יונים: הקורבן הלא מוכר של חקלאות העולם

הקורבן הנשכח

מבין כלל החיות המצויות בניצול חקלאי נרחב, יונים הן אולי הבלתי מוכרות ביותר. הורגים בהן בהמוניהן למטרת מאכל, אך איש אינו יודע בכמה יונים מדובר. ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) מפרסם נתונים סטטיסטיים מבוססים על הניצול החקלאי של יונקים ועופות ממספר מינים, אבל נתוניו על יונים מנותקים מהמציאות. 32,466,000 יונים (בתוספת "עופות אחרים" שלכאורה אינם מקובלים בחקלאות) נוצלו בעולם בשנת 2011, לפי FAO. אולם, מדובר בנתונים מעשר מדינות בלבד, ואפילו בהן ספק אם יש בסיס רציני להערכות. רק דבר אחד בטוח: בפועל, המספרים הרבה יותר גדולים. המחסור בנתונים רלוונטיים מובן כשמדובר בהחזקת יונים מעטות בידי המוני עניים בעולם – חקלאות כזו נמצאת ממילא מחוץ לתחומי הפיקוח של הרשויות. אולם משום מה, גם גידול יונים תעשייתי במדינות עשירות נותר בלתי מוכר. בארצות-הברית, למשל, נשחטות כמה מיליוני יונים בשנה, כמחציתן בידי שתי חברות-ענק, Palmetto Farms ו-Squab Producers of California. למרות זאת, חקלאות היונים האמריקנית אפילו לא מוזכרת בנתוני האו"ם.

גידול אינטנסיבי של יונים בקנזס, 1908. (צילום: Tiophene Guy) 

תכונות ביולוגיות: יתרונות וחסרונות

הניצול התעשייתי של יונים בהחלט אינו מפותח כמו ניצול תרנגולים וקרוביהם. הביולוגיה של היונים הצילה אותם מכך. בניגוד לאפרוחי תרנגולים, גוזלי יונים אינם מתהלכים ואוכלים בכוחות עצמם, והם אף תלויים לקיומם במזון שההורים מפרישים מהזפק ("חלב יונים"). אפשר לפטם גוזלים ידנית בתערובת מלאכותית רק בעמל רב, ועד כה נכשלו המאמצים החקלאיים לנתק את הגוזלים מהוריהם ולייעל את ההאכלה. אפילו הברירה המלאכותית של יונים עבור "תפוקת" בשר מוגברת מתנהלת בעצלתיים, כי "תפוקה" חקלאית של יונים מחייבת לא רק גדילה מהירה, אלא גם כישורים הוריים טובים – ומדובר אפוא במקבץ תכונות מורכב לברירה מלאכותית. אמנם, יונים במערכות מסחריות במערב שייכים בדרך-כלל לגזעים כבדים, אך הפער בינם לבין גזעים אחרים קטן – בהשוואה לפער שבין תרנגולי בר לתרנגולים מגזעים מסחריים.

התכונות הטבעיות של יונים, שהצילו אותן מ"ייצור" המוני במדינות המתועשות, הפכו אותן לאחד הקורבנות החביבים על עניים. כל מה שנחוץ כדי לגדל יונים זה מקום להתקין בו שובך מחומרים מקומיים זולים או ממרכיבים שנאספו מהזבל, כמו ארגזים ומדפים. אפשר להחזיק כך יונים מבלי להאכילן כלל: הן עשויות לעוף בקלות 15 ק"מ מהקן כדי ללקט לעצמן מזון. אם לא די בכך, הן פוריות מאוד. היונים בשובכי העניים הן אמנם חיות פראליות (חיות מבויתות שחזרו לחיי חופש) שאינן פוריות כמו הגזעים המבויתים, אך זוג כזה יכול להעמיד עד כ-10 צאצאים בשנה ללא טיפול מיוחד.

