דיוקנו של המבורגר כעגל צעיר

במאמר זה: ה"עודפים" של תעשיית החלב  ביוגרפיה של "חיית משק" 

ה"עודפים" של תעשיית החלב

תחילת המיזם

פיטר לבנהיים, עיתונאי ומגשר בעל השכלה משפטית, ביקר עם בתו במקדונלד'ס וראה שרשת הבשר מחלקת בובות של פר ופרה, לצד קציצות הבשר. לבנהיים העירוני ראה בכך סימן לניכור תהומי בין הצרכנים ובין הבשר שהם אוכלים, ונזכר ששאלת מקור הבשר הטרידה אותו מילדות, אך תמיד לימוד הנושא נדחק הצידה. לבנהיים החליט לעקוב אחרי עגל אחד משלב הפריית אימו ועד לצריכת בשרו. לבנהיים בחר בעגל הולשטיין – גזע שנברר לייצור חלב והזכרים נשחטים לייצור בשר, ובכלל זה המבורגרים. לבנהיים מצא זוג בעלי רפת חלב גדולה (Lawnell Farms) שהסכימו לאפשר לו כניסה חופשית למשק לתיעוד רפת החלב. לאחר מכן קיבל רשות לתעד בחופשיות משק קטן שמפטמים בו עגלים. הסידור עם חקלאים אלה התבסס על כך שלבנהיים קנה עגל – ובהמשך שניים נוספים – ושילם למפטם שיגדל אותם כמקובל. הביקורים במתקנים חקלאיים שונים התקיימו במשך כשנתיים, שבמהלכן התיידד העיתונאי עם החקלאים והקדיש להם חלק ניכר מהספר, ובכך לא נעסוק כאן.

עגלים חדשים

הספר נפתח בטבילת אש מזעזעת בעולם החקלאי: תיאור ארוך של לידת שני עגלים מתים על-ידי אחת מבין 900 הפרות בחוות לוונל. ראשה של הפרה ההמומה סגור במתקן ריסון, בעוד הווטרינר דוחף ידיים לתוך רחמה, תופס איברים וקושר אותם בשרשרת ברזל. כך הוא מושך את הוולדות המתים, שאחד מהם נקרע לשניים וכבר החל להירקב ברחמה. לאחר מכן מתמקד הסיפור בפרה אחרת, שמספרה 4923. פרה זו עברה הזרעה מלאכותית מזרעו של פר, שלבנהיים ראה כיצד חולבים ממנו זרע במכלאות חברת הענק Genex. הפרה 4923 יולדת עגל ועגלה בריאים לעיני לבנהיים. הם מופרדים ממנה תוך פחות משעה של ליקוקים. האם, ואם אחרת שראה לבנהיים, מחפשות את העגלים ככל יכולתן, נסערות בעליל.

לתעשיית הבשר

רוב העגלות נשלחות למכלאה של עגלות במטרה לצרפן בעתיד לעדר החלב, אך התאומים של 4923 נשלחים למכלאה אחרת, משם נהוג לאסוף עגלים בני ימים אחדים ולמכור אותם לתעשיית הבשר. זהו גורלם של הזכרים שנולדים במשק החלב ושל הנקבות שנולדו כתאומות לזכרים; 85% מהן לא פוריות, והחקלאים לא משקיעים בהימור שהן יתגלו כפוריות. ערכם הכספי של עגלים אלה נמוך, ונהוג שלא "לבזבז" עליהם קולוסטרום (החלב שמופרש לאחר ההמלטה, עשיר בנוגדנים חיוניים) ותרופות. רבים מהם מתים במהירות. האחראית על העגלים הסבירה: "לפעמים הם פשוט מתים". לבנהיים, הנזהר שלא לבקר את החקלאים, מעיר שראה במשרד הרפת מאמר שכותרתו "לעגל שלא קיבל קולוסטרום אין סיכוי". לבנהיים מחליט לקנות את התאומים, לשמור אותם יחד ולקנות עגל נוסף כ"גיבוי", כדי להצליח בתוכנית המעקב שלו במקרה שהתאומים ימותו לפני גיל השחיטה.

