פריצת מחסום המינים

חוקים אלו הם חלק מהישגיה של התנועה לזכויות קופי-העל הגדולים. תנועה זו, שצמחה מתוך התנועה לזכויות בעלי-חיים והקהילה המדעית, הוקמה בעקבות פרסום הספר "פרויקט קוף-העל הגדול" (The Great Ape Project), בעריכתם של פיטר סינגר ופאולה קבליארי. ספר זה הוא אסופה של מאמרים, ובו טוענים זואולוגים, אתולוגים, פילוסופים, משפטנים, פסיכולוגים ואנתרופולוגים להרחבת המעגל המוסרי ולמתן זכויות גם למינים לא-אנושיים הקרובים לאדם. הספר נפתח בהצהרת זכויות קופי-העל הגדולים, לפיה יש להעניק לקופי-העל הגדולים שלוש זכויות בסיסיות: הזכות לחיים, הזכות לחופש משבי והזכות לחופש מעינויים. בינואר 2000 פרסם סטיב וייז, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת הרווארד בארצות-הברית, את ספרו "לזעזע את הכלוב" (Rattling The Cage) ובו הוא טוען כי חובה עלינו להחיל את זכויות האדם הבסיסיות גם על שימפנזים. ספר זה, שלפני עשור היה מתקבל בגיחוך בקרב עמיתיו באוניברסיטה, מתקבל כיום בעניין רב בחוגים האקדמיים, ובהתאם לשמו, הוא מזעזע את התפישות הקיימות בכל הנוגע לבעלי-חיים לא-אנושיים וליחס האדם אליהם.

לכאורה, פרויקט קוף-העל הגדול מעורר בעיות מוסריות, שכן הקריאה למתן זכויות בסיסיות למינים לא-אנושיים מסוימים נשענת על הקירבה המשפחתית שלהם לבני-האדם ולא על יכולתם לחוש כאב וסבל. אולם יש לזכור כי במשך אלפי שנים הפרידה חומה בצורה בין בני-האדם לבין יתר בעלי-החיים. מתן זכויות לדומים לנו ביותר מהווה כרסום בהבחנה החותכת והלא מוצדקת שבין בני-אדם לאלה שאינם בני-אדם, שכן מבחינה ביולוגית, הדמיון בין בני-אדם לשימפנזים גדול לאין שיעור מהדמיון שבין שימפנזים לבין צדפות, למשל. יתרה מזאת, המבנה הגנטי של השימפנזה דומה יותר למבנה הגנטי של האדם מאשר לזה של הגורילה. תקדים משפטי זה, כפי שהושג בבריטניה ובניו-זילנד, מערער על היסודות של אותה חומה בצורה ומהווה פריצת-דרך, שמקדמת הכרה אמיתית בזכויותיהם של כל היצורים החשים, דומים לנו ושונים מאתנו כאחד.


מעבר לקרבה הגנטית הגדולה בין קופי-העל הגדולים, קיימים קווי אופי ותכונות המשותפים להם, כגון מודעות עצמית, אינטליגנציה גבוהה, תקשורת מורכבת ומבנים חברתיים מורכבים. קיימות עדויות רבות לכך, ששימפנזים לומדים ומסוגלים להבין את שפת בני-האדם שסביבם. מבנה מיתרי הקול שלהם אינו מאפשר להם להגות צלילים הדומים לדיבור האנושי, אולם הם מסוגלים לתקשר באמצעות סימנים אחרים, כפי שהוכיחו הניסיונות ללמדם את שפת הסימנים של החירשים. עוד בשנות ה-70 הגיעו שימפנזים מסוימים לשליטה באוצר-מילים שאִפשר להם להביע רצונות ורגשות, ולתקשר באמצעות השפה שרכשו עם מטפליהם וגם בינם לבין עצמם.

תצפיות על שימפנזים בטבע לימדו אותנו רבות על בעלי-החיים הקרובים לנו ביותר. לא זו בלבד ששימפנזים מקיימים חיי רגש מפותחים, אלא שקיימות תרבויות שונות בקרב שימפנזים. מדובר במסורות ובהתנהגויות חברתיות, שעוברות מדור לדור בקרב קהילות של שימפנזים וכן של מיני קופים אחרים, הנבדלות אלה מאלה. בלהקות שימפנזים המתגוררות באזור חוף-השנהב של אפריקה מתנקים, מחזרים ומשתמשים בכלים באופן שונה מאוד מהשימפנזים שחיים ביערות טנזניה. בלהקות שימפנזים מסוימות חובטים הזכרים בגזעי עצים, כדי למשוך את תשומת-הלב של הנקבות, ואילו בקהילות אחרות נוהגים השימפנזים להצליף בצמחייה הסובבת או להחזיק בפיהם עלה, שממנו הם תולשים פיסות תוך גרימת רעש רב. ישנן מספר קהילות שימפנזים באפריקה המבצעות "ריקוד גשם"; כאשר מתחיל לרדת גשם ביער, נכנסות להקות אלה למעין טראנס, וחברי הקהילה מתחילים לרקוד.

גם בתוך הקהילה ניכרים הבדלים עמוקים בין הפרטים. בתוך כל קהילה ניתן למצוא אינדיבידואלים, הנבדלים זה מזה באופן התפתחותם, בהתנהגותם ובהעדפותיהם. יש תוקפנים ויש פחדנים, יש פעלתנים ויש נינוחים. ממצאים אלה שומטים את הקרקע מתחת לטענה כי בעלי-חיים לא-אנושיים מונעים רק על-ידי אינסטינקטים. לתופעות התנהגותיות רבות, שניתן למצוא הן בקהילות אנושיות והן בקהילות לא-אנושיות, קשה למצוא יתרון אבולוציוני מיידי וניתן לראות בהן עדות לחשיבותן של המערכות החברתיות בהתפתחות האישיות וההתנהגות, ולמורכבות נפשית והייחוד האישי של כל פרט.

לסיום, אביא מדבריה של ד"ר ג'יין גודול, חוקרת השימפנזים המפורסמת: