הרג לפי התקנות

הרקע

לאחרונה הוגשו לאישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת תקנות לחוק צער בעלי-חיים המתמקדות באיסורים וחיובים שונים הנוגעים לאופן המתת בעלי-חיים שלא למטרת מאכל בישראל. את התקנות גיבשה ועדה לקביעת נהלי המתת בעלי-חיים, בראשות ד"ר חגי אלמגור, שכיהן עד לפני מספר חודשים בתפקיד הממונה לפי חוק צער בעלי-חיים במשרד החקלאות (יש להדגיש: האדם הממונה בישראל על הטיפול בענייני חוק צער בעלי-חיים הוא איש משרד החקלאות!). הצעת התקנות באה באיחור של שנים: חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים), שנחקק בשנת 1994, הסמיך את משרד החקלאות להתקין תקנות לפי החוק. משרד החקלאות התמהמה, עד כי חבר-הכנסת אברהם פורז (שינוי), יוזם החוק, הגיש עתירה לבג"ץ נגד משרד החקלאות. כעת מגיעה הצעת התקנות לוועדת החינוך, שבסמכותה לאשרן או להחזירן למשרד החקלאות בצירוף המלצות לשינוי.

מגבלותיו (הגדולות) של החוק

חוק צער בעלי-חיים אינו חל על המתת בעלי-חיים לצורכי מאכל אדם וכך גם התקנות המוצעות, אשר יתוקנו מכוח חוק צער בעלי-חיים. הסיבה הגלויה להסתייגות מכרעת זו בחוק היא השאיפה להימנע מהתערבות בשחיטה הפולחנית הדתית. אולי החוק נמנע מלעסוק בנושא זה גם משום שמדובר בהתערבות בעסק כלכלי בהיקף עצום. בכל מקרה, משמעותה של הסתייגות זו בחוק היא שתקנות ההמתה חלות רק על חלק זעיר מכלל החיות המומתות בישראל. אם לא די בכך, הרי גם התקנות כוללות הסתייגות נוספת (סעיף 11), לפיה אין הוראותיהן חלות על הרג חיות המותר לפי שני חוקים אחרים: פקודת הכלבת ופקודת מחלות בעלי-חיים.

הרג אפרוחים בתעשיית הביצים 

היתרי המתה

התקנות להמתת בעלי-חיים קובעות נהלים בירוקרטיים הרי-גורל. הסעיפים 6-3 בתקנות קובעים למי מותר להמית חיות ומהם הנהלים לכך: ההמתה צריכה להיעשות בשיטות מסוימות בלבד, ורק לרופא וטרינר מותר להמית חיות, או לאדם שקיבל היתר לכך ממנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות (באמצעות מילוי טפסים). מטרתם של נהלים אלה היא למנוע הרג של חיות על-ידי אנשים מטעמים רבים ושונים: למשל, אדם המחזיק בחמור ואינו מעוניין בו עוד יכול כיום להרוג את החמור במו-ידיו מבלי שיש בחוק התנגדות מפורשת לכך; כדי להרשיע אדם זה, יש להוכיח כי היו בהריגת החמור משום (כלשון החוק): "התאכזרות", "התעללות" או "עינוי" של החמור. זוהי משימה קשה, מבחינה משפטית, אלא אם החמור הוכה עד מוות, למשל, באופן סדיסטי בעליל. בנוסף לכך יכול אדם להקים עסק הלוכד חוטף חתולים בריאים מחצרות והורג אותם. אדם כזה יכול לטעון, שעשה זאת "לטובת החתולים" ובשיטות "הומאניות", וקשה מאוד להרשיע אותו לפי החוק הקיים (בקושי כזה נתקל המאבק בעסק המכונה "מגן לחתול", שבבעלות נעמה אדלר-בלו ואיל בלו).

מי יתיר להרוג? ומתי?

