לכפות על הנקבות להטיל ביצים גם מחוץ לעונת ההטלה הטבעית, והן משום שמיני דגים רבים, כמו הקיפון למשל, אינם מטילים בשבי. לפני ההטלה מורעבים הדגים במשך שבוע עד שבועיים, במטרה לרוקן כליל את מעיהם, ובכך למנוע סכנה של זיהום הביצים והזרע בהפרשות, שהיו נסחטות עם סחיטת הביצים או הזרע. לפני ההטלה הנקבות נכלאות במיכלים אישיים קטנים. התסכול שנגרם לנקבה בשל הכליאה במרחב כה צר, מתבטא בתנועותיה הקטטוניות: היא נעה במהירות במעגלים קטנים סביב עצמה בתוך המיכל במשך שעות. דיווחים ממדגרות מציינים גם התזות מים על-ידי חבטות זנב חזקות בגובה פני המים כהתנהגות שגרתית של נקבות במצב זה.
רבייה מלאכותית: סחיטה
את ההטלה גורמים באמצעות הזרקה של הורמון לשריר הגב או לסנפירי הבטן של "ההורים". הזכר והנקבה מוצאים מן המים ומנוגבים במגבת בד, הפוגעת באופן הרסני בקשקשיהם ובריר העוטף את גופם ומגן עליהם מזיהומים. לאחר מכן סוחטים את הביצים ואת הזרע מגופם; התהליך מתבצע ידנית, כאשר ה"חולב" מעביר את ידו בתנועת סחיטה לאורך בטן הדג מן הראש עד פתח המין, עד שכל הביצים והזרע מוצאים מן הגוף. בנוסף למצוקה ולפחד סובלים הדגים משפשופים, מאובדן קשקשים, מפציעות, ומשטפי-דם פנימיים. דגים שפגיעתם קשה במיוחד מוחזקים בבידוד עד להתאוששותם או עד למותם. לאחר כשנה, הם עוברים שוב את התהליך, וסובלים מפגיעות דומות. קרפיונים, לדוגמה, יכולים להיות מוחזקים בשגרה אכזרית זו במשך ארבעים שנה.
צפיפות
בשל דרישה גוברת למוצרי דיג מצד אחד, ועלייה במחירי המים ודרישה הולכת וגדלה לקרקע חקלאית מצד אחר, מאוכלסות בריכות הדגים בישראל בצפיפות גבוהה במיוחד. בעוד מספר הבריכות הולך ופוחת, ושטחן של חלק מהנותרות מצטמצם, מספר הדגים המיוצרים בבריכות בישראל הולך ועולה. הצפיפות בבריכות אינטנסיביות גבוהה פי מאה מהצפיפות בבריכות הישנות. בעוד שבבריכות דגים ישנות היו בכל דונם דגים שמשקלם הכולל כ-700 ק"ג דגים, בבריכות האינטנסיביות ישנם דגים במשקל כולל של כ-70 טונות בכל דונם. בריכות חדשות נבנות צפופות יותר ויותר. נפח המים לדג בבריכות אלה אינו עולה על נפחם של שניים-שלושה בקבוקי שתייה. יש לציין, כי גם בבריכות הישנות מצופפים הדגים, שכן באגמים הנחשבים כשופעים ביותר בדגים באירופה יש כארבעה ק"ג דגים בלבד בדונם. מכאן, שצפיפות הדגים בבריכות הדגים האינטנסיביות היא פי 17,500 (!) מהצפיפות הטבעית באגמים.
מחלות
תנאי הצפיפות בבריכות מהווים קרקע אופטימלית להתפתחות מחלות, מומים, פציעות וטפילים, הגורמים סבל רב לדגים. הטפילים הם מחוללי המחלות הנפוצים ביותר בבריכות, אשר גורמים לשיעור התמותה הגבוה ביותר. טפילים מסוימים הורסים את רקמות הזימים וגורמים הפרעות קשות לנשימת הדגים. לא נדיר לראות בבריכות אינטנסיביות דגים רבים שטפילים גרמו פצעים פתוחים בעורם, נפיחות, ואף דלקות בעור ובזימים. מספר טפילים גדול על דג עלול לגרום אנמיה ואף מוות. בבריכות רבות ניתן לראות את הדגים מצטופפים למעלה. זהו אחד הסימנים המובהקים למצב הקשה שבו מוחזקים הדגים - על סף חנק תמידי - בגלל הקושי לספק חמצן באופן אחיד ומלא לבריכות כה גדולות וצפופות.
