זאב ואדם: מי ביית את מי?
מקובל לחשוב על התפתחות הכלב כעל תהליך מהיר של ביות הזאב תחת השפעתו של מין מצליח וחזק יותר – האדם. אך אולי מדובר בתהליך איטי יותר, שבמהלכו גם בני-האדם הקדומים הושפעו עמוקות מהזאבים? רעיון זה פותח בידי הזואולוג וולפגנג שליידט ואחרים. אריאל צבל סוקר את טענותיו של שליידט, ותוהה עד כמה אפשר למתוח את הרעיון של השפעה הדדית חברתית בין האדם למינים אחרים.הסכמה נוחה: האדם המביית
כשמתבוננים בחיות מבויתות, אין ספק שתכונותיהן כיום הן תולדה של מניפולציות מכוונות בידי בני-אדם השולטים בהן ללא מצרים. במינים רבים נבררו גזעים הגדלים מהר מאוד במטרה להפיק מהחיות בשר, במינים אחרים נבררו גזעים למטרות מסחריות אחרות, ויש גם מאות גזעי כלבים שנבררו עבור שלל שימושים וגחמות: מרדף אחר חיות, רעיית כבשים, ממדים זעירים, פרווה יפה ועוד. רוב הגזעים המוכרים כיום אכן נבררו לאחרונה בשיטות מודרניות הכוללות שליטה ותכנון, ועם זאת מקובל להניח שבשלבים מוקדמים של תהליך הביות הייתה שליטתם של בני-האדם בחיות רופפת יותר. למרות המורכבות הזו, במחשבה הרווחת על הביות מצטיירים יחסי כוחות פשוטים וקבועים: בני-האדם הם הגורם החזק ומחולל השינוי, ואילו החיות הן הגורם החלש והמשתנה. תפיסה זו של יחסי כוחות מושרשת בתרבות שלנו עמוק עד כדי כך שהיא כמעט שאינה עומדת למבחן. קל אפוא שלא להבחין בהטיות שתפיסה זו יוצרת בהבנת הממצאים העתיקים, וקל גם שלא להבחין שתפיסה זו משרתת אידיאולוגיה אנתרופוצנטרית – המעמידה את האדם במרכז עולם החי ולמעשה מעל שאר עולם החי.
לפי גישה מקובלת זו, ביות הזאבים היה כנראה מפעל יזום שניהלו בני-האדם הקדומים כחלק ממגמה של השתלטות על סביבתם. רבים משערים למשל שבני-אדם שבו גורי זאבים ואימצו אותם במטרה להרוג ולאכול אותם בעתיד, או דווקא מתוך חיבה ליצורים חמודים וחסרי-אונים. הגורים עברו חיברות בקרב הקהילה האנושית, ואף-על-פי שהתנהגותם בימי בגרותם לא דמתה להתנהגות של כלבים (התקשורת בין זאבים לבני-אדם דלה יותר במידה ניכרת, והזאבים גם הרבה יותר מסוכנים מכלבים) עדיין אפשר שהם התגלו כמועילים למטרות אנושיות. למשל, הם היו עשויים להיות שותפים מועילים בציד, בזכות יכולת הריצה וחוש הריח שלהם. לפי השערה זו נדרשה השקעה עקבית בגורי זאבים רבים כדי לבודד מבחינה גנטית את הזאבים המאומצים מכל שאר הזאבים, והתועלת שהפיקו מהם בני-האדם הצדיקה את ההשקעה.
גישה מקובלת אחרת לתהליך הביות היא לכאורה פחות אנתרופוצנטרית, והיא מתמקדת ביחסים האקולוגיים שבין האנשים לחיות: אוכלוסיות משני המינים הביולוגיים מצאו תועלת זו בקרבתה של זו ועברו לחיות יחד, עד שהחיות הקרובות לבני-האדם בודדו מאוכלוסיות אחרות בנות מינן ופיתחו תכונות תורשתיות ההולמות את אורח חייהן בקרבת בני-האדם. גישה זו עשויה להתאים רק לתיאור תהליך הביות של מינים בודדים, כמו הזאב וחתול הבר. השערה רווחת היא שהזאבים הקדומים נמשכו אל השאריות שפיזרו הציידים-לקטים המצליחים – בני-האדם – ליד מחנותיהם. אוכלוסיות זאבים מסוימות היו חשופות אפוא להשפעה אנושית, שבסופו של דבר באה לידי ביטוי בשינויים גנטיים (למשל, זאבים שמטיבם לא חששו לאכול בקרבת בני-אדם זכו בהזנה משופרת, התרבו יותר והעבירו את החששנות המופחתת לדורות הבאים). השערה זו לגבי ראשית הביות "מעניקה" לזאבים מידה של אוטונומיה, אך היא גם משמרת את הרעיון שהזאבים הם הנזקקים והנאלצים להסתגל עד כדי שינוי תורשתי, ואילו בני-האדם הם היצורים המצליחים ומחוללי השינוי.
