איך נפטרה שוויץ מכלובי הסוללה

תוכן המאמר: כלובי סוללה בשוויץ: ההתחלה  הלולנים משתפים פעולה  מחיר היציאה מהכלובים  ביטול הכלובים - משוויץ לאירופה 

כלובי סוללה בשוויץ: ההתחלה

הכלובים הראשונים

כלובי סוללה הם כלובי רשת קטנים הערוכים שורות-שורות. מערכות כלובים אלה הומצאו בארצות-הברית כחלק ממגמת תיעוש מהירה במשק העופות של שנות העשרים. הכלובים הם פתרון "הגיוני" לשאיפה לצופף יחד אלפי עופות. בצפיפות שנוצרה על קרקע הלול גדל שיעור הביצים המזוהמות (והסכנה לצרכנים); גם מחלות העופות התפשטו במהירות והמזון שעל הקרקע הזדהם בקלות והתבזבז. מבחינה כלכלית, הכלובים פתרו בעיות אלה ולכן נפוצו בעולם במהירות. לשוויץ הם הגיעו באמצעות יזם שהשתלם בגרמניה, וב-1935 נפתח בשוויץ לול הסוללות הגדול הראשון.

התדרדרות בכלובים

ממציאי כלובי הסוללה ביקשו להקצות לכל תרנגולת רצפת כלוב בשטח כ-800 סמ"ר (מעט יותר מדף A4). בעיניהם, הקצאת שטח כזה נחשבה לטיפול נאות. אולם הכלובים והשטח יקרים. עמיתיהם גילו שאפשר לצופף את התרנגולות הרבה יותר ולשמור על רמת רווחים גבוהה. כשהסתבר שהלול רווחי אפילו כאשר מקצים לכל תרנגולת רצפה בשטח 360 סמ"ר (כחצי דף A4) השתלטה הצפיפות הקיצונית על התעשייה.

ביקורת ראשונה

הציפוף הקיצוני התפשט בשוויץ ללא ביקורת ניכרת. המחאה החלה בבריטניה, עם פרסום הספר מכונות חיות מאת רות האריסון (1964). הספר חשף את תופעת המשקים התעשייתיים, ובעקבותיו הוקמה ועדה ממלכתית – ועדת בראמבל – שפרסמה ב-1965 ממצאים המאשרים את דברי האריסון. הוועדה לא הציעה לאסור את השימוש בכלובי סוללה ולשוב לימי המרעה החופשי. החשש מפני זיהומים ומפני עלייה בהשקעה הכספית, נוסף על החשש מפני שינוי, הביאו להמלצות צנועות יותר. כמו כן, ידוע שלא די בהוצאת התרנגולות מן הכלובים כדי לשפר את מצבן – גם תרנגולות בתוך לול סגור עלולות לסבול מאוד בצפיפות גבוהה אם לא מספקים להן שם תנאים הולמים. ועדת בראמבל המליצה לקבוע גובה מינימלי לכלובים (45 ס"מ) שיאפשר להן לעמוד זקופות, להקצות 730 סמ"ר שטח רצפה לכל תרנגולת, להגביל את מספר התרנגולות בכלוב לשלוש, ולהגביל את מספר הסוללות שמותר להניח זו מעל לזו לשלוש. אולם המלצות אלה, צנועות ככל שהיו, נותרו על הנייר בלבד.

שוויץ מתעוררת

בימי ועדת בראמבל, החוק הפדרלי (שוויץ היא פדרציה של מחוזות – קנטונים) היחיד לרווחת בעלי-חיים היה חוק ל"שחיטה הומאנית", ששרד מהמאה התשע-עשרה. חוקי רווחת בעלי-חיים אחרים נחקקו רק ברמת המחוזית. ב-1963 נערך ניסיון צנוע ראשון לקדם חקיקה פדרלית לרווחת בעלי-חיים. המועצה הפדרלית החזירה את הכדור לידי שליטי המחוזות. ב-1969 עבר במחוז ציריך חוק משמעותי ראשון לרווחת בעלי-חיים. הייתה זו התחלה, והצעת החוק הפדרלי צמחה מתוכה. בתחילת שנות השבעים מונה ווטרינר רשותי בשם אנדריאס נאבהולץ (Nabholz) לעמוד בראש מחקר שיכשיר את הקרקע לחוק. נאבהולץ הכריז שהחוקים הישנים, אשר דורשים להוכיח אכזריות כדי להשיג הרשעה, אינם מספקים עוד; דרושות תקנות שיבטיחו כי החיות מוחזקות כראוי, והפגיעה בחיות תטופל באמצעות מניעה ולא לאחר מעשה. ב-1973 אישר הפרלמט תיקון לחוקה לפי הצעת נאבהולץ. התיקון לא יצר חוק פדרלי אחיד אלא הסמיך את המחוזות להתקין תקנות בנושא.

