דיג בשיטות מאולתרות
דיג תת-מימי
דיג תת-מימי מהווה התאכזרות קיצונית לבעלי-חיים. הצוללנים צדים דגים בעזרת רובה תת-מימי, היורה חצים רבי עוצמה. הם מאתרים מערות ימיות ובתי-גידול חבויים של דגים, ושם טובחים בדגים. "אתר הדיג הישראלי" ממליץ לצוללנים לקשור לחגורתם "טבעת דגים" ממתכת: "כאשר תופסים דג, פשוט מעבירים את המתכת דרך עיניו מצד אחד לשני וסוגרים את הטבעת כדי שהדג לא ייפול". האתר ממליץ גם על השימוש ב"שחילר" - חוט שבסופו קשור מוט מתכת קטן. "כשתופסים דג פשוט מעבירים את מוט המתכת הקטן דרך עיניו של הדג, שוב, מצד לצד - הדג קשור לחוט, והמקל מתכת מונע את נפילתו". על דגים מעוורים אלו נגזר למות מוות איטי ומייסר מאיבוד דם איטי, תוך חרדה רבה, כאשר עיניהם משופדות על מוט מתכת. הדיג עצמו מבוסס על ירי של חצים, המצוידים בקרסים חדים ומעוקלים. הקורבנות מתים לאט, מאיבוד דם.
דיג באמצעות הרעלה
לא פעם משתמשים דייגים בחומרי הדברה חקלאיים כדי להרעיל דגים. כך הם יכולים להשיג שלל גדול בזמן קצר וללא מאמץ. לאחרונה ניכרת עלייה במספר המקרים של הרעלות דגים בכינרת ובמקומות אחרים. זה שנים אחדות בודק המשרד לאיכות הסביבה נוכחות של רעלים בדגים, הנמכרים בשווקים של טבריה ונצרת. בשוק הדגים בטבריה נמצאו רעלים בכ-10% (!) מדגימות הדגים - נתון המעיד על היקפה הגדול של התופעה. הדגים המורעלים גוססים לאט ובייסורים. בגופם של רבים מהם נספגים הרעלים במינונים נמוכים וגורמים להם פגיעות, שיביאו למותם רק כעבור שעות ארוכות של מצוקה. בנוסף לכך קוטלים הרעלים כל יצור החי תחת המים, גם אם אינו משתייך כלל למין המבוקש למאכל על-ידי בני-אדם. הרשויות נאבקות בתופעה - בעיקר כי דיג באמצעות הרעלה מזהם את מי הכינרת ואת בשר הדגים בחומרי הדברה, המסוכנים לשתייה ולאכילה.
דיג באמצעות פצצות
בשיטה זו (שאף היא אינה חוקית), מאלתרים דייגים מטענים מחומרי נפץ, שאותם הם משליכים למים וממהרים להתרחק. הפצצות יוצרות הדף עצום במים, המפוצץ את שלפוחית האוויר בגופם של דגים הנמצאים באזור. שלפוחית זו נועדה לאפשר לדג לשלוט בגובה שחייתו מתחת לפני המים, באמצעות ויסות עדין של כמות האוויר הכלוא בה. בעקבות ההתפוצצות צפים הדגים המתים על פני המים, וכל שנותר לדייגים הוא לאוספם. גם שיטה זו קוטלת דגים רבים שאינם מבוקשים על-ידי הדייגים.
מלכודות
באופן טבעי נעזרים דגים הנמצאים במערות ובנקיקי סלעים באור השמש כדי למצוא את דרכם החוצה. דיג מלכודות מנצל תכונה זו: למלכודות העשויות רשת ברזל חודר האור מכיוונים רבים, וכך מתקשים הדגים למצוא את דרכם החוצה. ב"אתר הדיג הישראלי" מתוארות מלכודות נוספות, וביניהן מלכודת "האהובה מאוד על ילדים... לתפיסת דגים קטנים בלבד, בשביל הכיף". המלכודת היא קופסה מאולתרת ובה קמח כפיתיון; קורבנות שנכנסו לקופסה אינם מצליחים להיחלץ מתוכה, בגלל ענני קמח לבן והסתננות האור מכיוונים שונים. את המלכודת משקיעים הדייגים בעזרת אבנים כבדות, ומותירים אותה למספר שעות או ימים. הדגים, המותשים לאחר שעות ארוכות של ניסיונות נואשים להימלט מן המלכודת, עלולים לגווע ברעב או למות כתוצאה מפציעות שנגרמו להם מן המלכודות המאולתרות.
מצב החוק
כל עינוי, התאכזרות או התעללות בדגים אסורים על-פי חוק צער בעלי-חיים, מהיותם בעלי-חוליות (החוק חל על כל בעלי-החוליות). אולם חוק צער בעלי-חיים אינו נאכף אלא לעתים נדירות ביותר, וגם אז - רק כשמדובר במקרי ההתעללות הגלויים יותר לעין; הדגים נותרים מחוץ לתחום. קיימים גם חוקים להגבלת שיטות הדיג ("פקודת הדיג", 1937) מסיבות כלכליות, אקולוגיות או מתוך דאגה לבריאות הצרכנים. גם חוקים אלה אינם נאכפים דיים, והם מתעלמים מדיג באמצעות רובים או מלכודות. החוק להגנת חיית הבר (1955), אינו חל על דגים. בכך מאבדים הדגים את ההגנה שעשויים היו לספק להם פקחי הרשות לשמירת הטבע.