תהליך ממושך הרבה יותר?
האם תיתכן גישה אחרת לנושא הביות, שעניינה התפתחות הדדית יותר של יחסים אקולוגיים ואולי יחסים חברתיים בין המינים? בהחלט כן. ניסוח בולט של גישה כזו פרסמו בשנת 2003 זואולוג אוסטרי ותיק עם רקע באנתרופולוגיה, וולפגנג שליידט (על בסיס רעיונות מוקדמים יותר שלו) בשיתוף עם מיכאל שאלטר, תחת הכותרת "קו-אבולוציה של בני-אדם וכלביים". שליידט ושאלטר סוקרים את הידע הקיים על כל התקופה העשויה להיות רלוונטית להתפתחות משותפת של האדם והזאב/הכלב, ושמים דגש דרמטי בהשערה שהשינוי הגנטי בזאבים החל כבר לפני 135-100 אלף שנים.
כדי להבין עד כמה משמעותי מועד מוקדם זה חשוב להבהיר שאין עוררין על כך שזאבים הם המין הראשון שבוית, אלפי שנים לפני כל מין אחר וטרם היווצרותה של חברה חקלאית מובהקת. אך מועד הביות ומשמעותו נתונים לוויכוח ער. מקובל לזהות כמה מאובנים מלפני כ-14,000 שנים בתור כלבים; כך למשל שרידים מאתר Bonn-Oberkassel שבגרמניה, שם נמצא כלב קבור במתכוון עם אדם, נחשבים לעדות סבירה לקשר קרוב בין שני המינים. על זהותם של מאובנים מוקדמים יותר שוררת מחלוקת, בעיקר משום שמבנה השלד שלהם אינו כולל את מלוא המאפיינים שמבחינים כלבים מזאבים (הבדלים באורך הלסת וברוחבה, במבנה השיניים, בגודל הכללי ועוד). יש המגדירים את היצורים המוקדמים יותר בתור כלבים, יש הטוענים שאלה הם עדיין זאבים, ויש המתפשרים על יצור ביניים. למשל, בשנת 2009 פרסם צוות בלגי תוצאות בדיקה חדשה של מאובן ממערת Goyet שבבלגיה. גיל המאובן הוערך ב-31,700 שנה, והחוקרים הגיעו למסקנה שזהו שריד לכלב קדום ולא לזאב; אך כמה חוקרים אחרים לא השתכנעו. התמונה מסתבכת בעקבות ממצאים גנטיים המצביעים על כך שהזאבים/כלבים מתקופה זו אינם נמנים עם האוכלוסייה שהכלבים המוכרים יותר התפתחו ממנה, מלפני 14,000 ואילך. הערכה זו דווקא תואמת הנחה מקובלת למדי – ששינויים בזאבים כתוצאה מקרבה לבני-אדם לא התרחשו במקום אחד ובזמן אחד אלא מדובר בתהליכים שאירעו בתקופות שונות ובמקומות שונים ברחבי אירואסיה.
מחלוקות אלה מתמקדות בממצאים ארכיאולוגיים ופלאונטולוגיים (מאובנים). אולם שינויים הרבה יותר חשובים בתהליך ההתקרבות שבין זאבים לבני-אדם עשויים להיות שינויים התנהגותיים שלא הביאו שינוי ניכר במבנה השלד ולא הותירו שרידים ארכיאולוגיים משמעותיים. אם אומנם החלו אוכלוסיות זאבים לעבור שינוי כתוצאה מקרבה לבני-אדם בשלב כה מוקדם, אפשר למצוא עדות עקיפה לכך בניתוח החומר הגנטי של כלבים וזאבים בני-זמננו. ההבדלים הגנטיים בין שני המינים מצביעים על המועד שבו החלו אוכלוסיותיהם להיפרד זו מזו. ב-1997 פרסם צוות מחקר בראשות קרלס וילה מאוניברסיטת קליפורניה תוצאות ניתוח דנ"א מיטוכונדרי של זאבים מ-27 אתרים בעולם ושל כלבים מ-67 גזעים, ולפי מחקר זה החלו הכלבים להיפרד מהזאבים לפני 135-100 אלף שנים. זוהי ההערכה ששליידט ושאלטר מתייחסים אליה.