גוזלי יונים (צילום: rattyfied) 

הביות

גידול יונים לבשר הוא תופעה עתיקה. בספרם על יונים פראליות, מעריכים הביולוגים ג'אניגה וג'ונסטון שיוני הבית נבררו מיוני סלעים לפני 10,000-5,000 שנה ליד מזרח הים התיכון. מדובר בטווח זמן כה גדול, כי ככל הנראה לא נוצר בידוד גנטי ממושך של יונים מבויתות; כעופות חופשיים למחצה, הן התערבו מדי פעם באוכלוסיות של יוני סלע ושל יוני בית פראליות, ובמידה רבה בויתו אפוא שוב ושוב במשך אלפי שנים. מניחים שהביות החל בשבי גוזלים ופיטומם, לצד הקמת מבני קינון מלאכותיים במערות טבעיות וניצול יונים שבחרו לקנן במשכנות אדם. יתכן שלניצול הקדום של יונים היה ממד של פולחן פוריות. הרמזים העתיקים ביותר לקישור כזה נמצאו במקדש מלפני 6,500 שנה, אך עדויות מובהקות לגידול יונים בשבי שייכות למועד מאוחר הרבה יותר – למשל, מנחה של 57,810 יונים שהגיש רעמסס ה-2 לכוהני אמון לפני 3,200 שנה.

גידול אינטנסיבי באימפריה הרומית

בספרו על חקלאות, תיאר המלומד הרומי מרקוס טרנטיוס וארו (27-116 לפנה"ס) מבנים לגידול עד 5,000 יונים, בשיטות אינטנסיביות. הגידול התבסס על הכלאה של יוני בר עם יוני בית לבנות. היונים קיננו במבנים סגורים, שבהם כוכים עגולים הערוכים בשורות זו מעל לזו, בתוך קירות שהוחלקו כדי למנוע מטורפים לטפס פנימה. המבנה כלל מים זורמים (יונים, בניגוד לתרנגולים, רוחצות בקביעות במים) ואבוסים שמולאו בזרעים שונים דרך צינורות. בכל הנוגע לכליאה, הניסוח של וארו אינו ברור; אין ספק שאיפשרו ליונים לעוף החוצה, אך כנראה כלאו אותן בתקופות מסוימות. וארו מתאר שיטה לפיטום מלאכותי של גוזלים. פעמיים-שלוש ביום האכילו אותם בלחם לעוס, וכדי שיישארו בקן בימים האחרונים לחייהם, נהגו לשבור את רגליהם.

שיטות אינטנסיביות לגידול יונים היו נפוצות גם בארץ ישראל. הארכיאולוג יותם טפר מסכם, שגידול יונים כפרנסה מתמחה, לעתים קרובות תוך שימוש בכוכים חצובים במערות, היה נפוץ בארץ בין המאה ה-4 לפנה"ס למאה ה-6 לספירה. בשפלת יהודה נמצאו כ-900 מתקנים ובהם לפחות 170,000 כוכי יונים, אך טפר מעריך שהיקפה האמיתי של התופעה היה גדול בהרבה.

מהים התיכון לאירופה

שיטות שונות לגידול יונים שרדו בהיקף גדול באזור הים התיכון גם אחרי העת העתיקה, ומבנים עתיקים או כאלה הבנויים בשיטות עתיקות, משמשים לעתים עד היום באזור זה. בצפון אפריקה מקובלת עדיין בניית מגדלים מכדי חרס, הערוכים זה על גבי זה בשורות המחוזקות בטיט. כל מגדל כזה מאכלס מאות יונים ויותר.

מגדלי יונים בין קאהיר לאלכסנדריה. (צילום: Dan Diffendale) 

גידול היונים התפשט גם ברחבי אירופה, שם הפך לפריבילגיה נפוצה של בעלי אחוזות. יונים אלה אכלו בשדות ולעתים אף במחסני תבואה, ועל האיכרים נאסר להרוג אותן. מספרן באנגליה ובצרפת במאה ה-16 הוערך במיליונים. ב-1606 הובאו יונים גם לאמריקה, ובהדרגה התבססו שם אוכלוסיות פראליות והתפשטו מנהגי הניצול מן העולם הישן. במהלך העת החדשה ירדה הפופולריות של גידול יונים למאכל כענף חקלאי סטנדרטי באזורים כפריים, במקביל לירידה במחירי הבשר של חיות אחרות. ספר על גידול יונים בבריטניה שהתפרסם ב-1868, מתאר את הגידול החקלאי של יונים כתופעה שאין לה עוד ערך כלכלי ממשי. המחבר, וויליאם טגטמאייר, מציין שבזמנו ממעטים להשתמש במבני אבן מיוחדים ליונים, שהיו בשימוש נרחב בעבר. תחת זאת, מגדלים אותן בשובכים שאיכותם לעתים גרועה מאוד והיונים חשופות לפגעי מזג האוויר. לדבריו, היונים אינן מצליחות לגדל במבנים כאלה אפילו חצי ממספר הגוזלים שהן מגדלות במבנים מוגנים. עם זאת, קיימת בעיית אוורור קשה במבנים לגידול יונים, ולדבריו תשעה מבין כל עשרה מקרים של מחלה ביונים נובעים מהחזקתן במבנים חשוכים, מטונפים ולא מאווררים. טגטמאייר מתאר עיקרון לבניית תיבות קינון, שמופיע גם כיום במדריכים לגידול חקלאי של יונים: לכל זוג מספקים תיבה המחולקת לשניים, במטרה לעורר הטלה תכופה יותר. כשהגוזלים גדולים למדי והזכר עדיין מאכיל אותם בצד אחד של התיבה, הנקבה כבר מטילה ומתחילה לדגור בצד השני.

