אם קירות בתי-המטבחיים היו מזכוכית...

קירות מזכוכית

אמרה ידועה, שמיוחסת ללינדה ולפול מקרטני, קובעת: "אם קירות בתי-המטבחיים היו עשויים מזכוכית, כולם היו צמחונים." מאז שהתנועה להגנה על בעלי-חיים צברה השפעה, לקראת סוף המאה ה-20, רעיון זה נראה הגיוני, כאילו מדובר באמת פסיכולוגית שרק צריך למצוא דרך לממש אותה. אך האם הרעיון עומד במבחן ההיסטוריה?

שחיטת חיות נערכה באופן פומבי למדי במשך רוב תולדות המערב, מבלי לעורר איש כמעט לבחור בצמחונות. אמנם, קיימת היסטוריה ארוכה של רתיעה ציבורית מפני משחטות ודרישה להרחיקן מאזורי מגורים. רתיעה זו נבעה במידה מסוימת מאי-נוחות מוסרית, ויותר מכך מטעמים תברואתיים. שיקולים אלה ושיקולי ייעול, הביאו במאה ה-19 לבנייתן של משחטות-ענק עירוניות באירופה ובארצות-הברית, תוך ריכוז ההרג מחוץ לאזורי מגורים. משחטות-הענק הרחיקו את ההרג מחיי היומיום בעיר, אך בו-בזמן סיפקו במתכוון "קירות מזכוכית."

מבט על המכלאות של משחטות שיקגו, 1947 בקירוב. (צילום: National Archives and Records Administration, ויקיפדיה) 

עליית תיירות המשחטות

התופעה החלה במערב התיכון האמריקני. בשנות ה-30 של המאה ה-19 פותחה שם שיטה תעשייתית להרג חיות ולעיבוד הגופות שלהן, "קו הפירוק" (disassembly line): ההרג וביתור הגופה התבצעו לא בידי קצב אחד, אלא בידי שורה של פועלים, שכל אחד מהם התמחה בביצוע פעולות ספציפיות במהירות רבה. יעילות "קו הפירוק" הוזילה את התהליך והפכה את סינסינטי למרכז של הרג מאות אלפי חיות בשנה. כבר בשנות ה-50 היוו משחטות אלה מוקד של תיירות. ב-1857 תיאר עיתונאי בשם פרדריק לו אולמסטד ביקור במשחטה כזו, מתוך התפעלות רבה מיעילותם של מבתרים:



בשנות ה-60 של המאה ה-19 עבר מרכז ההרג האמריקני לשיקגו, ושם נוספו ל"קו הפירוק" מרכיבים מכניים שונים. השילוב של שיטות אלה עם רשת מסילות ברזל, איפשר להרוג חיות גדולות בהיקף וביעילות חסרי תקדים. זה מה שמשך המוני תיירים למשחטות, החל משנות ה-60.

"הג'ונגל": מה ראו המבקרים?

העדות הידועה ביותר לסיורים מודרכים במשחטות מופיעה בספרו של אפטון סינקלייר מ-1905, "הג'ונגל", המגולל את קורותיה הטראגיים של משפחת מהגרי עבודה בשיקגו. בפרק 3 בספר, המהגרים מסיירים במשחטות ומצטרפים לתיירים. התחנה הראשונה בסיור היא המכלאות: "צפון ודרום רחוק ככל שיכולה העין לראות משתרע ים של מכלאות." למכלאות הוכנסו מדי יום 10,000 פרות ופרים, מספר דומה של חזירים וכ-5,000 כבשים, דרך מבוך עצום של מכלאות, שערים ומעברים. החזירים הובלו משם רגלית בעלייה לקומה גבוהה, שסינקלייר מתאר כ"חדר ארוך וחצר, עם יציע לאורכו עבור מבקרים." ממקומם ביציע, צפו המבקרים בתליית כל אחד מהחזירים באחת מרגליו האחוריות. החזיר שהונף באוויר צווח;