דו-קרב ציבורי ומדעי

בעלי הלולים הגדולים היוו גורם חשוב בעיכוב החקיקה. בתקופה זו כבר חלשו לולי הסוללה הגדולים על רוב ייצור הביצים בשוויץ. הלולנים הגדולים הצליחו לגייס לצידם גם לולנים כפריים רבים. יחד הם הצליחו להבהיל את הציבור בטענות ש"רווחת בעלי-חיים מוגזמת" תביא להתייקרות ביצים ובשר, ייבוא גובר והתמוטטות היצרנים המקומיים. אולם ההתנגדות הציבורית לפגיעה בחיות גברה, וב-1974 חתמו 160,000 איש על עצומה לאיסור על משקים תעשייתיים. יצרני הביצים החריפו את מתקפת התעמולה והקימו "ארגון רווחת בעלי-חיים", שזימר בשבחם של לולי הסוללה בטענה שהתרנגולות מרגישות בהם בנוח. הם אפילו חילקו "ביצים מתרנגולות סוללה מאושרות" כ"הוכחה". בתקופה שבה היה מדע רווחת בעלי-החיים בחיתוליו, קל היה ללולנים לספר לציבור שהתרנגולות מרוצות בכלובים ושהדחפים הטבעיים שלהן נעלמו.

מדענים מקומיים שיחקו תפקיד משמעותי בהפרכת טענות אלה. למשל, וטרינר שהשתתף בתכנון החקיקה, יוג'ין סייפרל (Seiferle), הסביר שתרנגולות יוצרות חברה הייררכית (מדרג ניקור) אשר אינה מאפשרת לתרנגולות חלשות להתקיים בקרבה גדולה לתרנגולות דומיננטיות, שנכפית עליהן בכלוב. בהיעדר עיסוקים אחרים, כגון חיפוש מזון, האלימות גוברת. נוסף לכך, חוסר היכולת להטיל בפרטיות גורם עצבנות קיצונית, ובעקבות זאת פעילות ההטלה, הנמשכת באופן טבעי כעשרים דקות, מתמשכת עד מספר שעות. במקביל למאבק המקצועי החריף המאבק הציבורי. ב-1976 הגישו לשלטונות כמה ארגונים להגנה על בעלי-חיים עצומה לאיסור מוחלט על כלובי סוללה. על העצומה חתמו 400,000 איש.

הלולנים משתפים פעולה

החוק המוחלש

הלחץ הציבורי היווה רקע לכתיבת טיוטה לחוק פדרלי. אפילו אנשי התעשיות החקלאיות, שהשתתפו בוועדה, תמכו ברוב המלצותיה. סיירפל הסביר את רוח הזמן: "איש אינו מסרב ליצירת חוק רווחת בעלי-החיים כי איש אינו רוצה לקבל את התווית של אויב לבעלי-החיים." הסעיף המהפכני בטיוטת החוק ביקש לאסור כליאת חזירים ועופות בכלובים, כליאת עגלים על רצפת טפחות (קורות עץ עם רווחים ביניהן) וכליאת חיות בחשכה ממושכת. כדי לרכך את גודל השינוי הוצעו 10-2 שנות מעבר עד לכניסת החוק לתוקף. אולם הצעות אלה, ובעיקר ההצעה לאסור על השימוש בכלובי סוללה, נתקלו בהתנגדות התעשייה. המועצה הפדרלית נכנעה ללחצי בעלי הלולים והגישה בתחילת 1977 הצעת חוק מוחלשת: האיסורים המפורשים הוחלפו בהצהרה עקרונית ובהמלצות לא מחייבות לאיסור "שיטות החזקה העומדות בבירור בניגוד לעקרונות רווחת בעלי-החיים, ובמיוחד שיטות מסוימות של החזקה בכלובים והחזקת חיות בחשכה." הכניעה ללחץ עוררה מחאה ציבורית, אך ארגונים רבים לרווחת בעלי-חיים, שחששו לאבד כל הישג, תמכו בהצעה. בשנת 1978 התקבל החוק הפדרלי השוויצרי לרווחת בעלי-חיים, בגרסתו המוחלשת.

