מה מצב הדגים? מגמות להערכה בשטח
רוצים הערכה
יותר ויותר אנשים מתעניינים ברווחת דגים: תעשיית חקלאות המים, היועצים המדעיים והמחוקקים של האיחוד האירופי, והציבור הרחב. שיטות להערכת רווחת הדגים נחוצות לכל הנוגעים בדבר, מהחקלאים שמחפשים למזער נזקים קיצוניים לדגים כדי שיגדלו מהר יותר ויכניסו להם יותר כסף, ועד לפעילי זכויות בעלי-חיים, שרוצים נתונים ברורים כדי לערער את יסודות התעשייה. אולם, קשה להעריך מהי רמת הרווחה של הדגים בשלבי חייהם השונים. בדרך-כלל, המחקר על רווחת דגים לא מספק ישירות שיטות להערכת מצבם. גם כשמסתבר שדגים ממין מסוים בשלב גידול מסוים עלולים לסבול מבעיה פשוטה לכאורה, כמו צפיפות, עדיין לא ברור מהי מידת הצפיפות שמציקה להם ואיך לבדוק את רמת הצפיפות בשטח.
לאחרונה התפרסמו כמה מאמרים הסוקרים שיטות כוללות להערכת רמת הרווחה של דגים. בכל הסקירות האלה, בולטות הצהרות בדבר המחסור בידע על מצוקות של דגים ועל רווחתם, ולפיכך הכל מודים ששיטות ההערכה לוקות בחסר. למרות זאת, לאור ההתפתחות המהירה בתחום, ראוי להציג את תמונת-המצב המצטיירת מתוך הסקירות.
למאמרים כאלה אי-אפשר להתייחס מבלי להזכיר שהם נוצרו על בסיס של שיתוף-פעולה עם תעשיות פוגעיות מיסודן, ולעתים על בסיס ניסויים פוגעניים. התמונה שמציירים המאמרים ממילא אינה אופטימית ביחס למצב הדגים; אולם גם אם ההתחלות שמסתמנות כיום יובילו בעתיד לריסון מסוים של הפגיעה בדגים, עדיין תהיה זו תעשייה נצלנית ופוגענית, אשר מן הראוי לסגור אותה כליל.
התנהגויות המעידות על מצוקה
יש כיום לא מעט ידע על התנהגויות מיוחדות של דגים במצוקה, אך רובו נאסף באופן נקודתי ותלוי-הקשר. יש אפוא ערך מיוחד לסקירה כוללת בנושא, שפרסם ב-2012 צוות חוקרים גדול שהשתתף בפרויקט COST action 867 של האיחוד האירופי בנושא רווחת דגים. הצוות מצביע על שישה דגמי התנהגות הקשורים ברמת רווחה ירודה. המידע על התנהגויות אלה נאסף בדרך-כלל בתנאי ניסוי המאפשרים תצפית נוחה ואינם דומים לתנאי ניצול מסחרי. לא פעם מציעים לזהות התנהגויות כאלה באמצעות שיטות, שהן עצמן פוגעות בדגים. לכן, אף על-פי שזיהוי התנהגות הוא לכאורה דרך לא פוגענית לאתר בעיות, בפועל יש רק אמצעים מוגבלים לעשות זאת מבלי לפגוע בדגים אגב כך.
שינויים בהתנהגות הנורמלית של חיפוש מזון הם כלי מועיל להערכת מצב הדגים משום שחיפוש מזון הוא התנהגות שגרתית, שממילא תופסת חלק ניכר מזמנם. התנהגות האכילה הנורמלית של דגים באה לידי ביטוי – מעבר לכמות המזון שהם אוכלים – גם במקום האכילה, בזמני האכילה, באופן חיפוש המזון, ובמזון שהם בוחרים. בשבי קל לפגוע מבלי משים בכל המשתנים הללו, כשכופים על הדגים תנאי אכילה לא טבעיים. כך, למשל, סוליתאים (דגי משה רבנו) שאוכלים באופן נורמלי על הקרקעית, הפגינו בניסוי מוטיבציית אכילה מוגברת ואכילה רבה יותר כשניתן להם מזון תעשייתי ששוקע, לעומת מזון שצף על פני המים. האכלת דגים במועדים קבועים, אף על-פי שאינה טבעית, דווקא נוחה לדגים מבחינות מסוימות – היא מאפשרת להם להתכונן להאכלה; אולם בטרוטת עין הקשת, לפחות, נמצא שהאכלה ממתקנים שהדגים מפעילים בעצמם טובה להם יותר. בסופו של דבר, המחקר מצביע על תקפותו של עיקרון פשוט: דגים במצוקה נוטים לאכול פחות. כמו כן, משך הזמן שחולף ממועד המצוקה ועד לחידוש האכילה עשוי להעיד על עוצמת המצוקה.