בינתיים המשיכו עובדי המשחטה בעבודתם, דקרו את החזירים בגרונם והחזירים הדקורים נעלמו במכל מים רותחים. סינקלייר כותב כי המבקר הממוצע צפה מרותק בחזיון "כל-כך ענייני," אולם "לא היה יכול שלא לחשוב על החזירים; הם היו כה תמימים, הם באו כה בוטחים, והם היו כה אנושיים במחאותיהם – וכה צודקים לגבי זכויותיהם!" אם כן, "פה ושם מבקר הזיל דמעה, אין ספק; אבל מכונת המשחטה הזו המשיכה לעבוד, מבקרים או לא מבקרים."

התפעלות

בסיורים המודרכים במשחטות השתתפו אוכלוסיות מגוונות. גיבור "הג'ונגל," המהגר הליטאי שהתקבל לאחרונה לעבודה במשחטה, הגיב להרג כשהוא "בוהה בפה פעור, בפליאה רבה [...] זה היה כמו שיר נפלא עבורו, והוא קיבל את כל זה ללא אשמה." בהמשך הסיור, המבקרים רואים שחיטת בקר, ולומדים על עיבוד הגופות וניצול כל חלק וחלק בגוף לייצור מוצרים מגוונים. סינקלייר כותב, ש"לכל הדברים האלה הקשיבו חברינו בפה פעור – בלתי אפשרי היה בעיניהם להאמין שדבר כה אדיר תוכנן על-ידי אדם בן-תמותה." גם זוהי תגובה שמיוחסת למהגרי העבודה הכפריים.
האם התגובות המסויגות יותר אפיינו עירונים? למרות שטף המבקרים העצום במשחטות שיקאגו, קשה למצוא עדויות מבקרים. מרטינדייל סי. וורד, למשל, הגיע לשיקגו עם משלחת בריטית ופרסם ב-1895 את הספר "טיול לשיקגו: מה ראיתי, מה שמעתי ומה חשבתי." וורד מתאר את שיטות ההרג והעיבוד במשחטה של חברת הבשר הגדולה ביותר, אך אין בדבריו אפילו רמז על מה שחשב או הרגיש לנוכח הטבח – רק תיאור של מפעל ענק ומהיר.

מזכרת למבקרים

אחת מחברות הבשר הגדולות של שיקגו, חברת סוויפט, חילקה למבקרים חוברת למזכרת, שממנה ניתן ללמוד מהו הרושם שציפו מנהלי המשחטות להותיר במשתתפי הסיורים המודרכים. הטקסט מעודכן לשנת 1913, והוא מתאר את הסיור ב-14 תחנות. לתיאור נלווים איורים של משפחה בורגנית בבגדים מהודרים, שבמרכזה ילדה קטנה ונלהבת בכובע טבחית.

המשפחה הבורגנית השלווה צופה במכלאות חזירים ובשחיטתם, מתוך החוברת Swift & Company Reference Visitors Book שחולקה למבקרי המשחטה בשיקגו בתחילת המאה ה-20. (באדיבות Duke University David M. Rubenstein Rare Book & Manuscript Library) 

הסיור בתוך המשחטה החל ב"כניסת המבקרים" שבה "חדר מנוחה שבו מסופקת כל הנוחיות" עם תצוגת מוצרי המשחטה. משם מובילות "מעליות נוסעים נוחות" אל גג בניין החזירים. לאחר תצפית על החזירים במכלאות, חוזים המבקרים ב"תחילת ביתור (dressing) החזירים: [...] לאחר מנוחה ואמבטיית שטיפה, החזירים מובלים, תריסר או יותר בכל פעם, לתוך מכלאה בבסיסו של גלגל הנפה אוטומטי. כל אחד נכבל לגלגל המסתובב המרים את החזירים ביציבות עד שוו השלשלת נופל למסילה משופעת. על מסילה זו, החיות עוברות את המבתר (dispatcher) המיומן שמתחיל שמונה-מאות [חזירים] בשעה במסע דרך אולמות הביתור והניקוי אל המקררים הענקיים." לתיאור זה נלווה איור של המשפחה על רקע החזירים המונפים לשחיטה, כשהילדה יושבת על המעקה כאילו היא נמצאת במגרש משחקים.