ביות מוקדם והדדיות
מהי חשיבות המועד שאוכלוסיית אבותיהם של הכלבים התפצלה בו מאוכלוסיית הזאבים? ההתמקדות המקובלת בשרידים מלפני 14 אלף שנים ואילך מרמזת על שינוי פתאומי למדי שחל בזאבים, עדות להשפעה אנושית מרוכזת. לעומת זאת, אם השינוי התמשך על פני תקופה ארוכה הרבה יותר, לא זו בלבד שהוא היה איטי יותר אלא גם הוא החל בשלב אחר בהתפתחות הגנטית והתרבותית של בני-האדם, תקופה שעליונותם אינה כה ברורה בה. המועד המוקדם מצביע פחות על ביות ויותר על קו-אבולוציה – שני מינים המתפתחים יחד ומשפיעים זה על זה. במילים אחרות, להצביע על מועד מוקדם אין משמעו "למתוח" אחורנית בזמן את תהליך הביות במובנו המקובל אלא משמעו שתהליך הביות היה הדדי יותר.
כאן מעלים שליידט ושאלטר מספר הצעות בדבר השפעה אפשרית של הזאבים על בני-האדם הקדומים. נקודת המוצא של שני הזואולוגים היא שבני-אדם כפי שאנו מכירים אותם כיום דומים מבחינה התנהגותית לזאבים יותר מאשר לקופים הקרובים אליהם ביותר מבחינה גנטית. ההצעה החשובה ביותר של שליידט ושאלטר נסמכת על העובדה שזאבים אפורים (וכמה מינים קרובים אחרים) הם חיות חברתיות מאוד, עם יחסים טובים בתוך הלהקה ורמה גבוהה של ערבות הדדית. למשל, כשזאב אחד בלהקה נשאר עם הגורים כשמרטף, חבריו ללהקה יביאו לו משלל הציד; וכשזאב מסתכן בציד ונפצע, חבריו ישמרו עליו ויאכילו אותו עד להחלמתו. התנהגות דומה אפשר למצוא בקרב בני-אדם, אך בהחלט לא בקרב שימפנזים, שהקשרים ביניהם רופפים ואופורטוניסטיים הרבה יותר. אם שימפנזים מייצגים נאמנה את המורשת הקופית של המין האנושי, אפשר לומר שהמין שלנו עבר "הזדאבות" או "קניזציה" (Canis הוא השם בלטינית של הסוג הביולוגי שזאבים וכלבים נמנים עימו). אם בני-האדם הקדומים צפו במשך מאות אלפי שנים במתחריהם המצליחים – הזאבים, ואם בני-האדם גם שהו בקרבה רבה אל זאבים במשך למעלה ממאה אלף שנים, עמד לרשותם זמן רב ללמוד להתנהג כזאבים. המוסר האנושי עשוי אפוא להיות פיתוח של ההתנהגות הזאבית ולא של המורשת הקופית שלנו.
רעיון אחר של שליידט ושאלטר מתמקד בקשר שבין מושג הביות ובין בתים. אחת מהמשמעויות המקובלות של "ביות" ממוקדת בקשירת החיות למרחב קבוע ומבודד מן העולם שבחוץ – הבית. בהנחה שזאבים התפתחו במהירות לכלבים במהלך התקופה שלפני 15-14 אלף שנים בערך, אפשר לומר שהם "בויתו" במובן זה. אולם אם תהליך השינוי החל במועד שהניתוח הגנטי מצביע עליו, ראשיתו נטועה בתקופה שבני-האדם הקדומים לא שכנו בה בשום מתחם המזכיר בית, ואילו לזאבים כבר הייתה היסטוריה ארוכה של שימוש במחילות לגידול המשפחה. אם מישהו מהמינים נהפך לדומה למשנהו, הרי אלה הם צאצאי הקופים שהיו עשויים ללמוד מהזאבים להשתמש במערות. שליידט ושאלטר מציעים אפוא את האפשרות שלא הזאבים הם שעברו "דומסטיקציה" (domus – בית בלטינית) אלא בני-האדם עברו "קוביליזציה" (cubile – מחילה בלטינית).