האצה בקצב הנשימה הנורמלי היא סימן אפשרי למצוקה. מגוון גדול של גורמים מעיקים, מתאורה מלאכותית ועד לקרבה כפויה של בני-אדם, נוטה לעורר תגובה כזו. האצה בקצב הנשימה של דגים ניתנת לזיהוי בעין, אך קיימים גם תגים המוצמדים לדגים בתנאי שטח (כשהדגים מרוחקים מהצופה) ומשדרים מידע על קצב הנשימה.
תוקפנות בין דגים עשויה להיות עדות לכך שמשהו מעיק עליהם, והיא עצמה גורמת מצוקה נוספת. תנאי השבי תורמים להופעת תוקפנות בדרכים שונות, למשל – כשהמזון מופץ בצורה שאינה נוחה לדגים, וכשהם כלואים בצפיפות. תוקפנות אפשר לזהות בצפייה ישירה, אך ניתן גם לאבחן את רמת התוקפנות של הדגים בקלות רבה יותר, על-ידי ספירת פציעות בעור הדגים ונזק לסנפירים.
סגנון השחייה של הדג היחיד, ובכלל זה מהירותו ואופן התנועה שלו, עשויים לספק סימנים למצוקה. קיים אלקטרומיוגרם (מכשיר המוצמד לגוף הדג ומודד את פעילות השרירים) העשוי לשמש לאפיון סגנון השחייה של דגים בתנאי משק מסחרי. חריגות מסגנון השחייה הנורמלי הן לעתים קרובות עדות למגוון של גורמי מצוקה, כגון ליקויים שונים באיכות המים. אולם השינוי בשחייה אינו מעיד ישירות על מקור הבעיה. מסתבר, למשל, שדגים עשויים להאיץ את מהירות שחייתם (למשל, כדי לברוח ממקום שחסר בו חמצן) אך גם להאט (כדי לחסוך בחמצן).
סגנון השחייה של הקבוצה ניכר יותר לעין בתנאי גידול מסחריים. היבט אחד של התנועה הקבוצתית קשור בעובדה שבכל מכל, כלוב או בריכה יש הבדלים גדולים בטמפרטורה, בחמצן, במליחות, בתאורה ועוד, והדגים מנסים להתרחק מהמקום שבו התנאים הם גרועים ביותר. במצבי מצוקה מסוימים, להקת הדגים הכלואה יוצרת דגמי תנועה חריגים, הדומים, למשל, לתנועה של להקות חופשיות בבריחתן מטורפים.
התנהגות סטריאוטיפית (תנועות חוזרות ונשנות לאורך זמן ללא פונקציה ניכרת לעין) היא סימן מוכר למצוקה ביונקים ובעופות בשבי. בדגים הנושא לא נחקר הרבה. תנועות שחייה סטריאוטיפיות נצפו בעיקר במיני סוליתאים, למשל כשהם כלואים בצפיפות רבה או מואכלים במזון צף. גם השחייה במעגלים שאופיינית לסלמון אטלנטי בכלובים, וכן תנועות דמויות-חפירה שמבצעים אמנוני מוזמביק הכלואים במכל ללא מצע, נחשבים כהתנהגויות סטריאוטיפיות.
הערכת סיכון
בשנים האחרונות, מרבים באיחוד האירופי לדבר על שינוי מדיניות בחקיקה שנועדה לצמצם את הפגיעה בחיות המנוצלות בחקלאות. הדגש הנוכחי על איסור לקיים פרקטיקות מסוימות, יוחלף בדגש על "הערכות סיכון". ב-2012, פרסם צוות אירופי מאמר מקיף בנושא. "הערכת סיכון" היא מושג שלקוח מתחומים אחרים (כגון הפצת מחלות) ומדובר למעשה במסגרת פרוצדורלית שאפשר למלאה בתכנים מכל סוג שהוא. הפרוצדורה כוללת זיהוי סיכונים בכל שלב בחיי הדג, תוך פירוט לגורמים מסוימים כמו רמת החמצן במים או רמת המליחות, או לפעולות ספציפיות שנעשות בדגים. לכל פרט כזה מוצמד דירוג של מידת חומרתו של הסיכון, והדירוג כולל שקלול של חומרת הנזק הצפוי לדג, סבירות מימושו של הסיכון ומשך הפגיעה. כדי להשלים את הפרוצדורה, יש להוסיף פירוט ברור של הפעולות שיש לנקוט בהן בכל מקרה ומקרה, אך הצוות האירופי לא דן בכך.