הלולנים מתנגדים

חוק רווחת בעלי-החיים שהתקבל ב-1978 לא הבטיח את הפסקת השימוש בכלובי סוללה. בעלי הלולים, בניסיונם לעצור את השינוי, פרסמו נתונים הקרובים ללבם של הצרכנים: ביצים מלולי סוללה זולות יותר, ולטענתם אז – גם נקיות יותר. ב-1980, עם פרסומה של טיוטת תקנות רווחת בעלי-החיים בשוויץ (כלומר הוראות טכניות פרטניות עם תוקף של חוק) הסתבר שוב שהמחוקקים מאכזבים: הם מיאנו לאסור את השימוש בכלובי הסוללה. באפריל 1981 פתח עיתון פופולרי בהחתמה על עצומה להחמרת התקנות. 300,000 חתימות נאספו תוך חודשיים, אך במאי אישרה המועצה הפדרלית את התקנות ללא שינוי. בעלי הלולים המשיכו בסירובם הקולני לשינוי. אולם בסוף 1986 חלה תמורה בגישתם.

יתרונות התקנות

שוויץ לא אסרה את השימוש בכלובי סוללה, אולם התקנות קבעו שורה של דרישות שכלובים אינם עומדים בהן. לפי התקנות נדרש שטח רצפה מזערי לתרנגולת של 800 סמ"ר (כפליים ויותר מהמקובל בתעשייה). כמו כן דרשו התקנות לספק לתרנגולות קופסאות מוגנות להטלה ומתקנים נוחים לעמידה (כגון מוטות). בכך נפסלו למעשה כלובי הסוללה המוכרים, והותר רק השימוש בכלובים "מצוידים". לא פחות חשובה מהפרטים הטכניים הייתה הדרישה לאשר כל מערכת להחזקת תרנגולות על-ידי גוף מיוחד שהוקם על-ידי המשרד הווטרינרי הפדרלי. רעיון זה נלקח מתוך תקדים שוודי. פרופסור שוודי לרפואה וטרינרית (Ekesbo) בדק כבר בשנות השבעים את הנזקים שגורמות מערכות כליאה לתרנגולות, וצוות שוויצרי השתלם אצלו ב-1976. בתחילת שנות השמונים, עם קבלת התקנות החדשות, היה בידי הצוות השוויצרי ידע מתאים כדי לבחון את מערכות הכליאה שמציעים היצרנים, הן לפי שיקולים של רווחת התרנגולות הן לפי שיקולים כלכליים. במשך השנים בדק הצוות עשרות מערכות – ודחה את רובן. ב-2001 היה בשוויץ אישור קבוע לחמש מערכות בלבד, ואישור זמני לכחמש-עשרה.

הבדיקות

גישת הגוף שמונה לבדוק מערכות כליאה הייתה מקצועית, עם עניין מרכזי בחוק רווחת בעלי-החיים. הבודקים קיבלו מיצרנים תוכניות למערכות כליאה ובחנו כל ציוד חדש או ציוד ישן ומעורר חשד. כל מערכת נבדקה עם ארבע להקות לפחות ובטיפולם של צוותים שונים. אלה היו תחומי הבדיקה (יש להעיר שפירוט זה אינו כולל ניסויים פוגעניים בעופות, כגון הריגתם למטרת ניתוח או לכידתם לביצוע בדיקות גופניות):

• איתור פציעות וקרחות;
• התנהגות בשבועות ה-30 וה-50 לחיים;
• איתור תחלואה, תמותה ודגימת הפרשות ורפד (המצע שעל רצפת הלול);
• אופן ניהול ותחזוק המבנה;
• בדיקה וטרינרית של עופות חולים ומתים;
• בדיקת אקלים (איכות האוויר וכדומה) ותאורה.

הגוף הבודק שם דגש על איתור התנהגות בלתי נורמלית של העופות, וכל סטייה נלקחה בחשבון כנתון נגד השימוש במערכת. הבודקים חילקו את התנהגותן של התרנגולות ל"מחזורים תפקודיים", ובדקו כל "מחזור" בנפרד: שתייה ואכילה; הטלה; מנוחה; נוחיות (אמבטיות חול וכדומה); חקירת הסביבה; והתנהגות חברתית. הבודקים הדגישו את הצורך של התרנגולות הן בסביבה משתנה הן בתנאים המאפשרים להן לשנות את סביבתן בכוחות עצמן.