רוב הסיור, לפי החוברת, נערך בתחנות שבהן מעבדים ואורזים את גופן המת של החיות, עם דגש על היגיינה ופיקוח. עם זאת, המבקרים חוזים בהרג בשתי תחנות נוספות. בתחנה 13, "מהמרפסת עשוי המבקר לחזות בכל המבצע של ביתור כבשים מההתחלה ועד לבדיקה הסופית והשקילה של הבשר המבותר. בקצב של ארבע מאות בשעה, הכבשים עוברים דרך ידיהם המיומנות של חמישים עובדים ששיטות הביתור שלהם מעניינות ביותר לצפייה." כאן ממליצה החוברת במיוחד על פשיטת העור והצמר. בתחנה 14, מוזמן המבקר לצפות בשחיטת בקר בקצב של 250 חיות בשעה: "מהמעברים, הבקר נכנס למתקנים קטנים שמופעלים באופן מכני, שם הם מומתים ללא כאב באמצעות מכת פטיש אחת על הראש. תנועה של המתקן מעבירה אותם אוטומטית לקומת הביתור, שם, בעזרת מיכון מיוחד, הביתור ממשיך במהירות ובסדירות ודיוק של שעון."

הילדה הקטנה מתרוצצת בין גופות תלויות של בקר, וצופה בשחיטת כבשים וביתורם. מתוך החוברת Swift & Company Reference Visitors Book שחולקה למבקרי המשחטה בשיקגו בתחילת המאה ה-20. (באדיבות Duke University David M. Rubenstein Rare Book & Manuscript Library) 

בילוי לכל המשפחה

אזכור מכת הפטיש מרמז, שתיירי המשחטות היו עלולים להעלות ספקות מוסריים לנוכח ההרג – וגם שקל היה להרגיע אותם. החוברת של חברת סוויפט נועדה לעצב את זיכרון הביקור במשחטה כבילוי נעים לכל המשפחה. בהברקה שיווקית, הילדה הקטנה היא שמובילה את הסיור: אם יצור קטן ופגיע כמוה נהנה בבטחה והוריה נותנים לה להתרוצץ בסקרנות ליד כבשים נשחטים ובין חצאי גופות מבותרים של בקר, מובן שאין במקום הזה דבר שצריך לחשוש מפניו. המבקרים חשו בנוח במשחטה, לא רק מבחינה בטיחותית אלא גם מתוך ריחוק רגשי רב מהקורבנות הנשחטים, ואפילו מבני-האדם העובדים שם.

ניקול שקין, שחקרה את תיירות המשחטות, טוענת שהקהל התייחס לביקור במשחטה כאל בידור טוב. שקין מוצאת דמיון משמעותי בין ביקור כזה לבין ביקור בקולנוע. הקהל חזה בסיפור ברור – כרונולוגיה של הפיכת החיה למוצרים – עם שפע של מידע טכני מרשים על היקף המפעלים ועל מגוון המוצרים שלהם. כמו בקולנוע, ה"סיפור" עורר תגובות רגשיות חזקות, מהתפעלות ועד לדמעות. סיור המשחטה היה למעשה אפקטיבי יותר מהקולנוע – במיוחד הקולנוע המוקדם – כי החוויה כללה צבע, סאונד מחריש אוזניים וריחות עזים. כמו כן, קצב העבודה הקדחתני סיפק חוויה הדומה לצפייה במשחק כדורגל, למשל, כפי שציין סינקלייר.

