ה"תורמות" ו"הפונדקאיות"
על השתלת עוברים בחקלאות
הנדסת אמהות וצאצאים
השתלת עוברים היא תהליך שמבצעים ביונקים שונים - בעיקר בבקר, ולרוב בתעשיית החלב. התהליך כרוך בנטילת ביציות מופרות מנקבה "מובחרת" (ה"תורמת") - כלומר נקבה שגופה עוות לייצור מוגבר של חלב, לגדילה מהירה וכדומה - והשתלתן בגופן של נקבות "רגילות". שלא כמו במקרה של הזכרים, שרובם המכריע הפכו למיותרים מבחינה כלכלית בתעשיות חקלאיות רבות, הנקבות ה"רגילות" עדיין נחוצות לחקלאים, או נכון יותר - הרחם שלהן נחוץ כדי שעוברי הנקבה ה"מובחרת" יוכלו להתפתח בו. כך מתפצל בהדרגה הייעוד שכופים המדענים והחקלאים על נקבות בעלי-החיים לתפקודים שונים לחלוטין. התוצר של פיצול זה הוא גורים שגופם מעוות ל"ייצור" מוגבר באופן שאינו בר-השגה בשיטות טבעיות יותר - זאת בהיותם צאצאים, מבחינה גנטית, של אם ואב בעלי תכונות חריגות ביותר (הנקבה ה"מובחרת" הוזרעה מבעוד מועד באופן מלאכותי בזרע של זכר "מובחר"). כצפוי, ה"ייצור" המוגבר כרוך בדרך-כלל בבעיות בריאותיות חמורות.
מניסויים - לשימוש חקלאי
לשימוש המסחרי בהשתלת עוברים קדמה תקופה ארוכה של ניסויים. העברת העוברים הראשונה נערכה ב-1890, בארנבונים. ב-1930 הוצאו לראשונה עוברים חיים מגופה של פרה, וב-1951 הועברו לראשונה עוברים לפרה "פונדקאית". בניסויים הראשונים שחטו את הפרה ואז הוציאו מגופה את העוברים. ב-1964 הצליחו לראשונה להוציא מגופה של פרה עוברים ללא ניתוח, על-ידי "שטיפה" שלהם דרך אברי-המין. השימוש בטכניקה זו החליף את הניתוחים בפרות באמצע שנות ה-70, והוא מקובל גם כיום. אף על-פי כן, ממשיכים לפתח טכניקות פולשניות הכוללות הרחקת כל הביציות מגוף הפרה - מפרה שנשחטה, מעֶגלה או אפילו מעובר של עֶגלה. את הביציות הללו מפרים בהזרעה מלאכותית חוץ-גופית. ברחלות (נקבות כבשים), בנקבות עזים ובחזירות, ממשיכים להשתמש בעיקר בניתוחים, בדומה לשיטות שהיו נהוגות בעבר בפרות. חזירות בארצות-הברית עלולות לעבור שישה ניתוחים כאלה בשנה.
הורמונים
העברת עוברים היא עדיין טכניקה לא נפוצה בחקלאות, בהשוואה להריון "רגיל" (בארצות-הברית, למשל, נאספו קרוב ל-240 אלף עוברים בשנת 2000 - רובם המכריע של בקר - לעומת עשרות מיליוני הריונות "רגילים" בבקר). אך הטכניקה מתפשטת במהירות. ההמצאה שהפכה את העברת העוברים למשתלמת מבחינה כלכלית גורמת לגופה של הנקבה לייצר ביציות רבות יותר המוכנות להפריה, בהשוואה לביוץ הרגיל. כך ניתן להשתיל עוברים רבים ככל האפשר, בעלי תכונות תורשתיות חריגות, בגופן של נקבות "רגילות". כדי לגרום לכך מזריקים לגופה של הפרה הורמונים, פעמיים-שלוש ביום במשך 5-4 ימים. מקורות ההדרכה החקלאיים מזהירים שיש לבדוק יום-יום את השחלות דרך פי-הטבעת של הפרה: במקרה של "גירוי-יתר" עלול להיגרם להן נזק בלתי הפיך. המניפולציה ההורמונלית מביאה ליצירת מספר גדול של ביציות שניתן להפרותן - כ-10 (במקום אחת או שתיים). מפרים אותן על-ידי הזרעה מלאכותית, פעמיים - נוהל המגביר את סיכויי ההפריה אך גם את הסיכון לזיהום.