הכלובים נכשלים בבדיקות

עד 1986 בדק הגוף שמינה המשרד הווטרינרי הפדרלי כלובים "מועשרים" מסוגים שונים. יצרני כלובים אלה ניסו לעמוד בדרישות שנקבעו בתקנות – ונכשלו. ב-1986 ביטל המשרד את כל האישורים הזמניים שניתנו לכלובים שהיו עדיין בשוק. כך נאסר למעשה השימוש בכלובים – וכלובים גדולים ו"מצוידים" בכלל זה – לא מתוקף הוראה מפורשת בחוק אלא באמצעות הליכים הנהוגים בידי גוף מקצועי פדרלי. בשוויץ נותרו עדיין שיטות כליאה רבות ושונות (רק מיעוטן של התרנגולות זכו למרעה חופשי). המערכות שזכו להצלחה הגדולה ביותר, בשקלול של שיקולי רווחה עם שיקולים כלכליים, הן מכלאות מורכבות (aviaries) שמוקדש בהן מקום מוגדר לכל סוג של פעילות, בדומה להפרדה בין "מחזורי הפעילות". בדרך-כלל המערכות כוללות קומות אחדות של מקומות עמידה במרכז המבנה, עם מתקני אכילה ושתייה, רצפת רפד ותיבות הטלה לאורך הקירות. מערכות אלה מבטיחות ללולנים אפשרות לכלוא תרנגולות רבות בשטח קטן (בזכות השימוש בקומות) ותנאי הטלה היגייניים. לתרנגולות מובטח חופש תנועה בין מספר מפלסים, פעילות מגוונת למדי והטלה בפרטיות. אין כלובים שיכולים לעמוד בתנאים אלה. אף על-פי כן, כאשר עודכנו תקנות רווחת בעלי-החיים ב-1997, המחוקקים סירבו להכניס בהן שינויים שיאסרו באופן רשמי את השימוש בכלובים.

הלולנים סוגרים כלובים

לקראת סוף 1986 הבינו בעלי הלולים שהניסיון להחזיק בכלובים בכוח פועל לרעתם. הם החלו אפוא במאמץ לפעול לפי התקנות. בסוף 1991, לקראת תום תקופת המעבר שנקבעה עד לכניסת התקנות לתוקפן המלא, הודיע ארגון הלולנים לעיתונות ש-99.3% מכלל התרנגולות בתעשיית הביצים השוויצרית מוחזקות כנדרש לפי חוק רווחת בעלי-החיים. הארגון עצמו פנה לבעלי הכלובים שנותרו ולרשויות המחוזיות ביוזמה לסגור במהרה את לולי הסוללה שנותרו. ראש הארגון הצהיר שהשינוי נערך ללא סיוע ממשלתי ותוך השקעה עצמית של 200 מיליון פרנק. לדבריו, הפתרונות הטכניים הם שאפשרו את השינוי: מערכות הכליאה החדשות ענו על דרישות החוק והלולנים גם יחד, והארגון עסק רבות בהכשרה מקצועית.

שינוי מנטלי

לא פחות חשוב מהפתרונות הטכניים היה השינוי שחל בלולנים עצמם. חילופי דורות טבעיים הוציאו רבים מתומכי הכלובים מן התמונה. נוסף לכך, צמחו אוכלוסיות לולנים חדשות: ב-1980 עברה תקנה שהגבילה את מספר התרנגולות שמותר למשק להחזיק (18,000) והבטיחה סיוע למשקים קטנים שלאו דווקא מתמחים בביצים. הלולנים החדשים הכירו את המקצוע דרך השיטות החדשות בלבד. על הבורות שלהם בהחזקת תרנגולות פיצתה אכפתיות רבה יותר כלפיהן, בהשוואה לבעלי לולי סוללה.

סטודר ממחיש את השינוי בסיפורו של אחד מבעלי הלולים הגדולים בשוויץ. בעל לול זה, בהתארגנות עם בעלי לולים אחרים בסביבתו, מוכר בקביעות ביצים לחנויות בסביבתו הקרובה, וחנויות אלה נוטות לקנות רק מהיצרנים המקומיים. הלקוחות מעדיפים את הביצים השוויצריות והמקומיות. מדובר בקשר חזק במיוחד עם הקהילה: בעל הלול מעודד את לקוחותיו הסקרנים לסייר בלול ולראות במו-עיניהם באילו תנאים מוחזקות התרנגולות. לדבריו, "התרנגולות השוויצריות למעשה לא זקוקות עוד לחוק רווחת בעלי-חיים. זהו הלחץ מהצרכנים שמכריע. החוק היה נחוץ רק עבור אותם לולנים שלא רצו לראות או להאמין בזה."

