חיה פוליטית

הלוביסט

חוק המדינה הוותיק ביותר להגנה על בעלי-חיים נחקק בבריטניה בשנת 1822. חוקים רבים נחקקו לאחר מכן, בבריטניה ובמדינות אחרות, עד לדעיכה לקראת מלחמת העולם הראשונה. בשנות השבעים של המאה העשרים התעוררו מאמצי חקיקה חדשים. ריצ'רד ריידר ליווה את כל תהליך החקיקה החדש בבריטניה והשפיע עליו. ריידר הפך בהדרגה ללוביסט מומחה, וברשימותיו הוא מתאר תהליך לא פשוט של התבגרות פוליטית, בתוך מערכת הנתונה בשינוי דרמטי.

מהמעבדה למחאה

ד"ר ריצ'רד ריידר התמחה בפסיכולוגיה באוניברסיטת אוקספורד והכיר מקרוב ניסויים בבעלי-חיים, אך בניגוד לרוב עמיתיו הוא מרד בממסד המדעי. פעילותו למען בעלי-חיים החלה בשנת 1969, כשכתב לעיתונים מכתבים בנושא והצליח לעורר עניין ציבורי רב. בשנת 1975 הוא פרסם את הספר המצוין Victims of Science, החושף בשיטתיות ובפירוט את המתרחש במעבדות הניסוי בבעלי-חיים. הספר עורר הדים, הן בקהילה המדעית הן בקרב ציבור הרחב. ריידר גם לקח חלק מרכזי במאבק לשינוי אופיו המנוון של הארגון הוותיק והעשיר ביותר בבריטניה לרווחת בעלי-חיים, ה-RSPCA. תוך מספר שנים התייעל הארגון והחל לעסוק ברצינות ברווחת בעלי-חיים בחקלאות ובמעבדות, ולא רק בהצלה (ולעתים קרובות בהרג) של כלבים וחתולים. ריידר כיהן כיו"ר ה-RSPCA בשנים 1979-1977.

מהספסל האחורי לממשלה

בשנות השישים ניסו שני ארגונים לקדם חוקים להגבלת ניסויים בבעלי-חיים ולאיסור על ציד ארנבות, ללא הצלחה. הארגונים חיפשו חברי פרלמנט אוהדים וביקשו מהם להגיש הצעות חוק. לא פעם הם הצליחו בכך, אך היו אלה חברי פרלמנט משוללי סמכויות, אנשי "הספסל האחורי", והצעות החוק שלהם נדחו. ריידר, כדמות מובילה ב-RSPCA, המשיך לפעול ברוח זו, וגם חברי הפרלמנט שתמכו בו לא הצליחו להעביר חוקים. התפנית החלה בשנת 1972, במפגש של ריידר עם דגלאס יוטון, שכיהן אז כיו"ר מפלגת הלייבור וכשר. לאחר מספר חודשים פרש יוטון מבית-הנבחרים והצטרף ל-RSPCA. יוטון הסביר שחברי הפרלמנט הזוטרים אינם היעד הנכון, כי הצעות חוק פרטיות, בכל נושא, נכשלות כמעט תמיד. בבריטניה מתקבלות כמעט רק הצעות חוק ממשלתיות. כדי להצליח בחקיקה, צריך להגיע לשרים.

חוק חדש!

הפגישה החלוצית התרחשה בשנת 1976, וריידר מגדיר אותה כ"אסון": שרת הפנים לא התרשמה משורת המדענים והנכבדים שהגיעו לשוחח איתה על חקיקה המגבילה ניסויים בבעלי-חיים. אולם ארבע פגישות נוספות במשרד מזכיר המדינה הביאו לאחר עשר שנים לשינוי חוק הניסויים בבעלי-חיים – החוק הוותיק בעולם מסוגו, שעמד על כנו במשך 110 שנים (מ-1876). ריידר ועמיתיו ביקשו ליצור שינוי יסודי במנגנוני הפיקוח והרישוי של ניסויים, וכצפוי, לא השיגו את כל מבוקשם. אולם החוק החדש היווה שיפור ביחס לקודמו.

קמפיינים משולבים

לפגישות עם שרים הייתה חשיבות רבה, אך קשה היה להגיע אליהם. פעילות שטח המונית הכשירה את הקרקע לפגישות אלה. ב-1970 לא היה נהוג להפנות פעילים לכתוב לשרים, אך לאחר שנים אחדות טענו חברי פרלמנט רבים שהם קיבלו יותר מכתבים בעניין בעלי-חיים בהשוואה לכל נושא אחר. הדברים הגיעו לשיא באחד הקמפיינים המוצלחים של שנות השבעים, נגד ציד כלבי ים בסקוטלנד. שלושה ארגונים עבדו במשולב: אנשי גרינפיס התעמתו ישירות עם הציידים ומשכו תקשורת, הקרן הבינלאומית לרווחת בעלי-חיים (IFAW) פרסמה בעיתונים מודעה גדולה המבקשת לכתוב לראש הממשלה נגד הציד, וה-RSPCA ערך פגישות עם נציגי ממשלה. ראש הממשלה קיבל 17,000 מכתבים בשבוע אחד. הציד נאסר.

