אילוץ הטלה בתעשיית הדגים

איך דגים מתרבים? בטבע זה מתחיל בהיכרות וחיזור, נמשך בבחירת בן הזוג הרצוי על ידי הנקבה (לרוב), בריקוד כלולות או במציאת/בניית קן הטלה מוגן ומסתיים בהזדווגות. שום דבר מזה לא קיים ברביית דגים בתעשיית הדגים כיום.

אילוץ ההטלה התפתח בתעשיית הדגים הן לצורך גרימת הטלות כפויות מחוץ לעונת ההטלה הטבעית, והן משום שמיני דגים רבים (כמו הקיפון למשל) לא מטילים כלל בשבי.

לפני ההטלה מורעבים הדגים שבוע עד שבועיים, במטרה שירוקנו את מעיהם לחלוטין, וכך תימנע סכנה של זיהום הביצים והזרע בהפרשות, שהיו נסחטות עם סחיטת הביצים או הזרע.

הנקבות נכלאות לפני ההטלה במכלים אישיים קטנים. התסכול שנגרם לנקבה בשל הכליאה במרחב כה צר, מתבטא בתנועותיה הקטטוניות: היא נעה במהירות במעגלים קטנים סביב עצמה בתוך המכל במשך שעות. דיווחים ממדגרות מציינים גם התזות מים על-ידי חבטות זנב חזקות בגובה פני המים כתופעה שגרתית של נקבות במצב זה. 

את ההטלה גורמים באמצעות הזרקה של הורמון לשריר הגב או לסנפירי הבטן של "ההורים". הנקבה מוצאת מן המים ומנוגבת במגבת בד, הפוגעת באופן הרסני בקשקשיה ובריר העוטף את גופה ומגן עליה מזיהומים. לאחר מכן סוחטים את הביצים מתוך הנקבה; התהליך מתבצע ידנית, כאשר סוחט הביצים מעביר את ידו בתנועת סחיטה לאורך בטן הדג מן הראש עד פתח המין, עד שכל הביצים מוצאות מן השחלות.

בנוסף למצוקה ולפחד סובלים הדגים משפשופים, מאובדן קשקשים, מפציעות, ומשטפי-דם פנימיים. דגים שפגיעתם קשה במיוחד מוחזקים בבידוד עד להתאוששותם או עד למותם. לאחר כשנה, הם עוברים שוב את התהליך, וסובלים מפגיעות דומות. קרפיונים, שתוחלת חייהם הטבעית מגיעה ל-40 שנה, יכולים להיות מוחזקים בשגרה אכזרית זו במשך שנים רבות.