מחיר היציאה מהכלובים

המדיניות החקלאית בשווייץ: תכנון מרכזי

ברקע הרפורמה בתעשיית הביצים השוויצרית עומדת מדיניות ממשלתית מכוונת לריסון כוחות השוק החופשי ולהגבלת גודל המשקים. ב-1951 התקבל חוק החקלאות, שהגביל את דורסנותה של התחרות הכלכלית החופשית במדינה ויצר בכך תנאים נוחים לרפורמה בתעשיית הביצים. בתקופה זו כבר ניכרה בתעשיית הביצים עלייה בייצור, כתוצאה מברירה מלאכותית של תרנגולות המרבות להטיל וכתוצאה מהשימוש בכלובי סוללה. כמו במדינות אחרות, גם בשוויץ התוצאות היו השתלטות יצרנים מעטים על הענף, ייצור גובר של עודפים, נזק אקולוגי והתמוטטותם של משקים קטנים רבים. חוק החקלאות ביקש לרסן מגמה זו באמצעות הגבלות על הייצור החקלאי, אם כי לא היה בו די כדי לעצור את תיעוש ענף הביצים. ב-1980 הגיע המפנה, כשהממשלה קבעה הגבלה על מספר התרנגולות שמותר ללולן להחזיק במשק. משקים שצומצמו קיבלו פיצוי מהממשלה במשך ארבע השנים הבאות. תוך שבע שנים מוקמו מחדש חצי מיליון תרנגולות (וליתר דיוק: מכסות להחזקת תרנגולות) בתוך משקים כפריים קטנים. למשל, 574 משקים החזיקו מעתה עד 500 תרנגולות בלבד. החזקת משק עם יותר מ 500 תרנגולות דרשה מעתה אישור ממשלתי.

הגנה על לולנים קטנים

בעלי המשקים הקטנים, שהתרבו במהירות לאחר 1980, נזקקו לסיוע ממשלתי בשיווק הביצים. כשליש מהיקף ייצור הביצים קיבל מעתה מעמד "מוגן": הלולנים הכפריים המוגנים מכרו את הביצים לחברות שיווק שקיבלו מהמדינה סיוע כספי כדי לשמור על אחידות המחירים לצרכן. רק ב-1996 פסקה ההגנה על המשקים הקטנים, כשהממשלה החליטה לפתוח את שוק הביצים לתחרות חופשית.

מחיר ביצה שוויצרית

אחת הטענות המוכרות נגד החלפת לולי סוללות בלולים ללא כלובים היא שמחיר הביצים מלולים ללא כלובים גבוה מדי לצרכנים. המקרה השוויצרי מוכיח שהתמונה מורכבת יותר. שנים רבות קודם להפסקת השימוש בכלובים כבר היה מחיר הביצים מתוצרת שוויץ גבוה יותר (פי 3-2!) ממחיר ביצים מיובאות – עקב שכר העבודה הגבוה בשוויץ וסובסידיות שמעניקות מדינות מסוימות ליצואני ביצים. כלומר תעשיית הביצים השוויצרית נשענה ממילא על העדפת הצרכנים לתוצרת מקומית ועל סיוע ממשלתי. כשבוטל השימוש בכלובים, התייקרה עלות ייצור הביצים ב-15% – שינוי קטן בלבד בתמונה הכללית.

תחרות עם הייבוא

טענה מוכרת אחרת נגד ביטול כלובים היא הכישלון הצפוי בתחרות עם ביצים מיובאות, שמקורן בכלובי סוללה ולכן הן זולות יותר. גם כאן המקרה השוויצרי מפתיע. זמן רב לפני ביטול הכלובים כבר ייבאה שוויץ כמחצית מהביצים שנצרכו בה. יחס זה נשמר בהתמדה, עד שנת 2001 (שנת פרסום ספרו של סטודר). בתוך כך חל שינוי דרמטי – ובכיוון ההפוך מן התחזית הקובלת. כדי להבין את השינוי, יש לזכור שחלק מהביצים מגיעות לשוק בלתי מעובדות, ואחרות משווקות לאחר שכבר עובדו והוכנסו לתוך מוצרים שונים. אם כן, בתחום הביצים הבלתי מעובדות עלתה צריכת הביצים מתוצרת שוויץ והגיעה ל-75% מהצריכה בשנים שלאחר הפסקת השימוש בכלובי הסוללה. למעשה, נראה שביטול הכלובים הוא שסייע לתעשייה המקומית: צרכנים שביקשו לקנות ביצים מקומיות, נאלצו בכל מקרה לשלם יותר. אולם כל עוד הגיעו הביצים מכלובים – משוויץ ומחו"ל כאחד – איזו סיבה הייתה לצרכנים לשלם יותר עבור תוצרת מקומית? ביטול הכלובים הפך את הביצים מתוצרת שוויץ לשונות ולמושכות יותר בעיני הצרכנים.

