במדגרה, בלול ובהובלה

במדגרות. 250 מיליון אפרוחים בוקעים מדי שנה במדגרות תעשייתיות בישראל מדי שנה במסגרת תעשיית ה"עוף". במדגרה אין לאפרוח אפילו רגע אחד של מנוחה: הוא מוסע על גבי מסילות מהירות, נאבק תמידית שלא להחליק ולמעוד או להירמס, מושלך ממסילה למסילה, ממוין, לעתים (באפרוחי תרנגולי הודו למשל) מקורו נחתך, ולבסוף הוא נערם בארגזים לקראת שליחתו יחד עם עוד רבבות אפרוחים, אל הלול.

בלולים. בלולים הדחוסים חולקים כל 10-20 תרנגולים שטח זעיר של מטר רבוע אחד. הלול אינו מנוקה אף פעם במהלך כל "מחזור גידול" והתרנגולים (תרנגולי בית ותרנגולי הודו) מתבוססים בהפרשותיהם כל חייהם. אדי אמוניה מצטברים בלול וגורמים לקשיי נשימה, כיבים ואף לעיוורון. תרנגולים בלולים מזוהמים מגרדים את עיניהם בכנפיהם ומשמיעים צווחות כאב. פצעי-לחץ וכוויות ברגליים נובעים מהרביצה הממושכת על מצע ההפרשות. עם גדילת התרנגולים ועליית הצפיפות בלולים, נאלצים תרנגולים לדרוך זה על זה כדי להגיע למזון ולמי השתייה. הצפיפות, המחנק, החום הכבד והרעש התמידי גורמים לתרנגולים עצבנות רבה, ועקב כך הם תוקפים זה את זה וגורמים לפציעות ולמצוקה.

על המשאית. תנאי ההובלה הקשים עלו לכותרות במאי 2013, כאשר התהפכה משאית תרנגולי הודו בדרכה למשחטת "זוגלובק". אולם כל הובלת תרנגולים לשחיטה כרוכה באלימות וסבל רב. העמסת העופות למשאית מתחילה בתפיסתם ברגליהם וראשיהם כלפי מטה, מספר עופות בכל יד, ודחיסתם לכלובים צפופים. נקעים ושברים ברגליים ובכנפיים, צמא ומחנק הם רק חלק מהפגיעות הנגרמות בהעמסה ובהובלה למשחטה.