מתים לאט ובשקט
על שיטות להרג דגים ועל ראשית ההתעניינות ברווחתם
הרג "הומאני"
שיטות להרג "הומאני" (הרג הכרוך במעט סבל, באופן יחסי) של בעלי-חיים הן בין הנושאים הבולטים במאבק לקידום רווחתם. בישראל מתעלמות הרשויות מנושא זה עקב שליטת היהדות והאיסלאם בשיטות להרג חיות לשם מאכל, בעוד הרג למטרות אחרות נמצא בתהליך מסורבל של הגבלה בתקנות מתוקף חוק צער בעלי-חיים. במדינות המתירות שחיטה "הומאנית" מתייחסים בעיקר לסבלם של יונקים ועופות, אך העניין בהרג "הומאני" של דגים גובר אך הוא, לאחר שב-1996 פרסמה מועצת אירופה מסמך הממליץ להחיל על דגים את עקרונות השחיטה ה"הומאנית" הנהוגים לגבי עופות ויונקים.
מאמר חלוצי
רובּ וקסטין, מהמחלקה ל"מדע הווטרינריה הקלינית" באוניברסיטת בריסטול (אנגליה), פרסמו מאמר בנושא שמעט מאוד נכתב עליו: שיטות ההרג הנהוגות בדיג מסחרי ברחבי העולם. המאמר התפרסם בגיליון האחרון של כתב-העת האקדמי רווחת בעלי-חיים (Animal Welfare), העוסק במצבם של בעלי-חיים בתנאי ניצול שונים: בחקלאות, במעבדות, ב"מקלטים" וכדומה.*
אובדן התחושה
רובּ וקסטין ניסו לבדוק תוך כמה זמן גורמות שיטות ההרג המקובלות של דגים להפסקת פעילות המוח שלהם ולאובדן התחושה. מסתבר שהגוף ממשיך לנוע זמן רב לאחר הפסקת פעילות המוח: קסטין זיהה תנועות גוף קרוב לחצי שעה לאחר מותן של טרוטות, שיכולתן לחוש אבדה, לדבריו, כבר לאחר שלוש דקות. וכיצד יודעים מתי הפסיק הדג לחוש? הניסויים אינם מתוארים במפורט; נראה שהחוקרים הציבו גירויים חזותיים מול עיני הדגים הגוססים, וכאשר הפסיקו הדגים להגיב לגירויים הסיקו החוקרים שאבדה יכולתם לחוש. אך האם הדג איבד תחושה באמת? נותר ספק מסוים: רובּ מצא שדגים אשר "תפקוד המוח שלהם פסק" כתוצאה מקור עז התאוששו לאחר שהושמו במים פושרים.
חנק איטי
בדיג מסחרי מומתים דגים מרוב המינים על-ידי הוצאתם מהמים וחנק באוויר. משך הגסיסה משתנה בין מינים ביולוגיים שונים ולפי הטמפרטורה. למשל, משך הגסיסה שמדד קסטין בטרוטת הקשת ב-22 מעלות צלזיוס היה כשתיים וחצי דקות; ב-2 מעלות צלזיוס התארכה הגסיסה פי ארבעה בקירוב. כך או כך, מוסכם כי שיטת הרג פשוטה ונפוצה זו גורמת לדגים סבל עצום - "תגובת עקה מרבית", כפי שמנסחים זאת רובּ וקסטין.
חנק וקרח
כמה מיני דגים נהוג לחנוק על קרח: שופכים את הדגים החיים לתוך תרחיף של קרח ומים ומניחים למכל להתרוקן מהמים, או אורזים אות הדגים החיים בשבבי קרח. דגים שמקורם באזורים ממוזגים גוועים כך לאט - לאחר כעשר דקות, לפי מדידותיו של קסטין. דגים שמקורם באזורים חמים יותר, כמו הים התיכון, נפגעים מהלם כתוצאה מן הקור, ומאבדים סימני תחושה לאחר כשלוש דקות. הקירור המהיר עצמו גורם לדגים "תגובת עקה".
חיתוך איברים
כאשר מוציאים דגים מן המים ומבצעים פעולה בגופם, נגרם להם סבל מעצם התפיסה, המישוש והחשיפה לאוויר, בטרם פצעו אותם. קיימות שיטות הרג רבות כאלה. דייגים נוהגים להרוג דגים גדולים על-ידי חיתוך זימיהם או תלישתם ממקומם, והחזרת הדגים לדמם במים. יש דגים הסופגים את הפציעה הקטלנית לאחר הימום, אולם סלמון ושפמנון מדממים עד מוות ללא הימום. רובּ מדד ומצא שללא הימום עברו ארבע וחצי דקות מרגע חיתוך הזימים עד שפסקו סימני פעילות המוח בדגי סלמון. במשך חצי הדקה הראשונה לגסיסה ניכרו סימני סבל ברורים. על ספינות דיג מסחריות נוהגים להתחיל בעיבוד גופם של הדגים - חיתוך והוצאה של חלק מאבריהם הפנימיים - בעודם חיים וחשים. המוות נגרם משילוב של חנק ואיבוד דם. משך הזמן שעשויים הדגים לשרוד בעודם מדממים ונחנקים מגיע לעשרים דקות במליחים ובבקלה, ולארבעים דקות בכמה מינים אחרים.
