מניפולציות גנטיות ושיבוט
הביות החל עם השליטה הפיזית בחיות, שניתקה את האוכלוסייה הנשלטת מאוכלוסיית הבר. עם הזמן החלו החיות להיתפס כדבר-מה שניתן לשנותו לפי העדפות אנושיות מסוימות. כלב הפקינז או הסוס הערבי הם דוגמאות מוקדמות לברירה מלאכותית מכוונת; אך רק לקראת סוף המאה ה-18 החל מאמץ מכוון לברירה מלאכותית בקנה-מידה גדול, כפרויקט כלכלי מסודר. במאה ה-20 הגיעה השליטה הגנטית בחיות למידה גבוהה כל-כך, עד כי תכונותיהן של החיות נתפסות, בעיני התעשיינים, כדבר-מה שניתן לעצבו כמו כל מוצר אחר. הברירה המלאכותית המואצת ב-60 השנים האחרונות הביאה להתמוטטות גופנית ונפשית של בעלי החיים.
תרנגולים בתעשיית הבשר עוותו יותר מכל חיה אחרת ב"ייצור" מסחרי. חברות ה"השבחה" הצליחו להגדיל את שריריהן, ובעיקר את שרירי החזה, בעוד שהרגליים, הלב והריאות - האמורים לתמוך במסת השריר העצומה - נותרו קטנים כשהיו. כתוצאה מכך סובלים מרבית תרנגולי-הבית ותרנגולי-ההודו מעיוותים מכאיבים וממחלות ברגליים ומשורה של מחלות ועיוותים אופייניים נוספים.
בתעשיית החלב הביא העיוות הגנטי של הפרות להגדלת כמות החלב הנשאבת מפרות משמונה ליטרים ביממה עד לפני עשורים ספורים לכ-30 עד 55 ליטרים ביממה כיום. גוף הפרות, שלא הותאם לשינוי המהיר, ושנתבע לייצר חלב בכמויות המכלה את הגוף (ובמיוחד את הסידן מהעצמות) קורס תוך שנים ספורות. יותר ויותר פרות סובלות מדלקות עטינים כרוניות, או מתמוטטות באפיסת כוחות בטרם כילו אפילו חמישית מתוחלת חייהן הטבעית של פרות.
תרנגולות המיועדות לניצול כ"מטילות" עוותו גנטית להטלת מספר רב ככל האפשר של ביצים, ולהטלת ביצים גדולות יותר ויותר. בעוד שתרנגולות בטבע מטילות כ-12 ביצים בשנה (באביב), במאה הראשונה לספירה כבר הטילו תרנגולות "שיאניות" כ-60 ביצים בשנה; בתחילת המאה ה-20 הגיע המספר ל-120, וכיום הוא עומד על כ-300. גם לעיוות זה תוצאות קשות: מפציעת צינור ההטלה וצניחתו ועד שברים בעצמות, הנחלשות מהשקעת הסידן האדירה בייצור קליפות הביצים. כך נחשבות כיום התרנגולות בתעשיית הביצים כבר בגיל שנתיים כ"מטילות זקנות", ונשלחות לחישמול בשל חוסר התועלת הכלכלית מהמשך ניצולן. העיוות הגנטי לזנים נפרדים (להטלה ולבשר) הוא גם הסיבה להשמדת מיליוני האפרוחים הזכרים במדגרות תעשיית הביצים (במקום פיטומם לבשר).