יונים בחקלאות המערב כיום

במדינות מערביות רבות, הגידול התעשייתי של יונים מיועד למסעדות מעטות ולצרכנים ממוצא אסייתי. בכמה מדינות אירופיות, ובעיקר בצרפת ובאיטליה, יש גם צריכה מקומית בהיקף גדול. באוסטרליה, שם מפרסמת הממשלה מידע מפורט בנושא, המתקנים לגידול יונים קטנים (בין 300 ל-1,200 זוגות יונים במשק) ורק בודדים מביניהם מהווים ענף התמחות יחיד של בעליהם. גם בארצות-הברית מקובלים משקים קטנים, אך כמה משקים מתמחים בגידול יונים ושולחים לשחיטה רבבות יונים ויותר בשנה. בצרפת, חברת Grimaud Frères מספקת רבע מהצריכה המקומית (כלומר, קרוב לחצי מיליון, לפי נתוני האו"ם).

במשק יונים טיפוסי, הזוגות סגורים במבנים שבכל אחד מהם 40-20 זוגות מקננים, לרוב על רצפה עם רפד ולעתים רחוקות על גבי רשת. לפי המלצות מאוסטרליה, צריך להקציב לכל זוג 0.6 מ"ר, כשרוב השטח מוקדש לתיבת ההטלה. במשקים קטנים, המבנים הוקמו בדרך-כלל על-ידי העובדים המקומיים, ללא ציוד מיוחד, עם אספקת מים ומזון בשיטות מאולתרות. לפי ממשלת אוסטרליה, יונים כמעט שלא אוכלות מזון תעשייתי, אלא תערובת של זרעים שלמים ממספר מינים ותוספת מינרלים; אולם בצרפת כבר מקובל שימוש חלקי במזון תעשייתי. ההמלצות לגידול יונים, מכל התקופות, מדגישות את הצורך שלהן במים זורמים, אך בחברת Grimaud Frères מקובל כבר למעלה משני עשורים השימוש בטיפניות – מתקני שתייה המשחררים טיפות מים בודדות בתגובה לנקירה. הטיפול בגוזלים נעשה כולו על-ידי ההורים; חקלאים אחדים מוסיפים פיטום ידני של הגוזלים בזרעים מושרים, אך שיטה זו אינה משתלמת.

חברת Grimaud Frères עורכת תוכניות רבייה ליונים ומצליחה ליצור בהן עיוותים תורשתיים משמעותיים. יוני החברה עשויות להעמיד 20-18 צאצאים בשנה, לעומת 14-12 במערכות פחות תעשייתיות. תוך שני עשורים בלבד, עלה "ייצור" הבשר של זוג יוני החברה מ-8 ק"ג ל-10.5 ק"ג בממוצע. תוכניות ברירה מלאכותית מקובלות גם במשקים קטנים.

את היונים המנוצלות לרבייה מחזיקים בחיים במשך כחמש שנים. זוגות שאינם מניבים גוזלים רבים יישחטו קודם, ונקבות פוריות עשויות להישאר בחיים עד עשר שנים. הן מטילות שתי ביצים אחת לחודש באביב ובקיץ, ואילו בחורף עשוי קצב ההטלה לרדת. הגוזלים בוקעים לאחר 18-17 ימי דגירה, וכשהם בני 14-10 ימים, הנקבה עוברת לקן הסמוך ומטילה שוב. כשהגוזלים בני כארבעה שבועות וכמעט מסוגלים לעוף, מובילים אותם למשחטה. לפני המשלוח, מקובל להרעיב את הגוזלים ללילה. קשה למצוא מידע על משחטות יונים; הנחיות מאוסטרליה הן להכניס את הגוזלים לחרוטי מתכת עד שראשם מבצבץ מצדו הצר של החרוט, ואז לחתוך את צווארם.