תחליף חלב – מרעה – תירס

בעודם מתקשים ללכת, העגלים נגררים בכוח למשק של פיטר וונגליס, המפטם כתריסר עגלים כחלק משלל עיסוקיו החקלאיים. במשק הפיטום מנוקבים אוזני העגלים ומושחלות בהן תגיות עם מספרים – 6, 7 ו-8. וונגליס כולא את העגלים בתיבות כשהם קשורים לתוך התיבה ויכולים ליצור ביניהם מגע רק מראש לראש. שני חודשי הכליאה נמשכו לתוך החורף המושלג. לבנהיים ראה בביקוריו האקראיים את 8 רועד מקור וחלוש, לאחר שוונגליס שכח לשים לו קש לבידוד על דפנות התא. בסוף ינואר גמל וונגליס את העגלים מתחליף החלב, סירס את הזכרים על-ידי קשירת גומי הדוק על אשכיהם וגדע את ניצני הקרניים של כל העגלים באמצעות מלחם. תוך זמן קצר מת עגל "הגיבוי" (6) מסיבות לא ידועות. ביוני שחרר וונגליס את העגלים שנותרו לחודשים אחדים של מרעה בשדה, אך לאחר מכן כלא אותם שוב להזנה אך ורק בתירס – "תפריט סיום". לבנהיים חשד שזהו תפריט חדגוני מדי, וגילה שהתירס גורם עלייה מהירה במשקל אך גם פוגע קשה במערכת העיכול של העגלים. ללא עיכול חומר גס (קש וכדומה) מתפתחים במהירות כיבים. ייתכן שחודש אחד בלבד של תירס כבר חרץ את גורל העגלים למוות. לבנהיים ביקש מוונגליס להכניס מזון גס לתפריט העגלים, אך החקלאי סירב בטענה שזוהי הפרה של ההסכם המקורי ביניהם. לדבריו, הכנסת קש לתפריט תגרום לעגלים שלא לעכל את התירס ולרזות.

הרג, שלב ראשון

כשיום השחיטה באופק ניסה לבנהיים לעקוב אחר 4923, שנבחרה ל"דילול" – משלוח למכירה פומבית למשחטות, בעקבות ירידה בתפוקת החלב או כישלון בהפריה. המשחטה שקנתה את 4923 שוחטת 1,900 פרות ביום ומספקת בשר למקדונלד'ס. מנהל המשחטה הסכים לארח את לבנהיים, אך הביקור בוטל ברגע האחרון מחשש לחשיפה שלילית. לבנהיים פנה למשק החלב וצפה בהרג שגרתי של פרות קורסות (שאינן מסוגלות עוד ללכת): נהג של מפעל בשר אוסף את הפרות ועגלים חלשים, והורג את הפרות במקום – ביריות בראש. לבנהיים ראה שפרות מתעוררות לאחר שנורו, והנהג יורה בהן שוב ושוב לאחר כמה דקות. לדברי הנהג, בטרם רכש ניסיון, הוא נזקק ל-10-9 יריות כדי להרוג פרה.

חיפוש מקלט

לבנהיים תכנן לצפות מן הצד בחיי העגלים ובמותם, אך מרגע שסימן אותם הוא התקשה להישאר אדיש. את רגשותיו המתהווים והמבוישים כלפיהם הוא חושף בהברקה ספרותית רק באמצע הספר, בכותבו שוונגליס אמר לאשתו "הוא מתחיל להתקשר אליהם". השאלה "האם העיתונאי ייטול על עצמו את האחריות ויחנון אותם?" יוצרת מתח רב מבעד לתיאורי החיים החקלאיים (בהמשך הכתבה נגלה את ההחלטה הסופית, בהנחה שקשה ממילא להשיג את הספר בישראל). לבנהיים החל לחפש מקלט לעגלים והגיע לאשרם הינדי שיש בו מקום לפרות. מנהל האשרם הוא האדם היחיד בספר (המתואר בציניות חריגה) שביקר אותו קשות על לבטיו בעניין העגלים ועל אהדתו לחקלאים. אולם באשרם הפרות קשורות תמידית בנזם באף לחבל באורך 16 מטרים בלבד – מצב "חיוני כדי שנוכל לשלוט בהן", לדברי המנהל. לבנהיים המשיך אפוא בחיפושים והגיע לארגון הגדול Farm Sanctuary, שם מצא מרחבים פתוחים, סככה נקייה ומנוהלת היטב ומטפלים טובים. אבל שם הודיעו לו שהמקלט מלא.