אזלת-ידו של החוק במקרים כגון אלה שהוזכרו לעיל ידועה. על-פני הדברים, נראה שסעיפי התקנות באים לפתור את הבעיה. אולם בניסוח התקנות המוצעות נשכחו שתי בעיות: ראשית כל, התקנות מציינות את אופני ההמתה המותרים ואת הליכי ההרשאה להמית, אולם אין בהן כל התייחסות למטרות ולנסיבות שבהן מותר לבעל ההיתר להמית בעלי-חיים. משמעות הדבר היא שעדיין ניתן יהיה להרוג את החמור ואת החתולים שהזכרנו - ובלבד שתיעשה ההמתה על-ידי וטרינר או אדם שברשותו היתר לכך ממנהל השירותים הווטרינריים; יש להדגיש, שאין בתקנות דבר שימנע מווטרינרים לבצע המתות כאלה או מן המנהל להתיר את ביצוען. כאן עולה הבעיה השנייה: באופן תמוה, הסמכות לקבוע אילו חיות יומתו ואילו יחיו ניתנת לפי התקנות בידיו של מנהל השירותים הווטרינריים, שהוא פקיד מובהק של משרד החקלאות. המנהל, מתוקף תפקידו והרקע שלו, אינו מגלה עניין משמעותי במניעת סבל ובהצלת חייהן של חיות ובלאו הכי מעורבים בהחלטותיו שיקולים אחרים, נגד החיות. המועמד הטבעי למתן היתרים הוא הממונה לפי חוק צער בעלי-חיים (כפי שהיה ד"ר חגי אלמגור). שיקוליו של הממונה, אף על-פי שהוא כפוף כיום למנהל, עדיין צפויים להיות קשובים יותר לטובתן של החיות.

הפקרה = המתה!

התקנות המוצעות מתעלמות מנושא רלוונטי נוסף. אחת הבעיות הקשות בתחום ההגנה על בעלי-חיים היא הפקרה למוות של בעלי-חיים חסרי אונים. כך, למשל, אין זה נדיר שסוס או חמור, פצועים או חולים, נזרקים לגווע בשולי הדרכים; לא פעם, אנשים משאירים דגים באקווריום ללא טיפול בעת נסיעה "כי ממילא אפשר לקנות אחרים". במקרים אלה ברור, כי האדם המפקיר גרם למותו של בעל-החיים, ובאופן מייסר במיוחד, אך לשון התקנות מאפשרת לאותו אדם לחמוק מעונשו של החוק. למעשה, התקנות המוצעות אף מעניקות תמריץ להפקרת בעלי-חיים למוות, כדי לחמוק מהצורך להמיתם בהליך המסורבל שהוצע. הגדרת ה"המתה" בתקנות צריכה אפוא להיות: "גרימת מוות לבעל-חיים, לרבות החזקתו או הפקרתו באופן שלא יאפשר לו לשרוד".

הרג הוא הרג

המוות, אפילו תחת היתר, הוא אלים. התקנות מונות שורה של שיטות המתה מותרות: הרעלה על-ידי המסת רעל במים (לדגים), הרעלת גז, זריקה, חבטה בראש, נקיעת צוואר, שחיטה, הלם חשמלי, ירייה ועוד. מטרתן המוצהרת של התקנות היא (לפי סעיף 2):

הכוונות לכאורה טובות, אך מימושן אינו פשוט. מאבקיהם של בעלי-החיים על חייהם מהדהדים אפילו בתוך לשונו היבשה של החוק (סעיף 7, (1), (5)):

אם כן, תקנות ההמתה צריכות בראש ובראשונה לגרום לצמצום ההרג ולא להסתפק בניסיון לעשותו קל יותר.

עדכון:

התקנות אושרו לבסוף על-ידי הוועדה, כמעט ללא שינויים, ב-5.12.2002. אולם שר החקלאות (וכל הבאים אחריו) סירבו לחתום על התקנות (שהם עצמם גיבשו), והעדיפו להותיר את החוק ללא אמצעי אכיפה. רק כעבור יותר משמונה שנים (!) הודיע משרד החקלאות כי הוא מגבש טיוטת תקנות חדשה בנושא, מצומצמת ושונה מאוד מקודמתה.