בעיית הביצים המעובדות

עד כה ציירנו תמונה של מאבק לאומי נגד הניכור שבין תהליך הייצור לבין הצרכנים: תנועה צרכנית גדולה, בתמיכה ממשלתית, בחרה להכיר בנזקי התיעוש לתרנגולות, לשוב לחקלאות מסורתית יותר – ולשלם תמורת בחירה זו. אולם במקביל למגמה זו התחזק בשוויץ, כמו במדינות אחרות, תיעוש מכיוון אחר, פחות צפוי: הצריכה של מוצרים מעובדים גדלה. ב-1998 כבר הגיע שיעור הביצים המעובדות לשליש מכלל הביצים שנצרכו במדינה. בהשוואה לצריכת ביצים לא מעובדות, הצרכנים מקבלים את המוצר המעובד כנתון מוגמר, בלי לשאול שאלות. חברות מסחריות גדולות הן שרוכשות את הביצים, ובמגזר זה כמעט שלא קיים עניין מוסרי. ואומנם רק 5% מכלל הביצים הנצרכות בשוויץ כמוצרים מעובדים, מקורן בשוויץ. בהתאם לכך, רבות מהן הוטלו על-ידי תרנגולות בכלובים.

כלובים בחו"ל

אם כן, האיום הגדול על תרנגולות מצד צרכנים שוויצריים עובר דרך כלובים הממשיכים להתקיים במדינות אחרות. הפתרון המתבקש הוא לקבוע דין אחד לביצים מקומיות ולביצים מיובאות. כלומר: לאסור על ייבוא ביצים ממשקים בחו"ל, שאינם עומדים בדרישות חוק רווחת בעלי-החיים השוויצרי. מספר ארגונים ניסו לקדם חוק כזה, אולם הממשלה התנגדה, תחת לחצים של הסכמי סחר בינלאומיים הדורשים לבטל כל מדיניות העשויה לספק יתרון לתעשיות מקומיות. לבסוף הואילה הממשלה לדרוש רק שהיבואנים יסמנו את הביצים לפי שיטת הייצור. הכוח לשנות נותר אפוא בידי הצרכנים.

המשווקים קובעים מדיניות

הלחץ הצרכני הביא לשינוי במדיניות חברות העוסקות בייבוא. שני הקמעונאים הגדולים בשוויץ, מיגרוס (Migros) וקופ (Coop), מוכרים יחד יותר ממחצית הביצים הנמכרות במדינה, רובן מייבוא. מיגרוס וקופ מילאו תפקיד חשוב בהפסקת השימוש בכלובים בשוויץ עצמה, כאשר הודיעו ב-1989 שבכוונתם להפסיק לרכוש בשוויץ ביצים שמקורן בכלובי סוללה. הכרזה זו הביאה לולנים רבים להיפטר במהירות מכלובי הסוללה שברשותם. אולם מיגרוס וקופ עדיין ייבאו ביצים מלולי סוללות. היה זה קמעונאי אחר, רשת הסופרמרקטים Waro, שהכריז ראשון כי לא ייבא עוד ביצים מכלובי סוללה. עד מהרה צייתו מיגרוס וקופ לחוקי התחרות – והודיעו אף הם שלא ייבאו עוד ביצים מכלובי סוללה. מיגרוס גם פנה ב-1995 למשקים בצרפת ובגרמניה בבקשה להנהיג בהם סטנדרט רווחה שוויצרי. באביב 1996 הפסיקו מיגרוס וקופ למכור ביצים לא מעובדות מכלובי סוללה מחו"ל, ומגמה זו נמשכת בכל רשתות השיווק בשוויץ. סטודר, שחתם את ספרו בשנת 2001, מספר שלאחרונה אין עוד להשיג ביצים מכלובי סוללה במדינה אפילו בחנויות הזולות ביותר. במקביל לכך, קיימת מגמה הדרגתית של הימנעות מרכישת ביצים מכלובי סוללה בחו"ל גם עבור מוצרים מעובדים. סטודר כותב שהספקים ומעבדי המזון הגדולים שמו להם למטרה להפסיק לחלוטין את המסחר בביצים שמקורן בכלובי סוללה עד שנת 2002.