הרג, שלב שני

על רקע כישלונות אלה והחשש למוות מהיר של העגלים בגלל תפריט התירס מצא לבנהיים משחטה מקומית קטנה, שבעליה הסכים לארחו. לקראת המסע למשחטה הוא הגיע למשק כשהמשאית כבר עמוסה. במשחטה, העגל נורה בראשו באקדח הימום, נתלה ברגליו וגרונו נחתך. רק אז חושף לבנהיים שזה איננו 8 – תעלול ספרותי שגורם הקלה עצומה לקוראים, אך לא מועיל כמובן לעגל שנשחט, 13. לבנהיים מתאר כיצד כורתים את ראשו, מקלפים את העור מפניו, קוצצים את טלפיו ומנסרים את חזהו. כעבור שבוע שב לבנהיים למשחטה וראה כיצד מפרקים את גופת העגל לנתחים שיישלחו לקונים. לבנהיים עצמו קנה חלקים מגופו של 13 – עגל שהכיר בחייו והאכיל בעשב פה ושם.

הדרך האחרונה

לבנהיים מספר שכשהגיע היום הוא עזר בהעמסת 7 ו-8 על אותה משאית שהובילה את 13 למשחטה. הם יצאו לדרך – אך פנו לכיוון אחר, לעבר Farm Sanctuary. רק כעת חושף לבנהיים שמנהלת המקלט נעתרה לבקשתו לקבל את הפרה והפר הצעירים – כנראה בזכות הספר המתוכנן. במקלט חתם לבנהיים על ויתור בעלות על 7 ו-8. וטרינר של חוות לוונל בדק את העגלים מבעוד מועד ומצא שהם לא ניזוקו מתפריט התירס. ויתור הבעלות היה הקלה גדולה לעיתונאי. בשנה שחלפה מאז ועד לסגירת הספר הוא ביקר את בני חסותו לשעבר פעם אחת בלבד. העגל, הוא מספר, זיהה אותו ונתן לו לגעת בפניו.

ביוגרפיה של "חיית משק"

החלוץ הממוצע

דיוקנו של המבורגר כעגל צעיר הוא אולי הניסיון הראשון שנערך לכתוב ביוגרפיה תיעודית של "חיית משק". חלוציותו של הספר מעוררת עניין בהצלחותיו ובכישלונותיו. הספר מלמד מה קורה ל"אוכל בשר ממוצע" כשהוא מכיר עגלים מקרוב. אולי יותר משהספר מספר את קורותיהם של שני עגלים, הוא מתעד את ניסיונו של אדם עירוני להתוודע לבעלי-החיים שהוא אוכל. במה הוא מבחין? מה אינו מסוגל לראות? ומה משתנה בו בעקבות מה שראה? אומנם פיטר לבנהיים אינו בדיוק "אוכל בשר ממוצע" – אי-הנוחות שהרגיש ביחס לאכילת בשר גרמה לו למעט באכילתו, ורגישותו כלפי חיות גבוהה מהממוצע. הוא גם ניחן בכושר התבוננות מרשים ובאינטליגנציה גבוהה. אולם תובנות מוסריות משמעותיות אין לו, ויש משהו שגרתי מאוד באישיותו, שלמרות הכול הופך את המיזם למקרה מבחן של חשיפת "אוכל בשר ממוצע" למציאות החקלאית.