עבור דג סלמון אטלנטי בשלבי הגידול, למשל, מוצגים 40 סיכונים שיש להעריכם. בין הסיכונים ניתן למנות פירוט של תנאים סביבתיים, כגון כמות המים הזורמים בכלוב, משך תאורה ועוצמתה, עומק המים, שינויי טמפרטורה מהירים וסטיות מהטמפרטורה הנורמלית, צורת מכל הכליאה או הכלוב, ומוצקים במים; על אלה נוסף פירוט של תנאים "ביוטיים", כגון רמת הצפיפות בין הסלמונים, האינטראקציות ביניהם, פלישת טורפים, ופלישת מינים ביולוגיים אחרים כגון אצות; ועל כך נוספת רשימת סיכונים בהאכלה, סיכונים במגע אנשים עם הסלמונים ומחלות. בדומה לרשימה הזו, קיים פירוט נפרד של סיכונים בתהליך ההובלה שמסתיים בהרג הדגים. "סיכון", לפי תפיסת-העולם של החוקרים, איננו ההרג עצמו, אלא רק הליכים הגורמים סבל רב לפני ההרג.
רשימות ארוכות כאלה של סיכונים ודירוגי סיכונים מצטרפות לכלל משימה מייגעת של מילוי טפסים. משימה כזו, אם עומדים בה כראוי, עשויה להוות שיפור גדול ביחס להערכות סובייקטיביות ספונטניות, או להערכות שמתבססות על סט מצומצם ושרירותי של קריטריונים או ציוד מדידה. בלי טפסים מפורטים, רק מומחים נדירים יוכלו להעריך את מצבם של הדגים בשטח, בעוד שטפסים מתאימים יאפשרו גם לחקלאים מן השורה, למפקחים חיצוניים ולמתנדבים לבצע הערכה משמעותית, בתנאי שהם מצוידים במכשור המתאים. לטופס סטנדרטי יש יתרון נוסף – קל להזין אותו למאגר נתונים מרכזי ולאפשר בכך פיקוח חיצוני על משקי הדגים.
הקלטות ופענוח ממוחשב
אם בדיקת מצבם של דגים דורשת איסוף נתונים שחלקם לא נגיש מן היבשה, אפשר שציוד אוטומטי תת-מימי יעשה את העבודה בעזרת תוכנות מתאימות לפענוח אוטומטי של המידע שאסף הציוד. סקירה עדכנית בתחום זה פרסם ב-2012 בועז ציון ממכון וולקני, בית דגן. רוב משימות הצילום והפענוח שסוקר ציון פשוטות יותר מסוגיות של רווחה, ופיתוח הטכנולוגיות המתאימות נועד לתרום ישירות לרווחי תעשיית הדגים: ספירת הדגים, בדיקת מידות גופם, בדיקת הזוויג וכדומה. הטכנולוגיות המאפשרות בדיקה של מצב הרווחה של הדגים הן אפוא במידה רבה תוצר-לוואי של פיתוחים שנועדו ישירות לניצול דגים.
בסעיף העוסק ברווחת דגים, ציון מזהה את ראשית הטכנולוגיה הרלוונטית באמצע שנות ה-90. משימה פשוטה יחסית בתחום זה היא זיהוי מזון דגים שלא נאכל – מידע שניתן להשתמש בו כמובן למטרות כלכליות, אך גם כדי להתאים את קצב ההאכלה וכמות המזון לצרכי הדגים. אף על-פי שמדובר בפתיתים תעשייתיים אחידים, הטכנולוגיה הזו לא הגיעה עדיין לרמת דיוק מספקת.