ביטול הכלובים – משוויץ לאירופה

שוויץ כניסוי

האם היחס לכלובים בשוויץ הוא תופעה מיוחדת, או ששוויץ רק הקדימה את שאר אירופה בעשרים שנה? הלולנים השוויצרים מעדיפים לראות בשוויץ מקרה מיוחד, כי מעמד זה חוסך מהם תחרות עם לולנים מבחוץ. אולם ספק אם שוויץ מיוחדת עד כדי כך. היא אמנם לא נכנסה לאיחוד האירופי ושמרה אפוא על עצמאות מסוימת במדיניותה החקלאית, אולם גם הלולנים השוויצריים נאלצים להיאבק בתחרות עם ביצים מיובאות. והצרכנים השוויצרים דומים ביסודו של דבר לצרכנים במדינות השכנות. צריכת ביצים שלא מכלובים נותרה צנועה אפילו בשוויץ – כל עוד לא הוסדר החרם ברמה הפוליטית. במובן זה אפשר לראות בביטול הכלובים בשוויץ ניסוי עבור כל האיחוד האירופי.

אירופה – כמו שוויץ?

ביוני 1999 אימצו שרי החקלאות של האיחוד האירופי את ההנחיה האירופית להגנה על תרנגולות המוחזקות לייצור ביצים. הנחיה זו מהווה פשרה בין מדינות ששאפו לאסור את השימוש בכלובי הסוללה ובין מדינות שביקשו להמשיך את המצב הקיים. שרי החקלאות של צרפת, פורטוגל ויוון הסכימו לחתום על ההנחיה רק ברגע האחרון, ואילו ספרד התנגדה לה גם בהצבעה. במובנים רבים, ההנחיה דומה לתקנות רווחת בעלי-חיים השוויצריות שהתקבלו כעשרים שנה קודם לכן:

• תקופה בת יותר מעשר שנים של מעבר מכלובי סוללה לשיטות חלופיות;
• במהלך תקופה זו נקבעו תאריכים לביצוע צעדי מעבר;
• התקנות אינן כוללות איסור מפורש על השימוש בכלובי סוללה אלא מציבות תנאי יסוד שאין אפשר לממשם בסוללות רגילות.

אולם במובנים אחרים מדובר במערכת שונה מאוד:

• בהנחיה עצמה מותרת בדרך-כלל צפיפות גבוהה יותר מאשר בתקנות השוויצריות – בשטח הרצפה המוקצה לכל תרנגולת, בגובה הכלוב ועוד;
• ההנחיה אינה קובעת הליכים לאישור מערכות כליאה חדשות ואינה ממנה מערכת פיקוח – אף על-פי שאלה היו בין הכלים המשמעותיים ביותר להצלחת השינוי בשוויץ;
• ברחבי אירופה נפוצים לולים ענקיים, חלקם עם מאות אלפי תרנגולות ומעורבות מזערית של עבודת אנוש. המעבר מלולים אלה לשיטות החלופיות יהיה חד הרבה יותר מאשר בשוויץ, שם צומצמו הלולים עד 12,000 תרנגולות שנים לפני שהחלה הרפורמה בכלובים.

דלות ההעשרה

אם כן, כמו בשוויץ, כך גם באיחוד האירופי, ההנחיה מתירה למעשה שימוש בכלובים "מועשרים". בהשוואה לכלובי סוללה, הכלובים ה"מועשרים" כוללים:

• שטח גדול יותר לכל תרנגולת;
• תא להטלה במקום הטלה על רשת חשופה;
• מוטות לעמידה ולא רק רצפת רשת;
• רק בהנחיית האיחוד האירופי: מצע לאמבטיות חול ולניקור ומתקן לשחיקת ציפורניים העלולות לגדול עד לאורך מסוכן בהיעדר שחיקה על הקרקע.

כלובים אלה גרועים פחות מכלובי הסוללה הרגילים, אך למעשה ההבדל ביניהם קטן מאוד, כפי שכבר נוכחו השוויצרים לדעת. מחקר גרמני מהשנים האחרונות מבהיר שגם בכלובים ה"מועשרים" נשלל מן התרנגולות סיפוק הרוב המכריע של צורכיהן ההתנהגותיים: האפשרויות שעומדות בפניהן להפעלת גופן מוגבלות ביותר, אין להן די מקום להימלט מתוקפנות של שכנותיהן לכלוב, תיבת ההטלה היחידה אינה מאפשרת בחירת מקום ומסתור, וחסרים גירויים פשוטים שהתרנגולות זקוקות להם – לנקר ולגרד חומרים מגוונים. בשוויץ, שם נבנתה מערכת יעילה לאכיפת חוק רווחת בעלי-החיים, ויתרו מהר על השימוש בכלובים אלה.