בתוך המפלגות

לקראת הבחירות לפרלמנט בשנת 1979 ניסו ריידר ועמיתיו טקטיקה חדשה: הפעלת לחץ על מפלגות, להכניס למצע שלהן סעיפים של הגנה על בעלי-חיים. לאחר מכן הם פנו לעודד התארגנויות למען בעלי-חיים בתוך המפלגות. המאמצים נשאו תוצאות: שלוש המפלגות הגדולות (לייבור, שמרנים וליברלים) התייחסו לנושא במצעים שלהם, וההתייחסות התרחבה לקראת מערכות הבחירות הבאות. מפלגת הלייבור, למשל, שהסתייגה מעיסוק בבעלי-חיים בשנות השבעים, אישרה בכינוס בשנת 1994 פה אחד הצעה לאיסור על כלובי סוללה בתעשיית הביצים, להגנה על חיות בר מפני התאכזרות (כולל ציד), להגבלת משך ההובלה המותר של בעלי-חיים לשמונה שעות, ולאיסור על ניסויים בבעלי-חיים לפיתוח מוצרי קוסמטיקה.

מימון מפלגות

בשנת 1990 עלה הלוביזם דרגה, כשבראיין דייוויס (מארגון IFAW) וריידר הקימו ארגון חדש, לובי חיות פוליטי (PAL). דייוויס פנה ל-300,000 חברי IFAW וביקש מהם לתרום כסף שאפשר יהיה להעבירו כתרומה למפלגות. 216,000 ליש"ט גויסו, ולקראת הבחירות של 1992 תרם PAL את רוב הסכום לשלוש המפלגות הגדולות (מתוך הקפדה שלא להעדיף אחת מהן). עד מהרה ביקשו אנשי PAL להיפגש עם ראשי המפלגות הגדולות, והתרומה אכן פתחה עבורם את הדלת – אפילו של ראש הממשלה, ג'ון מייג'ור. במהלך הפגישות שנערכו במשך השנים ביקשו ריידר ועמיתיו מן הממשלה להקים ועדה שתתאם בין משרדי הממשלה השונים האחראים על פגיעה בבעלי-חיים ורווחתם, עם סמכות משמעותית לקדם חקיקה במקרה הצורך. מאחורי הצעה זו עמדה ההנחה שפיזור ענייני בעלי-החיים בין משרדים שונים גורם לרמיסתם על-ידי האינטרסים של המשרדים השונים. גם הקמת משרד ממשלתי לרווחת בעלי-חיים לא תפתור את הבעיה, כי לא יינתנו לו סמכויות רציניות. אולם הניתוח הפוליטי החריף של PAL לא הספיק. הוועדה לא הוקמה.

רוחות רעות מחו"ל

ריידר ועמיתיו ב-RSPCA הקדימו לזהות את חשיבות התאחדותה ההדרגתית של אירופה, וכבר ב-1978 יצרו גוף שהפגיש נציגי ארגונים להגנה על בעלי-חיים מרחבי אירופה ויצר קשרים אישיים עם פוליטיקאים אירופיים. כך הקדים ה-RSPCA את נציגי הגופים הפוגעים בבעלי-חיים, ולדעת ריידר הייתה לכך השפעה על ההצלחה היחסית של החקיקה באיחוד האירופי לאחר מכן. הקמפיין שנערך ב-1982 להפסקת ייבוא מוצרים העשויים מכלבי ים לאירופה עורר עניין רב בין חברי הפרלמנט האירופי והשפיע על איסור הייבוא לבריטניה (1983). אולם עם התפתחות האיחוד האירופי והתחזקות ארגון הסחר העולמי, הפכה הפוליטיקה הבריטית לעצמאית פחות. שרים בריטיים החלו בשנות התשעים לטעון באוזני אנשי PAL שהם מנועים מלפעול בגלל תכתיבים מאירופה, ואת עיקר המאמץ יש להפנות ללוביזם במדינות הדרומיות, המתנגדות לחוקים לרווחת בעלי-חיים. לוחמים מנוסים כמו ריידר מצאו את עצמם מתרוצצים ברחבי אירופה ונפגשים עם נציגי מדינות שונות ונציגי ארגון הסחר העולמי. החקיקה למען בעלי-חיים בבריטניה, שמאז ומתמיד הושגה בקושי רב, הולכת ומסתבכת.