איסוף עוברים
כשבוע לאחר ההזרעה מוציאים את העוברים מגוף הפרה. השיטה המקובלת להוצאת העוברים כוללת החדרת מתקן צינורי דרך נרתיק הפרה, לתוך לרחם - תהליך הכרוך בסכנה של פגיעה ברקמות ודימום, בין השאר משום שהוא נערך לאחר הפסקת הייחום, אז קשה לחדור לצוואר הרחם. סמוך לקצה המתקן המוחדר יש מעין בלון המתנפח בתוך הרחם כדי למנוע יציאת נוזלים מן הצדדים. גם בתהליך זה יש סכנה של קריעת רקמות. שני צינורות קיימים בתוך המתקן: דרך האחד מוזרמים נוזלים לתוך הרחם, והם מנפחים אותו לקוטר כפול מקוטרו הטבעי במטרה לנתק את העוברים ממקומם ברחם. דרך הצינור השני נשאבים הנוזלים מתוך הרחם - ובתוכם העוברים הזעירים. לעתים דרושים מספר ניסיונות כדי להוציא את העוברים. לאחר מכן מזריקים לפרה אנטיביוטיקה והורמון שנועד למנוע הריון במקרה שנותרו עוברים ברחם. התהליך כולו מסובך, ונדרשים "כ-50 עד 100 ניסיונות" כדי ללמוד לבצעו במיומנות; משמעות הדבר היא שרבים מניתוחים אלה נערכים על-ידי אנשים שמיומנותם אינה מספיקה. תהליך איסוף העוברים עלול להכאיב, עד כי ב-1992 קבעה ממשלת בריטניה שאיסוף עוברים (וכן השתלת עוברים) מותרים רק תחת השפעת תכשיר לשיכוך כאבים (אפידורל).
הכנת ה"פונדקאיות"
כדי שהעוברים יוכלו להתפתח בגוף פרות אחרות מאלה שמהן הוצאו העוברים, על הפרה ה"פונדקאית" להיות במצב גופני זהה, מבחינת הייחום, לזה שבו נתונה הפרה שממנה הוצא העובר. לשם כך מזריקים גם לפרות "הפונדקאיות" הורמון מתאים, במקביל לזריקות שניתנו לנקבה ה"מובחרת". עיתוי ההשתלה הוא קריטי ולכן מופנים מאמצים רבים לזיהוי הפרות המיוחמות (נושא שכבר תואר בכתבות על הזרעה מלאכותית).
ההשתלה
חלק מהשתלות העוברים בגוף ה"פונדקאיות" מבוצע באמצעות ניתוח הכולל חיתוך בצד הגוף. דו"ח הארגון Compassion in World Farming מ-1995 קובע שבבריטניה הייתה נהוגה בעבר הרדמה כללית של הפרות בזמן הניתוח, והיא הוחלפה בזריקת אפידורל הניתנת כאשר החיה מרוסנת במתקן המונע ממנה לזוז. בארצות-הברית ממעטים מאוד, ככל הנראה, להשתמש באמצעי אלחוש או הרדמה (אין בידינו נתונים לגבי המצב בישראל). בשנות ה-90 כבר היו הניתוחים שיטה נפוצה פחות. השיטה החדשה כוללת החדרת העוברים דרך הנרתיק - פעולה שאף היא אינה פשוטה, כי היא נערכת לאחר הייחום (אז, כאמור, צוואר הרחם סגור והחדירה עלולה לגרום פציעה וזיהום). המדובר בהליך הדורש דיוק רב וחדירה עמוקה יותר בהשוואה להזרעה מלאכותית. כתוצאה מכך, גדול יותר הסיכון לגרימת כאב ונזק לטווח ארוך.
פגיעות נוספות
השימוש בהשתלת עוברים פותח אפשרויות כלכליות חדשות, כגון הקפאת עוברים ומכירתם לאחר זמן, תוך הפצה של הטכנולוגיה הפוגענית לארצות רחוקות. חלק מן החידושים פוגעים בחיות ישירות. יש, למשל, המשתילים בפרות מתעשיית החלב עוברים מזנים המנוצלים לתעשיית הבקר. עוברים אלה מתפתחים ברחם לממדים גדולים יותר - ומקשים על ההריון ועל הלידה. תוצאות חמורות עוד יותר נגרמות כאשר משתילים שני עוברים בפרה אחת. במקרים אלה, מדובר גם בהשפעה שלילית על העוברים, אשר נולדים חלשים ופגיעים למחלות יותר מעגלים נורמליים. למרות הפגיעה באמהות ובגורים, השיטות החדשות משתלמות לחקלאים - ונתמכות כלכלית על-ידי הצרכנים - וכתוצאה מכך ממשיך הלחץ הגובר על החיות.
מקורות
Agtech Inc. U.S.A., "Embryo Transfer", 2002.
Selected Sires, Inc., Juliet, The Sow Cow for the Future", 2002.
Reuben Mapletoft (University of Saskatchewan) "Summary of Embryo Transfer Activity in Canada for 2001".
The American Embryo Transfer Association, "2000 Report on Embryo Transfer Activity".
Joyce D'Silva and Peter Stevenson, Tim O'Brien (ed.), "Modern Breeding Technologies and the Welfare of Farm Animals", Compassion in World Farming Trust, July 1995, pp. 11-15.
Jim Mason and Peter Singer, Animal Factories, (New York: Harmony Books, 1990, revised edition), pp. 48-49