על מה להסתכל?

הסדק הראשון במיזם הביוגרפיה ניכר כבר בהגדרת המשימה. נקודת המוצא של לבנהיים הייתה תהייתו על חלוקת בובות פרה ופר כצעצועים לילדים במסעדת בשר, וסקרנותו הבלתי מסופקת לגבי מקור הבשר שהוא אוכל. משימה הגיונית לפיכך היא לעקוב אחר חיה אחת "לאורך כל הדרך מלידה לקציצה", כדברי העיתונאי. אולם כשהוא מבקש "להבין לעומק" את "התהליך שבו בעלי-חיים חיים הופכים למזון", לבנהיים מניח שעליו לעקוב אחר עבודת החקלאים המבצעים את התהליך ו"ללמוד על מחשבותיהם כשהם עמלים כדי להאכיל את כולנו" (עמ' xii). כלומר המתעד העירוני אינו מבחין במתח המהותי השורר בין מעקב אחר המנצלים ובין מעקב אחר הקורבנות. מבחינתו, העולם הכפרי הוא חבילה אחת של חיות וחקלאים, זרים באותה מידה וראויים לסוג דומה של חקירה. בעיניו, שבירת הניכור ביחס לשתי הקבוצות כאחת היא "הבנה".

איך מסתכלים?

לבנהיים ביקש להתכונן היטב למשימה שהציב לעצמו – ונרשם לקורס בן 8 שבועות לעובדי רפת. הוא לא נרשם לקורס בהתנהגות בעלי-חיים, ברווחת בעלי-חיים וכדומה (אם כי הוא נעזר פה ושם בספרים על רווחת בעלי-חיים כדי לפרש את התנהגות העגלים). כלומר לבנהיים ראה בהשכלה חקלאית את המפתח ל"הבנה" הנכספת. ייתכן שהוא אף שיער שקורס בחקלאות יסייע לו להבין את החיות – מתוך הנחה תמימה שחקלאים מבינים את החיות שהם מנצלים. לבנהיים יצא אפוא לרפת ללא מיומנות של צפייה בחיות, עם מיומנות חקלאית ראשונית של התייחסות לפרות כיחידות ייצור, ועם מיומנות נוספת: יצירת קשר עם "חיות מחמד". עבורו כעירוני, תהליך ההיכרות עם העגלים כרוך בהתקרבות, במגע הדדי ובהאכלה. התבוננות נטולת מעורבות זרה לו לחלוטין. התבוננות כזו דורשת טכניקות תיעוד שונות מאלה שהורגל בהן כעיתונאי-מראיין – התרחקות ממושא התצפית, אי-התערבות, שעות של "מארב" לאירועים מעניינים, שתיקות ממושכות. לעומת זאת, התיעוד של לבנהיים הסתמך בעיקר על הצצה שבועית ודיווחי החקלאים.

הבחירה באנושי

לבנהיים נאלץ לפעמים לבחור בין העגלים והפרות ובין החקלאים. נטייתו הייתה ברורה. כאשר היה נדמה לו שראשו של העגל 8 נתקע בגדר כשביקש להתקרב ללבנהיים בתקווה לקבל מידיו עשב – מה שהטריד את העיתונאי לא היה שעות הסבל שיעברו על 8 עד שפיטר וונגליס יבוא לחלצו, אלא החשש שהחקלאי יתפוס את לבנהיים בקלקלתו ואף ייאלץ לטרוח על חילוץ העגל. הספר גדוש ביראת כבוד כלפי חריצותם של החקלאים ועבודתם כיצרני מזון. כמי שנכנס לקהילה שכולם בה ותיקים, מיומנים ומוערכים ממנו, לבנהיים עמל רבות במאמץ לרכוש את אמונם של החקלאים ונותר חרד לאובדן אמונם. כך השיקול הבולט ביותר לנטייתו לשלוח את העגלים לשחיטה היה חששו למעול באמונם של החקלאים, שהרי הוא הבטיח להם שהעגלים יישחטו. אלמלא אמרו לו סו סמית' ופיטר וונגליס שכל החלטה שיחליט תהיה מקובלת עליהם – נראה שגורל העגלים היה נחרץ לשחיטה.