צלופחים: עריפה והרעלה
צלופחים קשה במיוחד להרוג בשיטות הרגילות, אך מבנה גופם המוארך מאפשר לערוף את ראשם ואת לבם בחיתוך אחד. אף על-פי כן ממשיכים הצלופחים להראות סימני תחושה במשך 27-14 דקות לאחר עריפת ראשם. שיטה אחרת להריגתם, שפותחה בהולנד ובגרמניה, היא הכנסתם לתמיסת מלח או אמוניה. חומרים אלה גורמים להפסקת תנועתם של הצלופחים, כנראה כתוצאה מתשישות מוחלטת לאחר ניסיונות בריחה בלתי פוסקים - בעוד יכולתם לחוש נותרת בעינה. בשנת 1999 נאסר בגרמניה הרג צלופחים באמצעות מלח ואמוניה.
הרעלת CO2
בנורבגיה נוהגים להמיס CO2 במי ים ולהכניס לתוכם דגי סלמון. הגז גורם לאובדן התחושה לאחר כשש דקות. אולם תנועת הדגים פוסקת לאחר 3-2 דקות, ורובּ וקסטין ראו שכבר בשלב זה נוהגים הדייגים לחתוך את זימי הדגים. לא פעם, דגים רבים מתאוששים מההרעלה ומדממים בהכרה מלאה. נוסף לכך, הדקות הראשונות של ההרעלה גורמות לדגים סבל רב: הם שוחים במהירות, מנסים להימלט ומפרישים ריר רב.
חִשמול
בדנמרק נפוץ הרג טרוטות באמצעות העברת זרם חשמלי נמוך במים במשך כמה דקות. הזרם אינו הורג את הדגים אלא מתיש את שריריהם עד כדי כך שאינם יכולים לזוז. לאחר כעשר דקות מתחילים לעבד את גופם - בעודם חשים היטב. שיטה זו גורמת לדגים סבל רב לזמן ממושך. חשמול משמש גם לדיג בתעלות ובנחלים: הדגים שהתחשמלו משותקים וצפים על פני המים, שם לוכדים אותם ברשתות כשהם עדיין חשים וסובלים לעתים קרובות משטפי דם ומשברים בעמוד השדרה. חשמל בזרם גבוה משמש גם להרג מהיר של דגים. אם הזרם גבוה דיו - אובדן התחושה הוא מיידי.
הימום אלים
השיטה המוכרת מחנויות בישראל משמשת בעולם גם דייגים: מוציאים את הדג מן המים, מייצבים אותו על משטח והולמים בראשו באלה. מכה חזקה ומדויקת תפסיק מיד את סימני פעילות המוח. מכות לא מדויקות או חלשות גורמות פציעה וסבל. יש ההורגים דגים גדולים (כגון דג סלמון ודג טונה) על-ידי נעיצת מוט במוחם. נעיצה מדויקת הורסת את המוח במהירות, אולם חוסר דיוק הוא נפוץ, ואז נפצעים הדגים - וסובלים. באוסטרליה ובספרד מעדיפים לירות בראשי הטונות באקדח, וגם כאן דרוש דיוק כדי לגרום אובדן תחושה מיידי. שיטה אחרת היא פיצוץ במים: הדגים הקרובים למוקד ההדף מתים מיד, אולם דגים שנפגעו במרחק גדול יותר ממוקד ההדף נותרים בחיים וסובלים מפגיעות פנימיות.
הרדמה
תעשיות הדגים פיתחו חומרים המאלחשים ("מרדימים") את הדגים בהדרגה כשהם מומסים במים - היכולת לחוש אובדת ללא סבל ניכר. כך נהוג, למשל, בתעשיית הסלמון באוסטרליה ובניו זילנד. שיטת הרג זו נחשבת כ"הומאנית" ביותר.
חזרה לצרכנים
שיטות ההרג האיטי הן הנפוצות ביותר מטעמים כלכליים. מעט עבודה מושקעת בכל דג, ובהתאם לכך - המחיר לצרכן נמוך. עם זאת, רובּ וקסטין משווים בין "איכות הבשר" של הדגים בכל אחת משיטות ההרג וקובעים שמאבקיהם של דגים ברגעיהם האחרונים גורמים לשינויים כימיים בשריריהם (למשל: ריכוז חומצת חלב) ההופכים אותם פחות טעימים לחך אנושי - בהשוואה לדגים שהומתו באופן "הומאני". מסקנה זו אמורה לתרום לקידום רווחתם של הדגים. אולם כל עוד נתפסות חיות אלה כסחורה וכמזון, השיקולים הכלכליים ימשיכו להוביל להריגתם בעינויים קשים.
* המידע ב-Animal Welfare בכלל ובמאמרם של רובּ וקסטין בפרט מסתמך לא פעם על ניסויים המחקים את שיטות העינוי וההרג החקלאיות. אנו מפרסמים את תוצאות הניסויים מתוך התנגדות לשיטת מחקר זו - איננו זקוקים לניסויים אלה כדי להיווכח שתעשיות-החי פסולות מיסודן.