מצוקה
תנאי הצפיפות גורמים גם מצוקה נפשית קשה לדגים, הנובעת בין היתר מן הצורך להחניק את דחף ההגירה ומהקושי לנוע ולשחות במים בחופשיות. המערכת החיסונית מוחלשת בגלל מצוקה זו ומצוקות אחרות שגורמים תנאי הגידול האינטנסיביים. המצב הנפשי הירוד שבו שרויים הדגים משפיע באופן הרסני על פגיעותם למחלות ולגורמים מזיקים אחרים. פיטום הדגים, הנערך לקראת שיווקם במטרה להעלות את משקלם, גורם לעקה (stress), שעלולה לגרום לתמותה של עד 70% מהדגים. חטטת, מחלה התוקפת קרפיונים בתנאי עקה, מאופיינת בנמק ובהופעת כיבים על העור, בניוון הכליות והכבד ולעתים בדימומים בכל הגוף.
זיהום אורגני
במערכות טבעיות ישנה מערכת מאוזנת ומגוונת המפרקת את מעט הרעלים שנוצרים על-ידי הפרשות דגים. בבריכות האינטנסיביות לא מתקיימת, ולא יכולה להתקיים, מערכת אקולוגית יציבה, שבה רעלים ופסולת שמפרישים הדגים מתפרקים באופן טבעי על-ידי חיידקים, אצות, וכו'. הדגים מפרישים גם אמוניה ופחמן דו-חמצני, וריכוזים גדולים מדי של חומרים רעילים אלה גורמים פגיעות בעיני הדגים וצריבה כואבת וממושכת, שבמקרים רבים מובילה לעיוורון ואף למוות. עכירות המים פוגעת בזימים של הדג ומחלישה את המערכת החיסונית שלו ואת יכולתו להתמודד עם מחלות, הפורצות בבריכות לעתים קרובות. חלק גדול (70-60 אחוזים) מכלל המזון הניתן לדגים מתפרק במים ולא מנוצל על-ידי הדגים. עלייה בכמות החומר האורגני המרחף במים והצטברות חנקות רעילות, גורמות לפגיעה בקצב גידול הדגים ובעמידותם למחלות.
זיהומים כימיים
רעלים כימיים מצויים בבריכות בכמויות גדולות. הם עשויים להיות מוכנסים במכוון, כחומרי הדברה שמטרתם להילחם בטפילים, או לחדור באקראי עם המים הנשאבים מנחלים שמפעלים שופכים אליהם פסולת מסוכנת. חברת "מקורות" מוסיפה למים כלור, שאפילו בריכוזים נמוכים נחשב הרסני לבריאות הדגים.
הזנה
כדי להוזיל את עלות המזון, מוזנים הדגים בין היתר בפסולת זולה, הכוללת תוצרי לוואי של מפעלי תעשייה והפרשותיהן של תרנגולות ופרות. בישראל קיים גם גידול של דגים למאכל במערכות ביוב, ודגים רבים אחרים - כגון "נסיכת הנילוס" - מיובאים למאכל בישראל לאחר שגודלו בחו"ל במי ביוב. שמן משומש ממסעדות וכן פסולת שומנית של מפעלים, הניתנים כמאכל לדגים, גורמים מחלות הן לדגים והן לבני-האדם שניזונים מהם.