הילדה הקטנה, הפעם בדמות "הטבחית הקטנה של סוויפט," עם סכין גדולה ביד בפרסומת לבשר חזיר משנת 1901. מתוך The Thompson Blue Book on Advertising. (באדיבות Duke University David M. Rubenstein Rare Book & Manuscript Library) 

תופעה המונית

כל הפרטים האלה אינם בגדר קוריוז. קהל המבקרים במשחטות היה עצום. ב-1893, כששיקגו אירחה יריד בינלאומי (התערוכה הקולומביאנית העולמית), ביקרו במשחטות כ-10,000 איש מדי יום במשך למעלה מארבעה חודשים. הסיורים המודרכים שם משכו קהל רב יותר מכל ביתן של היריד.

לא מדובר בתופעה של המאה ה-19 בלבד. בשנות ה-50 של המאה ה-20, עדיין נערכו במשחטות שיקגו חמישה סיורים מודרכים ביום. בארצות-הברית עדיין חיים אפוא אנשים רבים, שהעבירו בצעירותם "יום כיף במשחטה."

הרחקת המשחטות

למרות ההתלהבות התיירותית ממשחטות, עבור שכניהן הן היוו אסון אקולוגי ותברואתי. בהדרגה, גדלו שיקגו וערים אחרות סביב המשחטות שנבנו במקור מחוץ לעיר, וגבר הלחץ להרחיק מפגעים אלה. גם שיקולים כלכליים הביאו להרחקת המשחטות מהעיר לשטחים זולים יותר. על אלה נוספו התפתחויות טכנולוגיות, ובמיוחד החלפת מערכת ההובלה הריכוזית של רכבות במערכת מבוזרת יותר של משאיות על כבישים. עד שנות ה-70, פוזרו משחטות שיקגו, כמו גם משחטות-ענק עירוניות אחרות, הרחק מהערים.

דעיכת תיירות המשחטות

נראה שאיש לא חקר ברצינות כיצד דעכה תיירות המשחטות. האם הסיבות העיקריות לכך היו פיזור המשחטות באזורים מרוחקים? פיתוח צורות בידור אטרקטיביות יותר? עליית המודעות לבטיחות ביולוגית? ואולי התפתחות רגישויות חדשות? ב-1958 התקבל בארצות-הברית "חוק לשיטות שחיטה הומאניות של חיות משק," בעקבות דרישה ציבורית נרחבת. אולם רק בשנות ה-90 הפכו ארגוני הגנה על בעלי-חיים את התיעוד והחשיפה של הנעשה במשחטות לטקטיקה של הסברה לקידום הצמחונות. בשלב זה, לא זו בלבד שתיירות המשחטות כבר נעלמה ונשכחה, אלא גם המשחטות היו סגורות ומסוגרות.

הדלתות הסגורות והקירות האטומים של המשחטות, אפשרו למתרחש בהן לקבל משמעות ציבורית חדשה. הקירבה היומיומית לשחיטה בעבר הרחוק, והקירבה התיירותית לשחיטה עד שנות ה-50, עוררו רק באנשים נדירים זעזוע והחלטה להחרים מוצרי בשר. החשיפה הבלתי-מוגבלת של השחיטה היא שסיפקה את הלגיטימציה העמוקה ביותר לאלימות כלפי החיות. נדרשו כמה עשורים של שחיטה סמויה כדי שהרגישות הציבורית תוכל לעבור מהפך. בעולם שבו המידע מתוך המשחטות כה בלתי נגיש, די בחשיפה של דקות אחדות למציאות האלימה כדי להביא אוכלי בשר רבים להחליט לעבור לצמחונות. באופן פרדוקסלי, כל עוד קירות בתי-המטבחיים היו שקופים, איש כמעט לא היה צמחוני. הפיכת הקירות לאטומים תרמה אפוא בעקיפין להתפשטותה של הצמחונות.