שליידט ושאלטר מציעים גם שהזאבים הם שהיו הראשונים והמשפיעים בהיבט אחר של תהליך הביות – הם עסקו במרעה מאות אלפי שנים לפני בני-האדם. הזאבים עקבו אחרי עדרי יונקים גדולים כגון איילי הצפון, "דיללו" את החלשים שביניהם והרחיקו טורפים גדולים אחרים. בכך הקדימו הזאבים את שיטותיהם של רועים אנושיים – שעדיין נעזרים בעבודת המרעה בצאצאי הזאבים, הכלבים.
סיכום: חושבים על הדדיות בין-מינית?
שליידט ושאלטר מציעים שהיבטים מרכזיים בהוויה האנושית עוצבו כתוצאה ממפגש חברתי-תרבותי עם זאבים, בשלב שהזאבים היו בו מין מצליח יותר ומבחינות רבות גם מפותח יותר. מדובר בפרשנות לנתונים קיימים, ללא סימוכין עובדתיים מספקים. במידה רבה זוהי לא יותר מהצעה לארגן מחדש ידע קיים ולחפש נתונים נוספים – פרויקט מחקר שנמצא בחיתוליו, ואולי לא יניב לעולם די נתונים משכנעים.
אולם הרעיון שהשפעה הדדית עמוקה בין בני-אדם לזאבים התקיימה ברמה החברתית והתרבותית אינו מופרך יותר מהגישה המקובלת, שלפיה החיות היוו לא יותר מחומר לעיצוב בידי האדם. הגישה המקובלת אנכרוניסטית: נקודת המוצא שלה היא עולם חקלאי מאוחר מאוד שחיות נשלטות בו ללא מצרים בידי הארגון והטכנולוגיה האנושיים, בתנאי ניכור עמוקים. סביר יותר להניח שבחברה ששררו בה קשרי אדם-חיה הדוקים יותר והתקיימו בה פערי כוחות מובהקים פחות הייתה ההשפעה בין המינים הדדית יותר, גם ברמה החברתית והתרבותית.
לסיום, חשוב להבחין כאן בין יחסים אקולוגיים-כלכליים גרידא ובין יחסים שהם גם חברתיים-תרבותיים. מנקודת המבט האנתרופוצנטרית שלנו קל לנו יותר לקבל את הרעיון שלבעלי-חיים, ואפילו לצמחים, הייתה השפעה אקולוגית וכלכלית על התפתחות האדם (למשל: ביות צמחי מאכל כתהליך שהביא להפיכתם של בני-האדם לחקלאים יושבי קבע המתגוררים בבתים; וביות חיות לעבודה כתנאי לביסוס החקלאות ולהתפשטות המסחר). השפעתם של בעלי-החיים על החברה האנושית ועל התרבות האנושית אכן זוכה להכרה במסגרת זו, במונחים אקולוגיים וכלכליים בלבד, ממש כמו כל גורם טבעי אחר, צומח ודומם. אומנם אין ספק שבין בני-האדם הקדומים לזאבים שררו גם יחסים אקולוגיים וכלכליים; אולם האם השפעת הזאבים על בני-האדם מסתכמת באקולוגיה ובכלכלה? אם שליידט וכמה חוקרים חלוציים אחרים צודקים, גם עצם המגע החברתי והתרבותי עם הזאבים כחברה בפני עצמה הותיר חותם עמוק ומעצב על יסודות ההוויה האנושית.
יש הרבה מה ללמוד על העולם ועל עצמנו אם נבחן השפעות אפשריות כאלה. עם זאת, סביר להניח שסיפור ההתפתחות המשותפת של הכלב והאדם המודרני יישאר חריג למדי. סיפורים היסטוריים ופרה-היסטוריים אחרים עוסקים בדרך-כלל בחיות שניצול גופן בידי בני-האדם פשוט ומובהק יותר, ולכן סביר להניח שסיפורים אלה יתמקדו בהשחתת החברה האנושית בתהליך ההכנעה של מינים ביולוגיים אחרים, תוך הפיכתם מיצורים חברתיים – שותפים, קורבנות או מתחרים – למשאבים כלכליים גרידא.
פורסם לראשונה בזכויות בעלי-חיים השבוע 610, 14.3.2013.
מקור עיקרי
Wolfgang M. Schleidt and Michael D. Shalter, "Co-evolution of Humans and Canids: An Alternative View of Dog Domestication: Homo Homini Lupus?" Evolution and Cognition 9, no. 1 (2003): 57-72.
.jpg)
