התעללות בתעשיית הדגים

שני מיני הדגים הנמכרים ביותר בישראל הם האמנון והסלמון.

דגי אמנון - הקרויים על שם הטיפול האמהי המסור שהם מעניקים לצאצאיהם - הם המין המנוצל ביותר בבריכות דגים בישראל, והם גם הדג המיובא ביותר לישראל מסין - גם שם הם מפוטמים בבריכות מלאכותיות. הם סובלים מחיים בתנאי צפיפות וזיהום קיצוניים, ממחסור בחמצן, ממתקפות טפילים (כינים ותולעים) וגם מחומרי ההדברה לחיסול הטפילים (שכבר הפכו עמידים להם).

לעומת זאת, דגי סלמון (21% מהדגים הנצרכים בישראל, ובמגמת עלייה) לא מגודלים בכלל בישראל (וכמובן גם לא נידוגים כאן) אלא מיובאים כולם מכלובי פיטום בנורבגיה ובצ'ילה. דגי הסלמון, שבטבע עוברים מסעות של אלפי קילומטרים נגד זרמים ומפלים - נכלאים במשך מעל שנתיים בכלובים צרים ושורצי "כיני ים", וכתוצאה מכך מעל 95% מהם סובלים מעיוותים, וכרבע מהם שוקעים בדיכאון חריף עד כדי הרעבה עצמית. הם עוברים מעין "כביסה" אכזרית תקופתית נגד טפילים ואפילו זה לא עוזר - ומינים נוספים נאלצים לשלם את המחיר, ביניהם דגים נקאים שנחטפים מהטבע לטובת הפחתת עומס הטפילים - ומתים בהמוניהם בכלובי הסלמון.

בטבע דגים מתרבים לאחר תהליך ממושך של חיזור, היכרות, בחירת בן/ת הזוג, ולעתים ריקודי כלולות, אבל בתעשייה כל זה מוחלף באילוץ הטלה אכזרי שבו נסחטים הזרע והביצים מגוף הדגים באלימות.