ההנחיות לגידול יונים, מתקופות שונות, מדגישות את הצורך לשמור על ניקיון מתקן הגידול. בפועל, ככל הנראה (לפי תמונות אקראיות וחקירה מקומית בקנדה) המתקנים התעשייתיים במערב מטונפים למדי. כלמידיה (Chlamydophila psittaci, זיהום בדכי הנשימה העליונות ובעיניים) היא מחלה נפוצה במתקנים האוסטרליים. החקלאים שם ממעטים להיעזר בווטרינרים, וממילא יש בכל אוסטרליה רק וטרינרים בודדים שהתמחו בתחום זה. מדי פעם נערכות שם חקירות וטרינריות רשותיות עקב התפרצות מחלות או תלונת משחטות על ריבוי של פגעים בעור היונים. במערכות תעשייתיות יותר מקובל לחסן יונים, למשל נגד סלמונלה ומחלת ניוקאסל.

מתקן עבור 16,000 יונים ליד לוס אנג'לס, 1904. (מקור) 

היונים של העניים

ההפרדה החדה שמוכרת לנו בישראל בין אזורים חקלאיים לאזורים עירוניים היא תופעה חדשה למדי במערב והיא עדיין זרה לרוב העולם. סיכום מקיף מ-1999 קובע כי 800 מיליון מבין יושבי הערים בעולם הם "יצרני מזון". כמה מביניהם מגדלים יונים? על כך אי-אפשר לענות, כי לא זו בלבד שלעתים קרובות השלטונות מסתייגים מגידול חיות בעיר ולכן החקלאים העירוניים מסתירים את פעילותם, אלא גם יש מחסור מיוחד במידע על יונים. כל שידוע הוא שבאזורים עניים ברחבי העולם, נהוג כיום גידול יונים למאכל. אמנם, העניין באכילת יונים הוא תלוי-תרבות. לפי סקר עדכני במקסיקו סיטי, למשל, יש בעיר מגדלי יונים רבים, אך הם מעדיפים למכור את היונים לתיירים. בצפון אפריקה, לעומת זאת, מסורת אכילת היונים עדיין ניכרת היטב.

בניגוד למצב בחקלאות התעשייתית, הגידול העירוני מתבסס על יונים שלא עברו עיוותים תורשתיים מיוחדים, והן חופשיות לעופף וללקט לעצמן מזון. מגדלי היונים מחזיקים לעתים קרובות גם תרנגולות, ארנבונים, צאן או חזירים. המדובר באנשים (לעתים קרובות נשים) עניים, אך לאו דווקא העניים ביותר, כי החזקת חיות נחשבת כסיכון כלכלי. גידול היונים נערך לעתים קרובות על גגות, בעזרת חומרים מאולתרים.

נתון כמותי נדיר על יונים התפרסם בשנת 2000 בסקר על חקלאות עירונית בקאהיר. לפי הסקר, ב-16% מהבתים בעיר מגדלים חיות. רוב גדול של החיות הוא עופות, ו-10.7% מכלל החיות שנסקרו הן יונים. מדובר ב-7.1 יונים בלבד בממוצע לבית, וכולן לצריכה עצמית. בחישוב גס מאוד, מדובר אפוא ב-7 מיליון יונים שמוחזקות בקאהיר למטרת מאכל.

סיכום

ניצול יונים הוא לכאורה ענף חקלאי שולי המצוי בדעיכה. אולם מאחר שמדובר בציפורים קטנות המתרבות במהירות, המספרים בפועל גדולים מאוד. למעשה, אפילו לא ברור אם הענף אכן דועך, או שהוא מחזיק מעמד במדינות עניות ומתחזק כתעשייה במדינות עשירות. בישראל, יונים סובלות בעיקר מהשמדה כ"מטרד", ואין ספק שגידולן למאכל נדחק לשוליים. ניסיונות להקים עסקים לגידול יונים נכשלו בדרך-כלל, ובשנים האחרונות פעלו בארץ רק משקים מסחריים בודדים לגידול יונים למאכל. עם זאת, הסכנה קיימת גם כאן: הן בגלל שכיחות התופעה במדינות השכנות, והן מחשש של ייבוא תרבות חקלאית-צרכנית מצרפת.

יונה מטפלת בגוזלים (צילום: rattyfied)