מ"העשרה" בחזרה לסוללה

סטודר מציין סכנה נוספת בכלובים "מועשרים". השוויצרים מצאו שלולים "מועשרים" פשוט יקרים מדי. ככל שמגדילים את הכלוב ומגוונים את המתקנים שיש בו כך הוא מתייקר, ואחזקתו (בעיקר הניקיון) דורשת עבודה יקרה. כך הכלובים ה"מועשרים" אינם עומדים בתחרות עם לולים ללא כלובים גם מבחינה כלכלית – נתיב שהוביל את שוויץ לוותר כליל על הכלובים. אולם תחת לחץ חזק יותר לשמירה על הכלובים ובהיעדר מערכת פיקוח יעילה, יש חשש שהלולנים יחזיקו כלובים "מועשרים" לכאורה – אבל יוותרו ככל יכולתם על כל מרכיבי ההעשרה. המקרה האירופי עלול להיות שונה מהמקרה השוויצרי.

מגמות חיוביות באירופה

בכמה ממדינות אירופה קיימת מגמה מבטיחה למרות הסכנות. חשובה במיוחד היא ההחלטה שהתקבלה במדינה הגדולה ביותר – גרמניה. ביולי 1999 קבע בית-המשפט החוקתי של גרמניה שהתקנות הקיימות במדינה, אשר מתירות לספק לכל תרנגולת 450 סמ"ר בלבד שטח רצפה, אינן מתיישבות עם דרישת חוק רווחת בעלי-החיים. ב-19.10.2001 החליט הפרלמנט הגרמני לאסור את השימוש בכלובי סוללה רגילים עד תחילת שנת 2007 – כלומר, חמש שנים מוקדם יותר מהתקנה האירופית. נוסף לכך, כשהתקנה האירופית תיכנס לתוקפה, בתחילת שנת 2012, ייאסר בגרמניה השימוש בכלובים – ובכלל זה כלובים "מצוידים". כדאי לציין כאן שבתחום זה יש לשוויץ השפעה ישירה על שכנותיה. למשל, אחד מיבואני הביצים השוויצריים פנה למשקים בגרמניה ובצרפת ביוזמה להסדיר בהם תנאים המקובלים לפי הסטנדרטים השוויצריים – כדי שיוכל לייבא מהם בהתאם לדרישות השוק השוויצרי.

האם לתרנגולות טוב יותר?

נסיים בהתייחסות למצבן של התרנגולות בשוויץ כיום. לא זו בלבד שהמדינה נפטרה כמעט לחלוטין אפילו מייבוא ביצים שמקורן בכלובים, אלא גם מתקיימת בה מגמה מתמדת של שיפור התנאים לתרנגולות. מבנה סגור עם ריהוט מורכב, המאפשר מגוון של התנהגויות טבעיות – aviary (כמו דגם Natura שבתמונה – הנפוץ ביותר) – הוא עדיין שיטה מקובלת ביותר. אולם בזכות סובסידיות ממשלתיות, וכן הודות לנכונותם של צרכנים לשלם מחיר מעט גבוה יותר, תנאי הכליאה משתפרים. הממשלה מסבסדת הן פתיחה של המכלאה לחצר הן יצירת "גינת חורף" – חלק מוגדר במכלאה המופרד מן החוץ ברשת בלבד, כך שיש בו תנועת אוויר חופשי ואפשרות להביט החוצה. ב-1999 קיבלו יותר משליש מן התרנגולות בשוויץ שיפור כפול כזה.

עם זאת, עדיין נותרו בלולים בעיות טיפוסיות לצפיפות גבוהה, ובעיקר העברת טפילים. הלולנים ברוב מדינות העולם נוהגים למנוע בעיות כאלה על-ידי כליאת העופות בכלובים המוגבהים מעל הקרקע והרחקת העופות מההפרשות הנגועות. קוקצידיוזיס, מחלה הנגרמת מטפיל במערכת העיכול, היא המטרידה ביותר. אולם המחקר בשוויץ מסוף שנות השמונים ואילך הראה שאין צורך בכלובים כדי להיאבק במחלה, אלא דווקא רצוי לספק לתרנגולות תנאים טבעיים יותר. מסתבר שהמחלה נוטה להתפשט בתנאים של היעדר אור שמש, איכות אוויר גרועה בלול, מצע רטוב ומצוקה בעקבות הובלה. כמו במקרה של אלימות רבה בין התרנגולות, המתעוררת במידה רבה בגלל צפיפות והיעדר גירויים, כך גם בתחום מחלות הטפילים, עצם הוצאת התרנגולות מן הכלובים לרצפה החמירה את המצב. אולם כאשר מספקים להן סביבה מגוונת ומרחב מספיק – נפתרות רוב הבעיות והתרנגולות יכולות לחיות לא רק בחופש יחסי אלא גם במצב בריאותי טוב, עד ששוחטים אותן, בגיל שנה וחצי.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 149-146, 7.5.2004-16.4.2004.