המשיכה אל הסיפורי

משפט זה, אי-שם באמצע הספר (עמ' 170), מהווה מפתח למיזם כולו. לבנהיים נסע עם אדם העוסק בהובלת בעלי-חיים למכירה פומבית של בקר לשחיטה ולפיטום. בתא המטען היו פרות פגועות ועגלים בני ימים אחדים. במהלך הנסיעה גולל הנהג באוזני העיתונאי את סיפור חייו – וסחף את לבנהיים מן החיות והלאה. ומדוע? מילים מסכמות בקלות תולדות חיים שלמים ומאפשרות לשאול שאלות, לקבל תשובות מיידיות על אירועים רחוקים ולטוות תוך דקות עלילה מפורטת. לעומת זאת, החיות באגף המטען של הרכב מסוגלות בקושי להעביר לאדם את מצוקתן הרגעית. לא סיפור, לא גישה לאירועים רחוקים, לא שאלות ותשובות. כדי להתקרב לחיות האלה ולספר את סיפורן חייב המתעד להיות איתן בכל רגע ורגע, לחבר בין הרגעים ולטוות מהם עלילה בכוחות עצמו. הרבה יותר קל להקשיב לסיפורו הערוך והמוכן של הנהג. אומנם לבנהיים הצליח בסופו של דבר לכתוב ביוגרפיה של שני עגלים. אולם כאשר עמדה בפניו ברירה בין רישום סיפור זיכרונות אנושי ובין תיעוד רגעי ההווה של עגל – לבנהיים נמשך לפתרון הקל. למעשה, הוא התעניין גם בסיפורי פרות: משק החלב אוסף נתונים נגישים על חייה ה"יצרניים" של כל פרה, ולבנהיים הרבה להשתמש בהם ובסיפורי הפרות של סו סמית', מנהלת חוות לוונל. דרך אגב, אילו היה לבנהיים בוחר לעקוב אחר תרנגול ולא אחר עגל, לא היו בידיו נתונים כאלה, וספק אם היה עולה בידו לכתוב סיפור; לולנים אינם עוקבים אחר תרנגולים בודדים והסימון האינדיבידואלי אינו מהווה חלק מפעילותם.

ניצחון המעורבות האישית

לבנהיים התחרט למדי על כך שקנה את העגלים והרס בכך את תוכניתו לצפות ללא מעורבות בגידול עגל. אולם בזכות "טעות" זו נאלץ העיתונאי להתמודד עם הרגשת אחריות מתמדת לשלומם של העגלים, ללא אפשרות להטיל את האחריות על החקלאי. עצם הרכישה קבעה את יחסו לעגלים. הוא החל מייד לחרוד לשלומם, והמחיש בכך שהרצון בטובתה של החיה אינו מותנה בהכרח בהיכרות ובקשר איתה – די בכך שאי אפשר להסתתר מאחורי סמכות ההחלטה של אדם אחר. לאור זאת מפליא (ומייאש למדי) לקרוא עד כמה התעכב לבנהיים בהכרעתו על גורל העגלים. רק במשחטה, עשר דקות לאחר ש-13 נורה בראשו ופועל המשחטה החל "לעבד" את גווייתו, לבנהיים הגיע להארה:

האם היו לרגע הזה השלכות כלליות יותר? לבנהיים אינו מגלה אם הפסיק לאכול בשר, ואינו רומז שאף עלה על דעתו להפסיק לצרוך מוצרי חלב. אף-על-פי-כן הוא עבר חוויה ששינתה אותו ואולי תשנה גם רבים מקוראי הספר, שיחוו דרך עיניו את שבירת הניכור בינם ובין החיות שהם אוכלים:

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 176-175, 12.11.2004-5.11.2004.