כלובים בים
חשוכים ופצועים
ענף החקלאות הימית, המתפתח במהירות בישראל, גורם סבל רב לבעלי-חיים והרס סביבתי. הענף מנצל כ-7% מן הדגים בתעשיית הדגים הישראלית. בשנת 2001, מרבית הכלובים נמצאו במפרץ אילת, אך מאז הועברו רובם לים התיכון, מול חופי קיסריה, יפו ואשדוד. ככל שהדבר נוגע לרווחת הדגים, מרבית הדברים האמורים לגבי בריכות הדגים נכונים גם לגבי גידול הדגים בכלובים בים. אולם ישנם מאפיינים המייחדים תעשייה זו. הכלובים עשויים רשת מתכתית צפופה, הגורמת פציעות ומומים לדגים המנסים להימלט: "דגים שנתקלו בגדר מרושתת - לעתים קרובות שרוטים או שמוצאים בהם שפכי-דם תת-עוריים מסביב לאזור הפה… אם הדג נשאר כלוא במכמורת או בארגז מרושת - המבנה של אזור הפה עלול להתעוות או להיהרס, אך חרף עיוות זה יכול הדג להישאר בחיים". חלק מן הכלובים נמצאים בעומק הים, בחשכה תמידית, והארה אפשרית רק באמצעים מלאכותיים. אפילה תמידית זו מסייעת בידי המגדלים למנוע הטלת ביצים, שכן הטלה גוזלת אנרגיה רבה מן הדג ובולמת את עלייתו במשקל.
הרס סביבתי
מדענים החוקרים את מפרץ אילת קבעו שיש להוציא מתוכו את כלובי הדגים, בשל ההשפעה הסביבתית ההרסנית של כלובים אלה על האלמוגים. גידול הדגים מעכיר את המים באזור ופוגע ביכולת האלמוגים לקלוט את אנרגיית השמש, שבה תלוי קיומם. הזבל המעכיר את המים מורכב מכמויות גדולות של הפרשות, מזון מלאכותי, כימיקלים ותרופות. חומרים אלה מוצאים את דרכם אל קרקעית הים, ונשטפים עם הזרם לכיוון שמורת האלמוגים. מצב שוניות האלמוגים במפרץ אילת הידרדר באופן משמעותי בעקבות פעילות כלובי הדגים: רק בשנת 1999 מתו 20% מהאלמוגים במפרץ, והחוקרים תלו את האשם בכלובי הדגים. אך העברת הכלובים לים התיכון לא מנעה את המשך הפגיעה בטבע התת-מימי - במקום אחר. אחד האיומים המרחפים על בעלי-חיים חופשיים בים בשל כלובי הדגים, הוא התפשטות מחלות התוקפות את אוכלוסיות הדגים בתנאי הצפיפות הקיצונית בשבי, אל בעלי-החיים בים הפתוח.
הובלה והמתה
גסיסה איטית
לצורך הובלתם דוחסים את הדגים בצפיפות אדירה, כשהם מהודקים גוף אל גוף, ומובילים אותם כך במשך שעות במיכליות מים. הדגים עשויים לסבול ממצוקת נשימה מתמשכת עד הריגתם כעבור שעות ארוכות. גרועות אף יותר הן ההובלות שבסופן נותרים הדגים חיים, כשהם מועברים, למשל, כבוגרים לבריכות אחסון. בנוסף לכך, נהוג להפחית את פעילותם של הדגים המיועדים למשלוח על-ידי הרעבה וקירור המים. לעתים מוחזקים הדגים כארבעה ימים על קרח בלבד, לריכוך בשרם. הקרפיונים נשלחים לשוק במיכלים בעודם בחיים. דגים אחרים מוכנסים לחדרי קירור לזמן קצר, נארזים בארגזים, מכוסים בפתיתי קרח ונשלחים לשווקים במכוניות קירור. לעתים נעטפים הדגים במגבות רטובות, המחזיקות אותם על סף חנק תמידי. מישוש הדגים בזמן המיון בעודם חיים פוגע בעורם. העברת הדגים בין מיכלים, ריקון המיכלים לצורך מיון וכיו"ב, גורמים ל"תסמונת הדימומים", הכוללת שפכי דם תת-עוריים בבטן, בחזה ובסנפירי הזנב.
במה שבא ליד
ישנן מספר דרכים שבהן ממיתים דגים, ובניגוד להמתה של בעלי-חיים אחרים בחקלאות, אין שום פיקוח על המתת דגים. מעבר למוות מחנק, מפציעות, מתת-לחץ או מקיפאון, שהוזכרו כבר, דגים עשויים למות ממכות חזקות המונחתות על ראשם באמצעות מכשיר קהה או מדימום איטי למוות כתוצאה מחיתוך הזימים.
.jpg)