במקביל לכך, הופנה מאמץ (הרבה ממנו בישראל) למשימות מסובכות יותר, של צילום ופענוח דגמי התנועה של דגים. ציון מתאר צילום בשתי מצלמות מכיוונים שונים, עם הצלחה לזהות תנועה של להקת הדגים כלפי מעלה והאטת השחייה. הציוד הצליח לזהות בדגי זהב תגובות אופייניות למחסור בחמצן, בקרפיוני קוי תגובות לריכוז מסוכן של אמוניה במים, ובאמנוני היאור תגובות לכמות החמצן המומס במים. בניסוי נוסף, עקבו המצלמות אחר התנועות של דגים מאחד ממיני הסולית בלילה, בעזרת תאורה אדומה. כל הטכנולוגיות האלה נבדקו בתנאי ניסוי. הן אינן יכולות לתפקד בכלובים ימיים או בבריכות, שם נפח המים גדול הרבה יותר, והצירוף של מרחקים גדולים ולא אחידים, עכירות רבה, תאורה משתנה וגרועה ואפילו חוסר יציבות של המצלמה, אינו מאפשר רמה מספקת של פענוח תמונה. ציון מזכיר רק ניסוי אחד בתנאים מסחריים (2011) של מעקב אחר תנועת דג סלמון אטלנטי בכלובים ימיים.
פרויקט מחקר שלא מוזכר בסקירה שלעיל הוא FASTFISH של האיחוד האירופי (2008-2006). מדו"ח הפעילות הסופי של הפרויקט עולה, שהניטור והפענוח של תנועת דגים תוך זיהוי אוטומטי של בעיות רווחה הגיע לרמה מתקדמת למדי, לא רק במכלים קטנים המתאימים לשלבי גידול מוקדמים (וגודלם מאפשר צילום בקלות יחסית) אלא גם בכלובים ימיים של דגי לברק ביוון ודגי סלמון אטלנטי בנורבגיה. בפרויקט זוהו וקודדו דגמי תנועה של להקת הדגים המקושרים למצב "נורמלי" (כלומר, נורמלי עבור תנאי כליאה) ודגמי תנועה המקושרים למצוקות שונות. הפענוח האוטומטי של התנועה המצולמת התגלה כמדד אמין למצוקות. לאחר סיומו של פרויקט FASTFISH, עבר חלק מפיתוחיו לפרויקט Welfaremeter, עם מערכת סונר שמזהה את מיקום הדגים בכלובים ימיים, מכשור אוטומטי למדידת איכות המים (מליחות, טמפרטורה, חמצן, עכירות ופלואורסצנציה) בעומקים שונים בתוך הכלוב, ופענוח הנתונים בעזרת תוכנה המופעלת דרך האינטרנט. החידושים האחרונים של Welfaremeter פורסמו ב-2010, אך מכשור המדידה והמערכת הממוחשבת ששימשו בפרויקט נמכרים גם כיום על-ידי חברת SAIV A/S הנורבגית.
לקראת פיקוח מסוג חדש?
המערכת של SAIV A/S מספקת לחקלאים מידע מיידי ומאפשרת להם לעזור לדגים במידת הצורך על-ידי הגברת ערבול המים, שינוי זמני ההאכלה והרכב האוכל, והקדמת מועד ניקוי הכלוב. מדובר אפוא באפשרויות עזרה מוגבלות מאוד. אולם מכשור כזה (וציוד צילום, סונר וכדומה) הוא פתח לדף חדש בצמצום מצוקותיהם של דגים בחקלאות המים, ולו משום שמערכות אוטומטיות משוכללות יפטרו את החקלאים מהצורך לזהות בעצמם את מצוקות הדגים – משימה שדורשת שהייה ממושכת ליד המים ובתוכם וביצוע מדידות ידניות רבות. לשיטת הטפסים שמתגבשת סביב הרעיון של "הערכות סיכון" עשויים עדיין להיות יתרונות רבים, אך רבות מן הבדיקות הנדרשות למילוי טופס קשות מדי לביצוע בידי צופה אנושי.
מעבר לכך, נתונים מהציוד האוטומטי מטופלים ממילא דרך אתר אינטרנט וכך ניתן בקלות – מבחינה טכנית – לפתוח את הנעשה בחקלאת המים לביקורת חיצונית רציפה, שאינה תלויה כלל בדיווח מפי החקלאים. כשמערכות כאלה יהיו נפוצות, אפשר יהיה לקבוע בחוק שהמידע שהן אוספות ומפענחות יגיע למערכת פיקוח מרכזית. חריגות חוזרות מתחום ערכים שנקבעו במערכת, יוכלו להוות עילה לסגירת המתקן.
זהו עדיין חזון רחוק, כמובן. ובכל זאת, טמון בו פוטנציאל מבטיח יותר הן מעבודתם של מפקחים רשותיים בודדים לשטח, והן מחשיפות נקודתיות על-ידי חוקרים סמויים מטעם ארגונים להגנה על בעלי-חיים.
